"איך הפשפש עלה למעלה" של שלישיית מועדון התאטרון; ד"ר בר ביצוע - הדמות שמזכירה את שמעון פרס בהומורסקות של אפרים קישון; טינתו המוצדקת של יצחק רבין כלפי חתרנותו הבלתי פוסקת של פרס תחתיו; התרגילים הפוליטיים הנכלוליים הזרועים לאורך כל הקריירה הפוליטית של שמעון פרס והעובדה שהוא הפוליטיקאי הישראלי היחיד שמעולם לא נבחר בראש רשימת מפלגה בבחירות לכנסת.

אלה דברים שחרותים היטב בזיכרון של הישראלים הוותיקים שהיו עדים לפוליטיקה הישראלית של ימי קום המדינה ולהנהגת מפא"י מהיום שהמדינה קמה ועד למהפך של 1977 שבה הפסידה את השלטון.

כמובן, היום כל הישראלים אוהבים לאהוב את שמעון פרס על רקע פוליטיקת הרמייה שהנהיג כאן ביבי מזה 10 שנים: "הביביזם" המאוס. ובעולם אוהבים את פרס שמצטיירה כמדינאי חכם ומתון בזמן שישראל תחת ביבי הפכה למדינה שנואה פחות רק מקוריאה הצפונית.

מה שלי הפריע בחגיגה החביבה שארגנו לפרס בן התשעים, הוא תוכן נאומו באותו אירוע. אמת חייבת להיאמר כולה, על החיוב והשלילה שבה. לצד כל הדברים השליליים שכתבתי עליו עד כה, אין ספק שהוא אחד ממייסדי המדינה שזכויות רבות לו בביצור ביטחונה של ישראל ובהצלתה ממשבר כלכלי שהביא עליה הליכוד בשנות השמונים של המאה הקודמת. מה שהפריע לי בנאומו הוא חוסר היושר שלו בבואו לתאר את ישראל של היום, ובעיקר על חזרתו שוב ושוב על האגדה האורבנית שישראל מבקשת שלום. ישראל של היום הגיעה למסקנה שאין כל אפשרות להשיג שלום בגלל איבתם התהומית של הפלסטינים, שדבר פרט להשמדתה לא יספק אותם. ולאסוננו אין לישראל מנהיג שיש לו היושר והאומץ הדרוש כדי לומר זאת לעולם. וודאי לא ביבי הדו-משמעי מדינית זה עשר שנים.