בחורשת האיקליפטוס של נעמי שמר, אבא בנה לאימא בית על גבעה.

  ותפאורת עצי האיקליפטוס, נשארה אותו דבר יותר מחצי מאה.

לא כן הדבר כשמדובר בעצי האיקליפטוס של תל אביב.

ישנה חורשה קטנה וחביבה בדרום העיר בין אצטדיון בלומפילד לקונסרבטוריון למוזיקה ביפו.

אי ירוק של שלווה,

 עשרות עצי איקליפטוס ותיקים וחסונים בגובה רב שצמרותיהם אומצו למשכן על ידי עשרות להקות בעלי כנף, בעיקר תוכיי דררה עליזים וצעקניים,  ציפורי מיינה, עורבים ויונים שאנשים בודדים והומלסים למיניהם מפזרים להם פירורי לחם.

כדי להגיע למשכן למוזיקה, יש צורך לחצות את החורשה.

במעבר חד מהכרך הסואן, אל חורשה אפלולית וקרירה  שצרחות התוכים משווים לה תדמית של יערות אמזונאס.

בימי הקיץ החמים,  היא מצלה ומקררת גם עם ריח השמן האתרי שנפוץ מדריכה על העלים היבשים שמתפצפצים ומתערבבים עם ריחות קרואסון השוקולד החם שבוקע מהקונדיטוריה הסמוכה. וסימפוניית ציוצי הציפורים, מתערבבת עם צלילי המוזיקה שבוקעים מהמשכן.

ממש הרמוניה בגן של צבעים צלילים וריחות .

כש"אבא" בא הנה יפה וצעיר לראשונה, זה היה לשיעורי נגינה על סקסופון.

חלפו האביבים, 15 שנה עברו וביתו לומדת לנגן שם על פסנתר.

במשך זמן זה, החורשה נשארה אותו דבר עד ש..

בשבוע שעבר, כשבאנו לשם, "חשכו" עיניי , בלשון סגי נהור  כמובן.(  רב- אור בתרגום מילולי מארמית ומטבע לשון להפוך על הפוך).  

לרגע, לא זיהיתי את המקום, במקום חורשת עצים סבוכה , אפלולית ומטילת צל, עמדו גזעי עצים גדומים שחשפו את פני השמיים ואור שמש בוהק, שלט בכול פינה.

במקום המולת ציפורים עליזה, שרר שקט מעיק.

אפילו ההומלסים הדירו רגליהם ממדשאות החורשה.

מיותר לציין שאף ציפור לא נמצאה בטווח העין, מלבד עורב מבולבל שישב "לבוש שחורים" על גדם ענף וקונן מרה על היעלמות הטריטוריה הירוקה כפי שהייתה מוכרת לו והייתה בית בשבילו.

קרע.. קרע... הוא קרא.

ואני דימיתי לשמוע,

רע... רע.. מה שעשו לבית שלי.

זה היה שוק בשבילי  ובטח ובטח שוק לעצים המסכנים.

כשלמדתי גינון בזמנו בבית הספר לגננות ושתלנות בפ"ת, אז בין היתר לימדו לעולם לא לגזום יותר משישים אחוז מנוף העץ  כדי לתת לו אפשרות להתאושש וכדי שלא יכנס לשוק שממנו יש גם עצים וצמחים שלא מתאוששים ומתים.

כמו כן, לא מבין את ההיגיון לגזום בצורה כה ברוטאלית עצי נוי  בתחילת הקיץ כשהצל שלהם כה מתבקש.  לדעתי היה עדיף כחודש לפני תום הקיץ .

ניסיתי לחפש סיבות לסוג גיזום כזה באינטרנט, מצאתי שלפני שנה , ילד נהרג בצפון מקריסת ענף איקליפטוס  ויתכן שהעירייה מפחד החליטה להקדים תרופה למכה ולכסח את העצים.

יש לדעת כי האיקליפטוסים הם עצים די חסונים וארצנו השמשית רוב השנה, לא ידועה בסופות "טורנדו" מעיפות עצים, כך שאם זה היה השיקול, הוא די תמוה מה גם שסטטיסטית  יותר ילדים ואנשים נהרגים בתאונות דרכים.

כמו כן, אין מדובר בעצים שנשתלו מקוצר ראייה לטווח רחוק - צמוד לבית או חוטי חשמל ויש כורח לקצרם או לכרות אותם , אלא בשטח פתוח שבזמן סערה ממילא אנשים לא מטיילים שם.

***

אומרים ש"האדם עץ השדה " ( ספר דברים).

למעשה העץ מספק לאדם רבים מצרכיו- נוי, צל, פירות, נייר לכתיבה, עצים לבנייה והסקה, סיבים לאריגים, רקבובית להעשרת הקרקע, ו..חמצן.

 "ריאות ירוקות" , קוראים לאותם חורשות ירוקות ולא בכדי.

כשם שריאות האדם דואגות לתחלופת הגזים בגוף  -הכנסת חמצן  ופליטת פחמן דו חמצני , עושים העצים פעולה הפוכה  - סופגים את הגזים המזוהמים ומעשירים לנו את האוויר בחמצן.

בנוסף, מבנה הסמפונות (ברונכים) בגוף האדם נקרא: "העץ הברונכיאלי" בשל דמיון צורתו לעץ הפוך. כשקנה הנשימה זה הגזע, הסמפונות הם הענפים הראשיים, הסימפונינים הם הענפיפים  ונאדיות הריאה מקבילים לעלים שם מתבצע בפועל חילוף הגזים.

ואפרופו סמפונות ואיקליפטוס, אז אחת מתכונות שמן האיקליפטוס היא,  טיפול בבעיות בדרכי הנשימה כמו גודש באף, אסטמה , ברונכיטיס , שיעול והתקררות.

*ולגבי הסיבה האמיתית לגיזום,

יתכן כי קיימת סיבה הגיונית שרק האחראים יודעים עליה,

אך קשה להתעלם מהתחושה כי במחלקת גנים ונוף , במקום אגרונומים אוהבי טבע, מועסקים קצבים טכנוקרטים עם אצבע קלה על מצערת הדלק במשור .

יהורם גאון - עץ האלון

* (שיר שאמא אהבה לשיר כשהייתי ילד קטן )