אתמול בשתיים עשרה בצהריים, קמתי והתיישבתי במיטה בבעתה: "החיריק בסכנה!". ריח של דרמה והבטחה לחומו של הקפה השחור גרמו לי לצאת מהשמיכות החורפיות והרצפה הכתה בי בברק של קור.
שבוע קודם לכן נתקלתי בתעלומה לא פתורה שהעלה בבלוגו ערן איווניר: "לאן נעלמו הגולגלך?" הוא שאל, והתכוון להיעלמותו של פסל הפלדה של מנשה קדישמן, (מתברר שקוראים לו "התרוממות"), שעמד בהטיה לפני החנייה של היכל התרבות והבימה, המקבילה התל אביבית למגדל פיזה, ומישהו אכן הרים אותו לאחרונה בחסות עבודות ההרחבה. ההשערה הראשונה שלי היתה שהוא נגנב בידי שניים סינים עם כינור גדול (שונום סונום עום כונור גודול) שהסתובבו שם ואף אחד לא שם לב אליהם בתוך מהומת הדחפורים, ונשלח לבייג'ין להתכה. 
אחר כך הרהרתי עוד בפסל המעניין הזה והבנתי סוף סוף, זהו פסל של קובוץ; תו ניקוד שנשכח מלב. אף במקלדת אין לו זכר, שכן אפילו המילה קובוץ מנוקדת בשורוק. בקיצור - לא פלא שהוא נעלם. השורוק חיסל אותו. חד וחלק.
כאן באה לולאה מחשבתית שנתפרה בסיבוב וחזרה לנקודת ההתחלה. זכר המעשה בכלב של משפחת מוסקוביץ', שהיה קטן ולבן, ועל צד בטנו שלוש נקודות מסודרות באלכסון. אז הם קראו לו שורוק. שם נהדר לכלב. רק אחר כך הם גילו שהיו למעשה צריכים לקרוא לו קובוץ, אבל זה לא שם נהדר לכלב, ולכן לא שינו לו את השם. שורוק נשאר שורוק.
ולמה נזעקתי אתמול בבוקר ממיטתי החמה? כי גורל דומה צפוי לחיריק. ומידי מי? מידי קוצים של יוד. ידיים גסות, קוצניות כמו שיח צבר מוסיפות יודים בכל מקום, מפזרות אותן איפה שצריך ובמיוחד איפה שלא צריך. אפשר להישתגע מיזה.
הפצפונת. הנקודונת. מי יגן עליה? משמר אזרחי? מסדר אבירי לשון? נקודה חשובה למחשבה.