כותרות TheMarker >
    ';

    דברים שרואים מכאן

    אלוף במיל עמוס גלעד כמשל

    25 תגובות   יום שישי , 21/6/13, 10:28

     

     

    כשפרצה מלחמת יום כיפור, אחי שגוייס ליחידת השריון שלו עבר דרך בית הוריי, כדי להפרד מהם. אמי זכרונה לברכה חיבקה אותו בפרידה ואמרה: "שמור על המדינה ושמור על עצמך". כן, כך!  בזה הסדר בדיוק – "שמור על המדינה ושמור על עצמך".

     

    אני, שגרתי יותר רחוק, ויתרתי על גינוני הנימוס ועל טקס הפרידה, ומיהרתי ליחידת הצנחנים שאליה השתייכתי, וזאת עוד בטרם הגיע צו הגיוס.  משנקפו הימים ומשפחתי לא שמעה ממני דבר, פנתה רעייתי שהיתה אז בהריונה הרביעי במר לבה אל אמי ואמרה לה: "הלוואי שעודד יפצע, רק שיחזור חי"...  תשובת אמי היתה חדה ונחרצת: "מה פתאום שיפצע?! הוא צריך להלחם!".  אלה היו הערכים שעליהם התחנכנו בימים הרחוקים ההם.

     

    במהלך שרותי הצבאי בצנחנים נפגעתי פעמיים באוזניים. פעם אחת במהלך אימונים בשרות הסדיר ופעם נוספת בפעילות מבצעית לאחר מלחמת ששת הימים. כתוצאה מאותן פגיעות נפגעה שמיעתי, וכיום אני נעזר במכשירי שמיעה. במהלך האימונים שברתי פעם את אפי, וגם שברתי רגל בחידוש צניחה במילואים. במלחמת ההתשה נדבקתי בצהבת זיהומית קשה. לא רק שלא עלה בדעתי להגיש נגד  משרד הבטחון תביעת נכות, אלא שנמנעתי מלדווח על הפגיעות, כדי שלא יגרעו אותי מן היחידה.

     

    כמו שאר חבריי שזכו לחזור בחיים מחולות המדבר ומסלעי הבזלת, אין ספק שעברתי טראומות לא פשוטות, גם במלחמת ששת הימים, גם במרדפים במלחמת ההתשה, גם במלחמת יום כיפור וגם במלחמת של"ג. כי בלי הטראומות הרי אין במלחמה שום כיף....

     

    חברי חיים בקר נפצע בהיותו קצין צעיר, בקרב לכיבוש רמת הגולן. הוא נפצע גם במלחמת יום כיפור, ואיבד עין במלחמת של"ג, בהיותו כבר סגן מפקד החטיבה שלנו. ידוע לי שהופעל עליו לחץ כבד מצד חבריו שיגיש תביעת נכות, אך איני יודע אם השלים בסופו של דבר את ההליכים.  גם הוא מין טמבל כזה שמתבייש לתבוע את המדינה, ויש עוד רבים כאלה.

     

    לפני ימים אחדים התבשרנו כי האלוף במיל עמוס גלעד הגיש תביעת נכות המבוססת על הטענה כי במלחמת של"ג הוא התקשה להרדם במשרדו הצבאי אחרי הטבח שערכו הנוצרים במוסלמים בסברה ושתילה... וכן, נא לא להתעלף - גם על הטענה כבדת המשקל, שלא היו לו בימים המרים ההם ארוחות סדירות במשרדו שבתל אביב או בסביבותיה.....  אכן אין ספק: לפנינו מקרה קשה של נפש יהודי מיוסרת והומיה.


     

    עמוס שמע, אם אנחנו מדברים כבר על טראומות, בוא ואספר לך מה זה טראומות:

     

    לאחר סיום הקרב באום כתף במלחמת ששת הימים, הסתתרנו עם חברינו ההרוגים והפצועים בדיונות שבקצה המתחם, וחיכינו למסוקים שיבואו לפנותם. המסוקים בוששו להגיע, והמראה של אחינו המתים המכוסים זבובים ירוקים, עם תחושת חוסר האונים בעת שהפצועים שניתן להצילם החלו למות עקב העיכוב בחילוץ, זו טראומה!

     

    ''

     

    עם חברינו המתים והפצועים בהמתנה למסוקי החילוץ באום כתף, סיני

     

     

    במלחמת יום כיפור, בליל הפריצה לשטח הסורי, בהיותנו במשימה של חילוץ פצועים מחטיבת השריון של אורי אור, נפגע נגמ"ש שלנו שנשא כמאתיים וחמישים ק"ג חומר נפץ, ועליו שלושה עשר לוחמים מטובי חברינו. כדי להמחיש את עוצמת הפיצוץ, אציין שהמנוע של הנגמ"ש, שמשקלו עולה בהרבה על מאה ק"ג, נמצא למחרת היום במרחק של כשמונים מטר מן הנגמ"ש המפוצץ...  לאחר מכן המשכנו לנהל בשארית הלילה קרב כנגד לוחמי קומנדו סורים, שתקפו אותנו ללא הרף. בשלב מסויים הבחנתי שאני שוכב בשטח בתוך ערימה של מעיים וחלקי גופות. הבנתי מיד של מי המעיים האלה, אך גם הבנתי שאם ארשה לעצמי לחשוב על כך באותם רגעים, לא אזכה לראות את אור הבוקר, והתמקדתי בהישרדות.  זו טראומה!

     

    בהמשך המלחמה, בקרב לכיבוש החרמון הישראלי, שבו השתתפתי - המראה של עשרות לוחמי גולני המתים המכסים את הגבעה בואך המוצב, ונשיאתם אל הכביש, זו טראומה!

     

    ולקראת סיום המלחמה ההיא, כאשר נלכדנו למשך שלושה וחצי ימים בסופת שלג על שיא החרמון, בטמפרטורות שירדו עד למינוס 8 מעלות וללא בגדים מתאימים – זו טראומה!

     

    ''

     

    שיא החרמון: נסיון החלצות שנכשל מסופת השלג (צולם על ידי אחד הלוחמים)

     

     

    אחד מחבריי – הטייס פדרו ריינברג, נפגע ביום פרוץ המלחמה – 6.10.73, שבו חל גם יום הולדתו, ונפל כשהוא פצוע בשבי המצרי.  זו טראומה!

     

    חבר אחר שלי, ששמו חנן רובין היה מפקד טנק בחזית הסורית. הטנק שלו נפגע והצוות נטש את הטנק ללא הנשקים האישיים. חנן שהיה פצוע, התחיל ללכת לכיוון המשוער של כוחותינו. בשלב מסויים החליט להסתתר מתחת לשיח עד שתרד החשיכה. לקראת רדת החשיכה הגיעה למקום קבוצת אנשי קומנדו סורי, שהתיישבו בקרבת השיח. חנן שכב במקומו ללא תזוזה כשהוא קפוא מאימה. בשלב מסויים קם אחד החיילים הסורים ממקומו ושם פעמיו אל השיח שחנן הסתתר תחתיו. חנן הבין שזה הסוף, אך הסורי, שכלל לא הבחין בו, פתח את מכנסיו והשתין בנחת לתוך השיח, ישירות על חנן. זו היתה הרחצה הראשונה של חנן מאז תחילת המלחמה...  לאחר מכן הסורים קמו והלכו לדרכם, וחנן הרטוב המשיך בדרכו והצליח לחבור אל כוחותינו.  הוא שובץ מייד לטנק אחר, והחל לעבוד עם חבריו בהכנת הטנק ליום הקרב הבא. עם בוקר הניעו את הטנקים והתכוננו לתזוזה.   התקפת מיגים. הפצצה. נפגעו מספר טנקים. פצועים והרוגים. חנן עצמו נפצע קשה בהפצצה זו, ובכך סיים את חלקו במלחמה.  זו טראומה! הבנת את זה, עמוס?

     

    ויש לא מעט דוגמאות נוספות, אם תבקש לשמוע.

     

    עצם הגשת התביעה מעידה על האלוף במיל שהוא אכן סובל מנכות נפשית קשה, וגם ובעיקר - מחוסר חמור בהורמון הבושה. לעניות דעתי יש סבירות לא פחות גדולה שאסונו של האלוף נובע בכלל מהצער שנגרם לו בגין אסונם של הילדים נפגעי הרמדיה...

     

    ולא שהאלוף החביב הזה סובל ממחסור חלילה. יש לו פנסיה של אלוף, ומן הסתם גם הכנסות נוספות בשיעור נכבד.

     

    ברור לכל, שכל חייל זכאי להגיש תביעת נכות, ודינו של עמוס גלעד אינו שונה מדינו של כל חייל אחר.  אך בהיותו אלוף, ולאור נסיבות "פציעתו", הוא גם המראה המשקפת את דמות החברה הישראלית.  פנייתו אולי כשרה לפי הדין התקף, אך הריח הנודף ממנה – אוי איזה ריח...  ריח שכזה מקנה לו את הזכות שיועלה  בדרגה מאלוף במיל לאלוף בצלות ואלוף שום. אכן, זה מה שנקרא בלשוננו נכות שיש עמה קלון. וכמו במקרה של קצב, שבו תמיד נעים להיזכר - קלונו של הפרט הוא גם קלונה של החברה הישראלית כולה.

     

    צחוק הגורל הוא שהידיעה פורסמה בדיוק ביום בו דווח כי נדחתה תביעת לוחמי השייטת שצללו בקישון וחלו בסרטן. כנראה שפרקליטם טעה בכך שלא טען שמחלת הסרטן נגרמה להם כתוצאה מהצער על הטבח בסברה ושתילה.

     

    פתגם ידוע אומר שהכלבים נובחים והשיירה עוברת, ואני אפילו לא השמעתי כאן קול נביחה, בקושי יבבה דקה ונואשת, בעת שהוא צוחק לו כל הדרך אל הבנק.... אז נכון, אונסים אותי ואין בכוחי להתנגד, אבל לפחות שכולם ידעו שאני לא נהנה...

     

    סליחה שדיברתי כאן קצת יותר מדי על עצמי. הזעם והבושה חונקים אותי. אולי אגיש תביעה לקביעת נכות בגין תחושה מעיקה של בושה...

     

    עודד אל-יגון                            

    דרג את התוכן:

      תגובות (25)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      הסיפור, אם הוא נכון, הוא חמור ודורש תגובת משרד הביטחון או עמוס גלעד בעצמו. מעניין שהעיתונות שותקת שלא כדוגמת מקרים אחרים, כמו למשל המקרה של יעקב פרנקל.
        1/8/13 20:31:
      מקרה קשה, מקרה קשה העינים לא יכולות להישאר יבשות בטח נורא כאבה לו הבטן והתמונות שהגיעו ולא היו באיכות מי יודע כמה. בזיון וזה היה אלוף בצבא הדמיקולו הזה
        1/8/13 19:18:

      צטט: שמואליקו 2013-07-30 04:04:21

      אלוף עמוס גלעד הגיש את התביעה בשנת 2000 , מה גרם לעודד אל-יגון להיזכר עכשיו? ועוד אם הוא פרייאר של מדינה רקובה המקריב את מה שמגיע לו על פי חוק עבור שלטון הטייקונים שצוחקים כל הדרך אל הבנק בעזרת התמימים שעדיין לא הבינו שימי התום של עד מלחמת ששת הימים ויום כיפור כבר חלפו ואינם ,זאת בעיה נפשית שלו! פרט לזה שהוא מסלף את פרטי התביעה בצורה מרושעת!

       

      מר שמואליקו הנכבד.  פרסמתי את הפוסט הנדון ימים ספורים לאחר שלמדתי מן התקשורת על קיומה של התביעה. נכתב בעיתון שהאלוף במיל הגיע לפשרה עם משרד הבטחון בנוגע לאחוזי הנכות המגיעים לו. כנראה שמישהו דאג להצניע את הידיעה על הגשת התביעה במשך למעלה משתים עשרה שנים. למדתי מן העיתון על פרטי התביעה, ואם יש לך מסמכים המפריכים את העובדות המפורטות בעיתון - אשמח לעיין בהם, ותבורך על תרומתך לגילוי האמת. ועוד דבר קטן: אילו ידעת איזו דרך יסורים ומאבק עובר כל חייל על כל אחוז נכות נוסף, היית משתבח בלבך (כמוני) על כך שמשרד הבטחון החליט לגלות גמישות והבנה לפחות במקרה הנדון.

        30/7/13 04:04:
      אלוף עמוס גלעד הגיש את התביעה בשנת 2000 , מה גרם לעודד אל-יגון להיזכר עכשיו? ועוד אם הוא פרייאר של מדינה רקובה המקריב את מה שמגיע לו על פי חוק עבור שלטון הטייקונים שצוחקים כל הדרך אל הבנק בעזרת התמימים שעדיין לא הבינו שימי התום של עד מלחמת ששת הימים ויום כיפור כבר חלפו ואינם ,זאת בעיה נפשית שלו! פרט לזה שהוא מסלף את פרטי התביעה בצורה מרושעת!
        29/7/13 03:17:
      עמוס גלעד עמוס גלעד נולד 1954[דרוש מקור] תקופת שירות 1972 - 2003 דרגה אלוף תפקידים צבאיים דובר צה"ל ראש חטיבת המחקר מתאם פעולות הממשלה בשטחים תפקידים אזרחיים ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון עמוס גלעד נושא דברים בטקס הזיכרון לחיילים ההודים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה בקרב על כיבוש חיפה, הטקס נערך ביום 22 בספטמבר 2010 בבית הקברות הצבאי הבריטי בחיפה עמוס גלעד (מימין) עם אהוד ברק במהלך פגישה בפנטגון עם רוברט גייטס, ספטמבר 2009 עמוס גלעד (נולד ב-1954[דרוש מקור]) הוא ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון ובעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן ודובר צה"ל. כקצין צעיר באמ"ן, נתן גלעד עדות מכרעת בפני ועדת כהן לחקר סברה ושתילה[1]. גלעד התגייס לצה"ל ב-1972, ומילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין. הוא מונה ב-1994 לדובר צה"ל על ידי הרמטכ"ל אהוד ברק, וב-1996 חזר לאגף המודיעין ומונה לראש חטיבת המחקר. ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים, עד פרישתו מצה"ל ביולי 2003. במהלך תקופה זו מונה (ב-2002) לראש מערך ההסברה הלאומי, שהוקם בעקבות החשש מתקיפות טילים על ישראל במלחמת עיראק שפרצה ב-2003. ב-7 במארס, שבועיים לפני פרוץ המלחמה התנבא בידיעות אחרונות שהאמריקנים יגלו בעיראק "דברים שירעידו את העולם"‏[2]. מ-2003 משמש גלעד כראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון. במסגרת תפקידו היה ממונה על נושא השבויים והחטופים מטעם ראש הממשלה, והיה אחראי על המגעים לשחרור החייל החטוף גלעד שליט. מספטמבר 2008 חזר במקביל לתפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים כממלא מקום, לאחר שלא נמצא מחליף ליוסף משלב, שפרש מצה"ל. בין השאר, היה לגלעד תפקיד מרכזי במגעים ותיאומים ביטחוניים עם הרשות הפלסטינית, בגיבוש הסכם ה"תהדיה" עם החמאס בעזה ביוני 2008, ובסוגיות שונות של מדיניות החוץ של ישראל בעולם. ב-26 בנובמבר 2009 הוחלף עמוס גלעד בתפקידו זה על ידי איתן דנגוט. במאי 2004 פורסם כי גלעד תבע ממשרד הביטחון הכרה בו כבנכה צה"ל בעקבות הפגיעה בבריאותו, התשישות והמתח הנפשי שנגרמו לו בתקופה בה שירת כנציג אמ"ן בפיקוד הצפון, בשנים 1982-1983, בהן, לטענתו, גם התריע בפני אירועי סברה ושתילה‏‏[3][4]. בפברואר 2009 הביע גלעד ביקורת שפורסמה בעיתונות, על התנהלות ראש הממשלה אהוד אולמרט במשא ומתן על הסכם הרגיעה עם החמאס לאחר מבצע עופרת יצוקה, וטען כי אולמרט קבע באופן מפתיע ובלתי מתואם את נושא שחרור גלעד שליט כתנאי להסכם, דבר שפגע בקידום ההסכם ובמתווכים המצרים‏[5]. אולמרט נזף בגלעד על כך‏[6], השעה את גלעד מתפקידו כשליח במצרים, והגיש תלונה נגדו בנציבות שירות המדינה‏[7]. מנגד, שר הביטחון, אהוד ברק, טען שנעשה לגלעד עוול‏[8]. לאחר זמן קצר בוטלה התלונה גלעד שב לתפקידו לאחר שהתנצל בפני אולמרט. כיום (2012) ממשיך גלעד בתפקידו כראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, וכן מלמד במרכז הבינתחומי הרצליה.
        29/7/13 03:04:
      מעניין איך הפוסט שלך צוטט ורץ ברשת והגיע אלי במייל דרך חבר אחר. הבושה אכן שינתה במידה ניכרת פניה עודד. קשה להאמין מה שקורה לנו כחברה וכעם. הכל כאן השתנה. ואתן דוגמא ממקום אחר לגמרי. אני כשהשתחררתי ללא כלום מהצבא אפילו התביישתי לחתום אבטלה בלשכה. כל החשיבה הייתה שונה. היה משהו אחר , חינוך, אהבת מולדת עצומה, אידיאולוגיה, הקרבה. הדברים השתנו ואולי לטובה. לפחות חלקם . כשאלוף תובע הכרה בנכותו אפילו קטנה , אולי לא מדובר בהעלמות הבושה, אולי מדובר בהתפכחות קשה וכואבת והבנה שגם הפרט יש לו זכות לקבל מהמדינה ונמאס לנו רק לתת ולתת ובצד השני רק לוקחים ולוקחים. וכן, גם אלופים , בוכים..
        26/7/13 11:59:
      קל לי להזדהות איתך, סיפורי די דומה, אחי נפצע אנושות בתעלה בשנת 1970 ואמי לא הסכימה לתבוע את משרד הביטחון כך שאחי יקבל יותר ממה שנתנו לו, כרטיס נסיעה לאוטובוס לא הסכימה לקחת (אנחנו מת"א ואחי היה מאושפז בבאר שבע), גם אני לחמתי לידך באום כתף, ובשבעים ושלוש ברמת הגולן, גם אני "זכיתי" ונפצעתי בצבא (בפעילות מבצעית ולא החלקתי באמבטיה) ולא הסכמתי לתבוע את משרד הביטחון בכדי לקבל אחוזי נכות גבוהים יותר (משמעותם - כסף) כי זכרתי את אמי, אבל אתה בוודאי יודע - הולך ופוחת הדור
        5/7/13 21:09:

      צטט: הדסהול 2013-06-21 11:19:39

      אני מקווה שיזדמן לו לקרוא את זה ...

       אני העברתי את הכתבה לדף הפייסבוק ואדאג  שחברי  יעשו שיתוף  ואולי תבוא גם תגובתו  אני ממש מתבייש מההכרה ועוד יותר מהתביעה

        30/6/13 18:21:

      צטט: מרב 1956 2013-06-21 11:25:04

      אכן מביש מאוד.

      מתסכל, מרגיז ומרתיח ת'דם

      אך ה"תחרות" למי יש טראומה גדולה יותר

      או כמות גדולה יותר של טראומות, מוזילה את הפוסט החשוב הזה, לטעמי.

       

       

      הערתך על ה"תחרות" כביכול מעידה לטעמי על כישורי ההתבטאות העלובים שלי. כלומר, שאם יש מישהו שמפרש את הדברים כמוך, עליי בהחלט לשפר את כתיבתי...

        30/6/13 05:07:
      מילים כואבות..וצודקות..
        24/6/13 06:51:

      צטט: קנולר 2013-06-23 17:30:48

      תאורים מסוג זה קראתי אצל יורם קניוק בתש"ח, אבל הוא סופר. אוי כמה טראומות עברת. עמוס גלעד אחד מהם.

       

       

      יורם קניוק לא בדה את סיפוריו  ממוחו הקודח. הוא היה פלמ"חניק שחווה את המלחמה, וגם אם שיתף בסיפוריו את דמיונו, הם אמיתיים לחלוטין.  כמו שחיימקה לבקוב אמר: "זה לא חשוב אם מה שסיפרתי לכם זו אמת. העיקר הוא שהכל נכון"....

      כל מי שלחם יודע שכך נראית מלחמה.

      עכשיו למדתי מהאלוף שזה נראה עוד יותר גרוע כשמסתכלים על המלחמה מבעד לחלונות המשרד. 

      ממש הגנרל המקסיקני קסטנייטס....

        23/6/13 17:30:
      תאורים מסוג זה קראתי אצל יורם קניוק בתש"ח, אבל הוא סופר. אוי כמה טראומות עברת. עמוס גלעד אחד מהם.
        23/6/13 14:20:

      צטט: שלום צארום 2013-06-23 12:45:34

      אינני מכיר את פרטי תביעתו של אלוף במיל' עמוס גלעד ולכן אינני מביע דעתי בעניינו. אבל אני מנצל את הכתבה הזו כדי לחזק את הכותב בעניין חוסר הבושה והאופנה לתבוע את המדינה על כל שטות. לאו דווקא בקשר לשרות צבאי. רבים מקרב חבריי, בני מחזור מלחמת יום הכיפורים שעברו טראומות לא קלות לא חלמו אפילו לתבוע את המדינה על מה שעברו. גם לי סיפורים אישיים מסוג זה, וזה לא עושה אותי גיבור, זה רק בא להדגיש את הפער הערכי שנוצר כאן עם השנים. התחושה שמגיע לי גוברת מזמן על חובת הנתינה למדינה. זו נורמה שמוקרנת מלמעלה מאז שהמנהיגות האמתית נעלמה מכאן. כולנו משלמים את המחיר העצום הזה, ולא רק כספית.

       

       

      נושא הכתבה שלי היה חוסר הבושה, והשאלה באם התביעה מוצדקת לגופה, כלל אינה חשובה במקרה המיוחד הזה. אחד מחבריי שלח לי בתגובה מאמר נוסף באותו עניין, ולהלן הקישור:                                                                                               http://www.zeevgalili.com/2009/02/1329

        23/6/13 12:45:
      אינני מכיר את פרטי תביעתו של אלוף במיל' עמוס גלעד ולכן אינני מביע דעתי בעניינו. אבל אני מנצל את הכתבה הזו כדי לחזק את הכותב בעניין חוסר הבושה והאופנה לתבוע את המדינה על כל שטות. לאו דווקא בקשר לשרות צבאי. רבים מקרב חבריי, בני מחזור מלחמת יום הכיפורים שעברו טראומות לא קלות לא חלמו אפילו לתבוע את המדינה על מה שעברו. גם לי סיפורים אישיים מסוג זה, וזה לא עושה אותי גיבור, זה רק בא להדגיש את הפער הערכי שנוצר כאן עם השנים. התחושה שמגיע לי גוברת מזמן על חובת הנתינה למדינה. זו נורמה שמוקרנת מלמעלה מאז שהמנהיגות האמתית נעלמה מכאן. כולנו משלמים את המחיר העצום הזה, ולא רק כספית.
        22/6/13 23:31:
      אולי זה לא מקרי - הכרתי לא מעטים שהתרומה שלהם למדינה קרובה לאפס ודווקא הם בולטים בגישה שביסודה התעלמות מהמחיר בחיי אנשים שעלולים להקריב את חייהם. ולהיפך, דווקא בקרב חיילים המוכנים להקריב הכל, כולל את חייהם למען המדינה, כמו במקרה המתואר כאן ע"י עודד, בולטים יותר אלה שמכפיפים את שיקוליהם לערכים אנושיים. כלליים ועל כל אלה בושתנו מצד אחד וגאוותנו מהצד האחר.
        22/6/13 19:40:
      עד שלא קראתי את הפוסט הזה לא הבנתי איך אדם כל כך מכוער וחסר חוט שדרה ועוד כמה דברים הפך אלוף. הבהרת לי נקודה חשובה: אלופים הם כנראה חסרי בושה, מנצלי מערכת, מאתרי פרצות ובעיקר חזירים שהרי שום לורד לא היה מתלונן על העדר ארוחות סדירות
        22/6/13 10:22:

      צטט: noami4u 2013-06-22 08:55:33

      גם אני נלחמתי במלחמה הארורה והמיותרת ההיא של 1973. גם אני נפצעתי ( פיזית ) במלחמה המתועבת הזאת - ועדיין אני כופר בסמכות הבלעדית, וכנראה גם הלא-מקצועית, שנטלת על עצמך לקבוע טראומה מהי . ועוד הערת אגב בענין חיילי השייטת שצללו במי הקישון - הללו הוכרו כנכי צה"ל, על פי המלצת וועדת שמגר וגם קיבלו ומקבלים תגמולים ממשרד הביטחון גם אם לא הוכח הקשר בין שירותם הצבאי ( כולל הצלילות במי הקישון ) למחלותיהם אבל הם לא הסתפקו בתגמול הזה ורצו הרבה יותר....

       

       

       

       נועם,

      לא כולם הוכרו, ואני מתאבק לגבי כמה כדי שיזכו להכרה ראויה.

      יואב צח 

        22/6/13 10:20:
      עודד, אני "מתחבר" לדבריך מאוד. לפני כשבוע, אחרי 40 שנים התקשר אלי המג"ד מגדוד הסיור בו הייתי כשהיתה המלחמה - מלחמת יום הכיפורים, בה נהרגו רבים מחברי.כששאל אותי גבי החיילים בפלוגה ראיתי מה שידעתי, שמחיתי עם זוועות המלחמה. לפני כמה שנים, בעוד אני מייצג כעורך דין (מזה 36 שנים אני בתחום), אנשים שבן היתר שרתו במבצע סיני, במלחמת יום הכיפורים, וכן, גם ב" המלחמה הקלה " , ששת הימים, ומנסה לחלוב מהלקוחות שמחקו שמות של מי שלחם לצידם ונהרגו, וגם של אחרים, כי לא מספיק שגוייסת לאזור מסויים, צריך להביא עדויות משם, קראתי שאמרו לחיל אחר שהזניח את הטיפול בענייניו, שכדאי לו לרווחתו להגיש תביעה ויקבל אחוזים גבוהים. הלקוחות שלי, חלקם איתרו, חלקם לא, והמשפטים התמשכו זמן רב ביותר. היו גם משפטים ודיונים בועדות שההכרה באחוזים הגבוהים הגיעה - - - לאחר פטירתם. כן, להיות בלי האוכל של הבית, מהווה משבר נפשי עמוק. רק חבל שלהוכי פגיעה בלחימה כפי שאתה מתאר, צריכים להוכיח שבאמת חווית טראומה. היה מקרה שחובש במלחמת שלום הגליל- נאמר, שהגופות היו רחוקות מטווח הראייה שלו, כשהיו 2 מטרים ממנו. הוא הוכר, אבל השנים להוכיח זאת...
        22/6/13 08:55:
      גם אני נלחמתי במלחמה הארורה והמיותרת ההיא של 1973. גם אני נפצעתי ( פיזית ) במלחמה המתועבת הזאת - ועדיין אני כופר בסמכות הבלעדית, וכנראה גם הלא-מקצועית, שנטלת על עצמך לקבוע טראומה מהי . ועוד הערת אגב בענין חיילי השייטת שצללו במי הקישון - הללו הוכרו כנכי צה"ל, על פי המלצת וועדת שמגר וגם קיבלו ומקבלים תגמולים ממשרד הביטחון גם אם לא הוכח הקשר בין שירותם הצבאי ( כולל הצלילות במי הקישון ) למחלותיהם אבל הם לא הסתפקו בתגמול הזה ורצו הרבה יותר....
        22/6/13 08:35:

      מחזק את דעתי, כי עם קבלת הכח/הדרגה,

      מאבדים את הבושה ונראה כי שכל לא היה שם

      מלכתחילה, כי אז הייתי אומרת כי איבד את הראש...
      לעתים אני מרגישה כי לחיות כאן במדינה
      זו טראומה!!!

        22/6/13 00:49:
      אין גבול לבושה ולחוצפה
        21/6/13 12:24:
      מילים כדורבנות! שבת שלום...
        21/6/13 12:14:

       

      ברוטוס:   ברוח הפוסט הנפלא שלך אתה מוזמן לפוסט שנכתב על ידנו והנושק לנושא כאן

       

       

      נטוס:      פעם הייתה בושה, היום זו הנורמה. עמוס גלעד צריך להתבייש לא בטראומה שהוא חווה (עניין סובייקטיבי) אלא בנימוקים שמצא לה. מחר תגיש תא"ל (מיל.) מירי רגב תביעה על טראומה שנגרמה לה כשהיא איבדה אל בובת הברבי באזעקות התראה מטילים, לא?


      ..

        21/6/13 11:25:

      אכן מביש מאוד.

      מתסכל, מרגיז ומרתיח ת'דם

      אך ה"תחרות" למי יש טראומה גדולה יותר

      או כמות גדולה יותר של טראומות, מוזילה את הפוסט החשוב הזה, לטעמי.

        21/6/13 11:19:
      אני מקווה שיזדמן לו לקרוא את זה ...

      ארכיון

      פרופיל

      עודד אל-יגון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין