נו,מתי כבר תתקשרי ?
ממעמקים דליתני – צמד מילים שגנבתי משני מקורות כדי לתאר מצב של אחד יושב בבור עמוק ואחר- (נגיד אלוהים או ביל גייטס או גטסבי הגדול )מרים אותו למעלה כמו דלי. אני יושב בתחתית של עצמי ,לא יכול לטפס,לא צועק הצילו,כי ככה אני, מה שיהיה יהיה -והסיכוי שאצא מזה יכול לבוא רק מנודד,בודד ותימהוני שפורש לדרך צדדית ומביט בנמלים או עומד על שפת תהום בהתלבטות המלטית ומבחין ביש אחד נושם למטה ושואל אותו בנימוס אם אכפת לי שיצילו אותי? או. קיי. אני אומר ,אם בא לך למה לא?
אני יושב במסעדה מזרחית במרכז העיר. מג'דרה,בצל שרוף וקצת טחינה ואחרי חמש דקות אני גומר לאכול ובדרך שעושה ראשי בסיבוב לתפוש מבט של מלצר אני רואה על הקיר תמונה ישנה של רחוב ראשי בעיר גדולה ועשרות חבלי כביסה מחברים את הבתים משני צדדיו ועליהם תלויים באטבי עץ חולצות ותחתונים וגרביים המתנופפים כמו דגלים. הכבסים לא האירו בנאון את הלילה אבל הלב דיבר עם הראש .אדוני ,אני שומע ,רוצה לשלם? וכשהפניתי את פני אליו אני מרגיש וידוא הריגה מתקרב וחיבוק חזק ושתי נשיקות חמות מזעזעות לי את הפנים . זה היה בעל הבית. איפה היית עשר שנים?הוא שואל. אני לא רגיל להתנשק עם גברים ,ודאי שלא פעמיים באותו עשור ,וכל מגע פיזי עם זכר מעל גיל שנה כרוך אצלי בשבירת טאבו עם עונש של מיתת נשיקה ומלקות מבוכה. הפעם נהניתי. זה היה אותנטי, אמתי כמו כתר של מלך. ולא ידעתי שיש בי יכולת לספוג רגש ולא לזוז בחוסר נחת של הלוקה בעצירות. הרי מדובר בגבר שהוא בעל הבית של מסעדה מזרחית והדגש הוא על המילה אחרי המסעדה וגם לא מגולח אם כי מאיר פנים. חטפתי כבר במפתיע נשיקות מגורמים מארצות המאגרב אבל רפרוף בושם לא נקבי ליד אפי והשקת שפתי זר בלחי שלי זה דבר שלא יעשה-it's not done . הפעם הרגשתי צביטה בלב. . הייתי בבור והוא,משה, הרים אותי . הוא נגע בי וכלוב הצלעות נפרץ והלב התעופף החוצה חופשי מחוט ההיגיון . לזהות שלפני יש תמונה מקורית אני יודע. כי האמת לרוב נסתרת ויש לחפש אותה, ורק לעתים רחוקות היא ניצבת מולך חד וחלק כמו פיל. בקיצור אני עומד במקום שלא היה לפי מיטב ניסיוני ברפרטואר הרגשי שלי . הוא בוחן אותי בצחוק, אותו משה ,ושואל "אתה האדריכל,נכון ?" מה הייתי אומר -שבקושי גמרתי תיכון?שהלוואי והייתי אדריכל. אני?הוא טעה בזיהוי. .שתקתי ,חייכתי והנהנתי כן. ועליתי לאוטובוס.
"אני אומר אחי, זאת הייתה השנה הכי מחורבנת שלי".הוא ישב במעין ישיבה מזרחית או לוטוסית על שני מושבים באוטובוס,מכנסי חקי קצרים, טונה שיער ברגליים,נעלי אדידס שטוחות וחולצה שחורה עם הכיתוב new brave world , על פניו זיפים עתיקים וראשו מלא דבלולי שיער חום ואדום. בידיו הוא מגלגל סיגריה ומחזיק אותה מוכנה להצתה. הוא דיבר אל חברו במושב מאחוריו."אתה יודע אחי,בצבא הייתי עם החבר'ה,גברים אחד אחד,עשינו שאכטות ,שליפות ליליות,מעצרים,ההוא מתחת לרגליים על רצפת בג'יפ, עיניים מכוסות בפס פלנלית,אזיקונים על הידיים מאחור,משתין מרוב פחד ,צחוקים,הרבה צחוקים, ופה זו חבורה של ילדים. לא שמים עליך. שוכחים פנס פה ,מיקרופון שם ,נעלמים באמצע הצילומים,שמע אחי,לא הייתי בתל אביב חודשים,יובל חבר שלי מגיל שנתיים, גרנו בדירה אחת ,ראיתי אותו כל יום,עכשיו אני פה הוא שם ,מנגן תופים שכיר. הלך הקשר,אין לי חברים,אחי,אני הקיץ יורד לסיני שלושה ספרים גיטרה וזהו ,אני מסודר,איזה שנה חרה הייתה לי השנה אל תשאל אחי. החבר מאחור בחולצה פרחונית של הוואי מכנסי ג'ינס קצרים ,סנדלים ואותה בעיה ברגליים לא אומר כלום. האוטובוס עוצר בתחנה. זה שלא דיבר קולט דוכן אבטיחים. "רוץ אחי",הוא זועק בהתרגשות,"תראה איזה אדומים." הקולנוענים הצעירים ירדו לאדמה.
* השימוש החד פעמי באנגלית מחדד את האופי המתבדל והנפוח של הזן הנכחד ששרץ בביצות חדרה. |