אז תפסתי אומץ, והקשבתי לבעל האוהב והדוחף שלי, ונסעתי לחופשה לבד. לבד. לבד. בלי ילדים, בלי בעל, בלי "צריך" ובלי דחוף ובלי משימות ובלי אחריות. פשוט לבד. ולרגע חזרתי להיות הילדה הקטנה, והאחות הקטנה, והאחות הגדולה, והחברה מיסודי, ולרגע... לרגע מצאתי את עצמי. טוב, צריך להודות שלא היה זה רגע, היו אלו כמעט שלושה שבועות (של שכרון חושים), ובכל זאת, היה לי זמן לעשות רק מה שאני אוהבת, ומה אגיד... זה היה ממכר. מצאתי שוב שאני אוהבת את חברות האמת שלי, שצוחקות עלי (בפנים) ויורדות עלי (בפנים) ואוהבות אותי, ומקבלות אותי כמו שאני, מבלי שאני צריכה ללכת על קליפות ביצים, אבל שאם בטעות דרכתי, אני חוטפת את הכאפה בפנים, ברגישות ובנחישות. באהבה. מצאתי שכיף להיות שוב בת, מתפנקת, שנותנים לך הכל, מבלי שאצטרך להחזיר, או להתחייב או להסביר. רק להיות בת. וכיף להיות אחות, ודודה. וכיף להיות בלי אחריות. ונזכרתי אני אוהבת להיות בים הכי יפה בעולם, וללכת יחפה על החול (שנדמה שהוא יותר חם בשנים האחרונות...) ואוהבת דניס בתנור של איטה, ומשקה רימונים ברחוב, והסתובבות חסרת תכלית ברחובות... וחשוב לא פחות מצאתי שכאן, הסתדרו לא רע (וזאת כדי לא להודות שהסתדרו מעולה). נכון, מדי פעם כשראיתי תמונות, הודיתי לאל שיש תלבושת בית ספר, אך חבל שהיא לא כוללת גרביים ונעלים. וגם תסרוקת. נכון, הם הלכו לישון הרבה יותר מאוחר, כי אבא זה הרבה יותר שווה. נכון הם אכלו את כל מה שאני לא אוהבת שהם אוכלים, וזאת מבלי שבדקתי את הכמויות. אבל... היה להם טוב! וזה ממש ממש חשוב.
ועכשיו, ממרחק של קצת יותר מחודש, האנרגיות עדיין אצורות בתוכי, אני עדיין שומרת לי את רגעי הזיכרון, ומלים ותמונות מזכירות לי את כל הרגעים הטובים שהיו לי, ומזכירות לי ש'אני' של פעם עוד קיימת, (מתחת לקצת קילוגרמים וצלוליטיס, וכמה ילדים, וכמה אחראויות.... אבל... הי, למה להיות קטנונית? ובכן. כשאשכח שוב איפה אני.... אני יודעת איפה לחפש. תודה תודה תודה לכל מי שלקח חלק, ועזר פה, בניכר, והאכיל, ולקח וארח והסיע והיה בשבילם, ולכל מי שעזר לי שם, בארץ הקוטג' למצוא אותי, ולמי שהיה איתי והכיר אותי מחדש. ובנימת השתפכות זו... אסיים (עד לשנה הבאה)
|