| לאף אחד אף פעם לא היה מפתח לדירה שלי. זאת אומרת, ברור שהיה, אצל השכנה כדי שתשקה את העציץ שלי כשאני בחו"ל, ואצל ההורים - למקרה ש..., אבל לאף אחד אף פעם לא היה מפתח לדירה שלי, שהוא היה אמור להשתמש בו כשאני שם. לו יש מפתח. נתתי לו מפתח בשבוע שעבר. ולמרבה ההפתעה, הוא גם משתמש בו. תופס אותי כשאני עוברת בסלון עם מגבת אחרי שיצאתי מהמקלחת, לפני שהספקתי להתכונן לקראתו. יש בזה משהו נעים. מין ריקוד כזה, שמעמיק את הביחד שלנו. שבונה אותו, לאט לאט. כשאני רואה אותו נכנס אלי הביתה זה מעלה לי חיוך על הפנים. חיוך שהוא מעבר לחיוך הרגיל שעולה על פני כל פעם שאני רואה אותו. חיוך קצת משתאה, כזה שצריך להיזכר כל פעם מחדש שזה באמת קורה לי. חיוך מתרגש, חיוך של תודה. צרור המפתחות שלו מונח על השולחן, עם המפתח שלי בתוכו. נח שם כאילו ככה הוא תמיד היה. אני שמחה שגם המפתח שלי מרגיש נוח עם המפתחות שלו, כמו שאני מרגישה איתו. ככה לי ולמפתח שלי יש איזה סוד קטן, חוויה משותפת רק של שנינו. אני מחזיקה לו אצבעות כמו שהוא מחזיק לי, שנישאר שם, אני איתו והוא עם המפתחות שלו, אולי לתמיד. יש לו מפתח. זה משהו די קטן בסה"כ, חפץ לא מורגש שנעלם בקלות בכיס. אבל בשבילי, בשבילנו, זו ההתחלה של משהו גדול. |