אתמול בלילה, מעל הים, תחת ירח כמעט מלא, יללו התנים. מכל העברים, אל השמים, אל הים, אל אור הירח. ולאחר כמה שניות ענה להם תן בודד, ממש קרוב, עיניו בוהקות בחשכה, קולו מהדהד אל תוך הלילה, חזק ועוטף.
עוד אז בהרי הצפון, כשגרת שם לפני שנים, יללות התנים תמיד כישפו אותך. העירו בך המיה עמוקה אל המרחב. הפכו את הלילה למחבק ואוהב. 
הארץ הזו ספוגה בקולותיהם, מימים קדומים. לפני שלטון האדם בארץ שלטו בה התנים. והזאבים. לפני רעשי המכוניות, ומכשירי הטלביזיה, והסלולרים, היו היללות. כך הם משוחחים בינם, ללא מסכים, ללא מקשים. כל אחד מגלה את מיקומו הנוכחי באמצעות היללה. את כוחו, את מצב רוחו.
ולעתים להקה אחת מייללת לאחרת, וזו משיבה. 
מה יש בה, ביללה הזו, שהיא פותחת כך את כל חדרי הלב. אולי בגלל שהיא הופכת את הלילה לכה מסתורי. אולי בגלל שהיא מזכירה לנו מהיכן באנו, מציפה מולנו את מה שכבר הספקנו לשכוח. 

לפני שבועות ספורים, לאחר הירידה מגבעות השומרון, בנסיעה רגילה בין שדות, קפץ לפתע תן אל הכביש. מאוחר מדי הוא קפץ, ממש מטרים ספורים מהרכב. הבלימה לא עזרה והפגיעה הייתה בטוחה. הרכב נעצר בצדי הכביש, וממראת הצד ניתן היה כבר להבחין בגופתו, שרועה בצדו השני של הכביש. ממש בשוליים. כנראה שהספיק לרוץ עוד קצת לפני שהתמוטט. 
הרכב עשה סיבוב וחזר אבל התן כבר היה מת. 

לשנייה אחת אפשר היה לראותו מזנק ומנסה לחצות. לשבריר אחד ניתן היה להבחין בנחישות שלו. הוא לא הביט לא לימין ולא לשמאל. הוא לא היה מפוחד או נסער. הוא הביט רק קדימה, אל הצד השני והלא רחוק של הכביש. הוא ידע בתוכו שזה עניין של חיים ומוות, גם אם לא תפס את משמעות המוות. ניתן היה לראות זאת באופן בו הוא זינק. 
לא נוהגים לחשוב כך, אבל הרגעים הקצרים בהם חיה, כל חיה, מנסה לחצות כביש בריצה מהירה, הם אולי הרגעים המדיטטיביים ביותר שיכולים להיות. לעתים החיה תעצור באמצע הכביש ותנסה לחזור מתוך חוסר ביטחון, לעתים היא אולי אפילו תקפא במקומה לאור הפנסים. אבל כאשר החיה נחושה לחצות שום דבר לא יסיח את דעתה, אף גורם, תהיה זו המשאית העצומה ביותר, לא יגרום לה לחשוש או להסיט מבט. 
היא תהמר על הכל, או על כלום, תזנק ותרוץ, בלי לחשוב,בלי לחשוש, בלי להביט. רק לרוץ. אלו רגעים שהאדם מוצא את עצמו נלכד בהם מעט פעמים בחייו, אם בכלל. אולי במלחמה, או בשעת אסון. עבור החיה זהו מאבק יומיומי. מה שלנו נראה משהו כל כך טריוויאלי ופשוט, לחצות כביש, הופך עבור החיה לעולם ומלואו. לחיים או לא. 
מי שהייתה מספיק מהירה, מי שהייתה אפילו נבונה, כי ישנם בעלי חיים שרכשו את היכולת להמתין שהכביש יהיה ריק, חתולי רחוב למשל,ומי שפשוט הייתה ברת מזל, תזכה לראות את היום הבא, תזכה להתעורר לאור הזריחה, או ליילל אל תוך הלילה, מעל גלי הים ותחת ירח לבן וחמים. 

אולי מהיום, בכל פעם שאשמע את יללות התנים אחשוב על התן ההוא, שארע מזלו, ועל כל אלו, בין אם ההולכים על ארבע או על שניים, שכבר לא יקומו אל זריחת השמש הבאה, או אל זריחת הירח, מעבר להרים, כשהיום נמוג, והלילה מגיע, חמים ונעים, והתנים מקבלים אותו בקולם הגדול והקדום.