לקחתי היום את אשתי ואת כל החבורה העליזה לקניון בגבעתיים. קניות, אני לא בנוי להסתובב בחנויות, זה פשוט לא אני. נתתי לאשתי את כרטיס האשראי, נשקתי לה ולחשתי לאוזניה, ״בעדינות עם הכרטיס. אני קונה קפה ומחכה לכם בחוץ, ראיתי בריכה דגים בכניסה, אולי יש דגים". נכנסתי לבית הקפה והמתנתי בתור. ״כן בבקשה, מה אתה רוצה להזמין?". ״תני לי בבקשה כוס קפה״. ״איזה קפה אתה רוצה״. ״קפה שחור, שתי כפיות גדושות של קפה שחור, מים חמים וטיפה חלב קר״. ״אני מצטערת אדוני, פה זה בית קפה, אין לנו קפה״. לקח לי כמה שניות לעכל את תשובתה. ״את שמת לב מה ענית לי, זה בית קפה ואין לכם קפה, זה מצחיק אותי״. ״זה אומנם מצחיק, אבל אין לנו קפה שחור״. ״טוב, אני אשתה קפה פילטר״. לקחתי את כוס הקפה ויצאתי מהקניון, התיישבתי על שפת בריכה ולגמתי מהקפה. גועל נפש מים שחורים ועכורים בלי טעם, נו טוב, זה מה שיש, לפחות נראה דגים. במקום דגים בבריכת הדגים היה רק לכלוך. מה בעצם ציפיתי, אם אין קפה בבית קפה, למה לצפות לדגים בבריכת דגים. אני אדם אופטימי מטבעי, לגמתי מהקפה המגעיל ועישנתי את עצמי למוות. התבוננתי בעוברים והשבים. לאחר שעתיים החבורה העליזה יצאה מהקניון, הם לא קנו שום דבר. "לא מצאנו שום דבר, בשבוע הבא נלך לקניון אחר". כבר אמרתי לכם שאני אופטימי, אבל יש לזה המשך, מפגר אבל אופטימי.
|