כל מי שהאזין ביום שלישי האחרון לפתיחת מהדורת החדשות בשעות הבוקר, בשעות 07:00 ו-08:00, לא יכול היה שלא לשמוע, בווליום רם, את השתלחותה של משטרת ישראל בכב' השופט עידו דרויאן, אשר ביקשה "לסגור חשבון" עם שופט בית משפט השלום בתל אביב-יפו, הנ"ל. מהדורת החדשות נפתחה מפי הקריין (או אולי הייתה זו הקריינית) במלים: "המשטרה מאשימה את השופט עידו דרויאן בזגזוג...", כאשר בהמשכם של דברים נמתחה ביקורת חסרת תקדים מטעמה של משטרת ישראל על החלטתו של שופט בית משפט השלום בתל אביב-יפו שלא לפרסם את שמו של אחד החשודים בפרשת הרצח בברנוער.

צורת התנהלות בוטה, מביכה ובלתי מוסרית זו של משטרת ישראל ודבריה, מוטב לה שתילמד בכל בית ספר לתקשורת ולעיתונאות. לימוד זה, מן הראוי שיילמד כדרך של הוראה לעיתונאי מה לא לעשות, במצב דברים שכזה וכיצד להימנע מפרסום מביך, בלתי הגון ובלתי מוסרי שכזה.

מבין אני היטב לליבו של הצוות שחקר את הפרשה ורצה לצאת בתרועה גדולה לעיתונות, בדרך של כינוס מסיבת עיתונאים, בה יפרסם הוא את ממצאיה של חקירה זו. בהותרת צו איסור הפרסום "קלקל" להם כב' השופט עידו דרויאן את המסיבה. יחד עם זאת, גם כעס גדול שכזה אינו מצדיק צורת ביטוי נלוזה, בכל הכבוד הראוי, של מערכת הביצוע המשטרתית כלפי מערכת האכיפה השיפוטית.

לא כבודו של השופט עידו דרויאן מוטל כאן על כף המאזניים, אלא כבודה של מערכת המשפט בכללותה עומד כאן לדיון. לא האגו של שוטרי וקציני משטרת ישראל מוטל כאן על כף המאזניים, אלא תרבות הדיון והשיג השיח הציבורי עומד כאן לדיון.

אם שוטרי וקציני משטרה מעזים לנקוט בסגנון גס שכזה כלפי שופט מכהן, מה לנו כי נלין על עבריינים, כשסגנונם כמעט ונוגע בסגנון הבוטה שבו עשתה שימוש משטרת ישראל, בפרסומים הבוטים שהפנתה כלפי כב' השופט עידו דרויאן. דווקא החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להתיר את פרסום שמו של החשוד הנוסף בפרשת הברנוער, שפרסום שמו נאסר על ידי כב' השופט עידו דרויאן, מוכיח כי מי שמזגזג ומי שזגזג בפרשה היא דווקא משטרת ישראל ולא מערכת השיפוט בכללותה וכב' השופט עידו דרויאן בפרט.

המחוקק כלל בספר החוקים, במסגרת חוק העונשין, סעיף מיוחד הדן בזילות בית המשפט, הקובע דברים מפורשים בזו הלשון:

"האומר או כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו - מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו עניין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה".

הפרסומים שפרסמה משטרת ישראל בכלי התקשורת השונים על כב' השופט עידו דרויאן, מהווים - לכל הדעות - פרסומים שמטרתם לפגוע במעמדו של כב' השופט עידו דרויאן והם מהווים דברי גידוף, לכל דבר ועניין, ואפילו אין הם מגיעים כדי קללות של ממש, בכל הכבוד הראוי.

מתברר ומסתבר, כי המשטרה "הסיקה את המסקנות" מפרשת איסור הפרסום בפרשת הברנוער. משטרת ישראל החליטה, כי מכאן ואילך לא תכנס היא עוד מסיבות עיתונאים לקראת פרסום צפוי של גילויים ומסקנות, בעקבות חקירות שערכה היא ואשר כתוצאה מהן הגיעה היא למסקנות וממצאים שהיו אסורים לפרסום עד מועדה של מסיבת עיתונאים זו.

מצער הוא הדבר לגלות, כי את המסקנה העיקרית הנובעת מהתנהלותה של משטרת ישראל, שהינה חציית הקו האדום בין ביקורת לגיטימית לבין ביקורת אסורה על מערכת המשפט בכלל ועל שופטים בפרט. מצער הוא הדבר - מצער הוא, עד למאוד מאוד - כי משטרת ישראל לא השכילה ללמוד דבר מפרשת איסור הפרסום החוזר בעניין הברנוער.

במצב דברים זה מן הראוי הוא, כי היועץ המשפטי לממשלה יתערב, ישמיע את קולו ויגן על כבודה המבוזה והנרמס של מערכת המשפט בכלל ושל שופטי ישראל בפרט. לא ניתן, בכל הכבוד הראוי, לעבור לסדר היום על התנהגותה הבוטה והמחפירה של משטרת ישראל כלפי כב' השופט עידו דרויאן. שופט זה אינו אדם פרטי והוא פעל ופועל לעניין זה, כנציגה של מערכת המשפט בישראל. מוטב יורה היועץ המשפטי לממשלה על הגשת תלונה למשטרה, במטרה שתחקור היא את אנשיה, כדי לוודא ולברר מי הוא הגורם מקרבה שהביא לפרסומים האסורים והנלוזים על כב' השופט עידו דרויאן. לאחר מכן יש להגיש - ובהליך מהיר - כתבי אישום נגד המעורבים בפרשה מביכה ומבזה זו. ויפים הדברים לעניין זה - יפים הם, שעה אחת קודם.