למצוא אותך מחכה לי ליד הדלת.

שם, יושב בחושך, כמה זמן שזה לא יהיה. מחכה לי שאגיע הביתה, בחשכת חדר המדרגות שלי. עינייך, בהירות וחודרות כמו שרק העיניים שלך יכולות להיות מנצנצות אליי במבט שאינו משתמע לשני פנים.

ברגע הראשון כמובן שאקפא, קודם אקפוץ לאחורה בבהלה, כחיה שנלכדה, ברגע הכי פגיע שלה ואין לה לאן לסגת. לאחר מכן אנסה להבין מי הזר שיושב לו ליד הדלת שלי. ואחרי זה כשאבין שזה אתה אשען אל הקיר, כמו אזלו כוחותיי לחלוטין ואבהה בך דומם.

וכך זה יימשך דקות ארוכות. אני עומדת ליד הדלת, המפתחות בידיי, כבדים כבטון בין אצבעותיי, אתה יושב ומבטך נעוץ בי ומבעד לחלון האור החלבי הקלוש ייתן לי להתרגל לחשיכה ולהתחיל להבחין בתווי פנייך - חזקים, גבריים, יפים. זרועותייך, כמו של אל יווני, מפוסלות להן על ברכייך, נעות בחוסר נוחות שהיית מעדיף אולי להסתיר. חיוכך נבוך, מסגיר את זה שאתה לא יכול להיות כזה גם מולי, בגלל החולשה שלך אליי. יושב שם, כאילו זה הדבר הכי טבעי שיש, מזעזע את עולמי, שוב.

"אתה?", אני אולי אמצא את האומץ לשאול בסופו של דבר בקול רועד, כמעט לא מאמין.

"כן", אתה תגיד לי בקול העמוק שלך. "באתי לראות אותך, סוף סוף".

אני אבודה.

כך תיראה הפעם הראשונה בה ניפגש.