אז מה זה בעצם פופ?
לפני שנים רבות, כאשר הייתי משמיע לנשים צעירות מוסיקה קלאסית, הייתה לחלקן תגובה פיזית מיידית: הן היו מניעות את זרועותיהן בצחוק רב כמעשה מנצח על תזמורת. אם היה ביצירה מנצח או לא, אין לזה חשיבות. כל צליל המשוייך לכאורה ל"מוסיקה קלאסית" ראוי לבדיחה הזאת. הבדיחה הזאת היא לא פחות מאשר פופ, ה-פופ עצמו.
אז מה זה פופ? כולנו יודעים מה זה פופ, גם אם לא הגדרנו אותו כהלכה. הרוב המכריע של המוסיקה שאנו מכנים בטעות "מזרחית" איננו אלא מוסיקת פופ. די לנו אם נאזין שלוש דקות ליאיר דלל על מנת להבין את המרחק העצום בינו לבין הפופ. רובה של מוסיקת הרוק בארצנו איננו אלא פופ. רובה המכריע של המוסיקה הקלאסית הנצרכת (עד כמה שהיא עדיין נצרכת) איננו מוסיקה "קלאסית" ואין בה שום דבר "קלאסי". היא בפירוש מוסיקת פופ. רובו המכריע של הרוק הכבד, הוא פופ, רובו המכריע של הג'אז הוא פופ, רובה המכריע של המוסיקה האלקטרונית, הוא פופ.
רובה המכריע של הספרות איננו אלא ספרות פופ. הז'אנרים למיניהם, ברובם המכריע, אינם אלא תחפושות לפופ. רובם המכריע של הסרטים שאנו רואים, הם פופ, וכך גם העיתונות, הפייסבוק, ובפוליטיקאיי פופ אנו מומחים במיוחד. הבנתי מהר מאוד שכאשר התבקשתי לכתוב על פילוסופיה בעיתון, בעצם לא הייתה זו פילוסופיה שהתבקשתי לכתוב- היה זה פופ.
אז מה זה פופ? פסטיש, חיקוי קליל של טכניקה אמנותית, צורה או תוכן, ללא מחוייבות כלשהי לא לראשון ולא לאחרון. הפופ איננו סוגה, אין לו צורה משל עצמו ולכן הוא קוסם לנו. הוא קוקיה, מתנחל בקנים של אחרים, זורק את ביצי האחרים ומטיל את ביציו הצרות והקשיחות במקומן. הוא שואב את עצמו מכל מה שהאדם יכול ליצור ואיננו דבר משל עצמו וכלום בעצמו: הפופ הוא חנופה זולה ובמילים מעט מדוייקות יותר: הוא פנטזיה על הטעם המשותף.
מה רע בפופ? יש לי תשובות רבות, היום אסיים באחת: הפופ הוא דיקטטורי. הוא משלה אותנו בעושר שלו - שאיננו שלו באמת, הוא משלה אותנו כי יש חופש דיבור. אין חופש דיבור כלל, רק לפופ מותר לדבר. ליצירות אחרות, למחשבה אחרת, לדיבור אחר אין מקום ברדיו, אין מקום בעיתון, אין לו מקום באקדמיה, אין לו מקום אפילו באינטרנט. (וודאי שיש מקום, תקפצו! רק שאינכם מבקרים בו...בעידננו המשמעות היא - אין לו מקום). אם יש לנו מקום הרי הוא צר מאוד, אי שם בשוליים, והשוליים מצטמצמים בקפיטליזם,לעולם לא מתרחבים.
ל.
|
