אנחנו עולים מן הדממה הסוליסטית הפנימית לעבר החוץ, ע"י יצירת ופיתוח מעטפות נוספות, עוברים אל צלילים ומנגינות  ואז אל מילים ומשם לצורות הבעה בכתב מגוונות.

אם נרצה לדמות את ה":מוח" כביכול של ההתפתחות, הרי שמוח זה עשוי כגלדי בצלים, גרעין המוח היא הדממה, ועליה מעטפת של תנועות ועליה מעטפת של צלילים ועליה מעטפת של מילים ועליה מעטפת של כתיבה.

כל מעטפת גבוהה יותר היא מלאכותית יותר ולא נועדה אלא להתגבר על החיסרון המובנה שבהעברת הדממה איש לרעהו.

בעולם מושלם אין צורך בכתיבה מילים צלילים ותנועות, אלא די בשידור הדממה מאחד לשני. טלפתיה.

האמנויות השקטות שאינן עוסקות במילים הן הדבר הקרוב ביותר לרצון המקורי של שידור הדממה.

אמנות כמו ציור ופיסול ומוסיקה, משדרת מחשבות בלבד, לכן אני חושב שהן שייכות לעולם הדממה, לרצון המקורי של האדם, לגרעין המוח של התפתחות, יסוד האדם.

הן הדבר הקרוב ביותר לתקשורת בעולם מושלם.

ככלל נראה לי שככל שהאמנות תהיה חסרת צורה ובכל זאת מעבירה את המסר בצורה ברורה ובלתי מתפשרת, הרי שהיא פחות פולשנית, פחות תובענית, ומשאירה את השכנוע בידי המוח המקבל את המסר, לצייר בעצמו את מילותיה.