מה שיפה עם התבגרות הוא...
שאתה מתחיל לזהות את הבורות הקבועים בהם ביקרת.
אתה נמנע
אתה נכנס
אבל אתה מתחיל פחות לכאוב נפילה.
אתה אפילו מתחיל לחייך חיוך מלא חמלה
כלפי הילד הזה שבך שנבהל כל כך, כי הגיע לשם שוב.
אתה אוסף אותו אל זרועותיך, כואב איתו בפרץ סימפטי מזדהה
ואז מתקרב אליו עוד קצת ומחבק אותו חיבוק הורי חם...כי אתה
רווי הקמטים, כל כך בוטח ביכולותיו ואתה חייב להבהיר לו עם כל חיבוק,
שתמיד היה כזה, מן ילד רגיש וחזק, רק לכן הגיע לבורות ולביבים, 
היה בו האומץ ללכת עד הקצה ורק חיזוק קטן לדעת שיהיה בו גם הכוח
לצלוח את הדרך, היה חסר.
אתה ציוד הסנפלינג הבטיחותי בעולם.
אתה שארך לך כל כך הרבה זמן להתייחס אליו כבשר מבשרך מבלי לשסות אותו
ולהתריס בו שוב ושוב 'חתיכת סטיית תקן, יש כאן קו הפרדה לבן'.
הוא צדק שחצה אותו אה? מעכשיו כבר לא יצטרך לעשות זאת לבד.
נמצאה האבדה, מקומטת, מיושנת וחבוטה ואמפטית כלפי מי שהיה זקוק לזה יותר מכל, זה שבעיניים.

***
עכשיו כל שנשאר לך הוא לכתוב בלשון נקבה בשם האמינות והאומץ, שומעת?