אני חושבת שזה הפוסט הכי קשה שכתבתי אי פעם...

המרצה שלי לערבית, יעקב צמח, נפטר.

הוא בן שמונים ושתיים.

אני יודעת שהוא לעולם לא יקרא את מה שאני כותבת כעת, אבל אין לי ספק

שהוא יודע שתמיד יהיה שמור לו מקום אצלי בלב.

לא הספקתי להיפרד ממנו כמו שצריך, כי המוות הגיע בהפתעה, אז אני אנצל

את ההזדמנות להיפרד ממנו כאן בכבוד הראוי לו במכתב אישי:

יעקב, לפני פחות משנה הכרתי אותך. סך הכל שנה עברה מהאדם שהייתי לאדם שהפכתי להיות...

אני זוכרת איך התקשיתי בתחילת הלימודים בקורס שלימדת אותי, ערבית.

אבל אתה לא ויתרת. דחפת, עודדת, תמיד אמרת לי "את מלכה!!!" והכי חשוב, תמיד האמנת.

האמנת בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי, ואם בתחילת השנה הייתי בתחתית הרי שהיום אני מרגישה שאני יכולה להביט מגבוה על המקום בו הייתי בעבר.

וזה הכל בזכותך.

מעבר לשיעורים, תמיד התייחסת אלינו, הסטודנטים, כאילו שאנו ילדים קטנים... סיפרת לנו סיפורים על מסעותייך בעולם, על הילדות שלך. לימדת אותנו לעמוד על שלנו ותמיד חזרת באוזנינו על המשפט: "הזכות לא נענקת – הזכות נלקחת."

הייתי בדרכי לעבודה כשקיבלתי את הסמס מהמכללה על מותך המצער. התחלתי לבכות, לצעוק וכל הראשים באוטובוס הופנו אליי במבט לא מובן...

יעקב, אני בעצמי די בהלם מהעובדה שמותך השפיע עליי בצורה כזאת קשה. אני לא מצליחה להפסיק לבכות...

אתה אדם משכמך ומעלה, ואני גאה בך על מי שאתה, ומודה לאל שהפגיש בינינו, אפילו שזה היה לתקופה קצרה. למדתי ממך בזמן המועט הזה הרבה יותר ממה שלמדתי כל חיי.

איך השארת אותנו, הגוזלים שלך, לבד בעולם? יש לך עוד כל כך הרבה להספיק....

אני זוכרת את השיעור האחרון שלנו, ביום שלישי שעבר, כשסיימנו את השיעור ואז יצאת מהכיתה וחייכת אליי, אמרתי לך: "להתראות יעקב", ולא ידעתי שזו תהא הפעם האחרונה שאראה אותך....

אני כל כך אוהבת אותך.

מעריכה אותך.

מכבדת אותך.

ומודה לך על כל הידע, ההבנה, החיוכים, האמונה והמבט המרגיע.

אתה כמו אבא שני בשבילי, ואני לא אשכח אותך לעולם.

תנוח על משכבך בשלום.

יהי זכרך ברוך.

.

יעקב צמח

1930-2013