גלי הים שטפו את גופי,

הרגשתי את השמש

מציפה אותי בחום

נעים כזה,

שלא זכרתי כמוהו.

אדום לוהט

צבע את עורי החשוף,

הבעיר מדורה

במקומות הכי לא ברורים,

שבקושי יכולתי לזהות בעצמי.

שכרון מקומי.

היכולת להחליט החלטות

ולבחור

נראתה כל כך מוארת,

מוכרת

יותר מתמיד

נהירה ובטוחה,

סוג של מנוחה

מבלי להפעיל את הדמיון

או לחשוב על הגיון...

לו ציירתי עצמי על החול,

הייתי

מן הסתם

ססגונית וזוהרת

עוד יותר מקרני השמש.

פתאום, כל שארע,

מאז ומתמיד

ועד אמש

ניראה לא חשוב

ולא רלוונטי,

כל מה שחסם אותי,

כל מה שאנטי,

נמחק וחלף,

חום מטורף

שמגבש תובנות

כאלו שיהיו עבורי נכונות

גם בעתיד,

שישמרו עלי

מכל מכאוב. תמיד.

גופי השלו משתקף בערגה,

משרטט מעגלים מחייכים

על פני המים

וזה הכל בינתיים.