לעיתים, כאשר השינה נודדת ממני, עולה את בראשי. הולי גולייטלי שלי. אוחזת את בנפשי ובגופי, כאילו מעולם לא התנדפת אל תוך עברי. בעודי לא הרבה יותר מנער הופעת כך, סוחפת אותי בסערה. השארת אותי מפוחד וחלש, לא רק משום שגילך היה כמעט רך, אלא מכיוון שכוחך עז משלי. בשמך הותיר אותי בתשוקה מתמדת, ראשי סחרחר וגופי עורג לגופך, לשדייך ולערוותך. מוחי חולם על תשוקות של זיעה וגניחות. את, יופייך אופף אותי, נותרת זיכרון חי, עדיין קיימת לעיתים בהווייתי. ואת אולי לא זוכרת את שמי. כאילו מעולם לא הכרת אותי, כאילו נעלמת מרצונך על מנת להופיע בחייו של אחר. אולי הוא, חזק ממני, יכול להכניע אותך לתשוקותיו, אבל אני נותר דמות רקע בסיפורך, ניצב המביט למצלמה בעצב, מחכה שאורך ימלא את ירחי בשלמות לבנה מלאת חיים. אני צל לעומתך. אני לא יותר ממילה בשיר, עלה בספר חייך, המלא אגדות ועניין. מי שידע את שהיה בינינו יפהק לעצמו, חסר עניין וימשיך לקרוא את שהינך. אבל אני מקווה, לפעמים, כשהשינה נודדת ממני. הולי גולייטלי שלי. אני תוהה האם אני קיים עדיין בחייך. אולי, כאשר את שוכבת בין מצעים רכים, המלטפים את גופך העירום, שאת חומו הרגשתי פעם אחת, אולי את נזכרת בי גם כן, תוהה לשלומי, מתחרטת שלא נתת לי להפוך אותך מילדה לאישה, פעם, כאשר היית עצמך לא יותר מנערה. |