20-6-2013

מחדרה לבית ינאי

זמן הליכה – 03:45 שעות.

מזג האויר – חם ולח

מרחק- 12 קילומטר .

דרגת קושי – בינוני טובעני.

שיר - חורשת האקליפטוס

חפץ – צעצוע גומי של קלטת .

לפנות ערב של יום חמישי, נפגשנו בתחנת הרכבת המערבית של חדרה. תכננו לצאת בחמש אחר הצהריים. מזל שאיחרנו, כי היה חם מאד.

חדרה הוקמה ב1891 כמושבה בעליה הראשונה. יהושע חנקין, גואל אדמות העמק, רכש ממשפחת ח'ורי 30,000 דונם של ביצות, ואף קבע בחדרה את ביתו. אשתו העקרה אולגה (בלקינד) הייתה, מיילדת. על שמה נקרא היישוב, גבעת אולגה. השנים הראשונות היו קשות מאד. קדחת, רעב ושכנים עוינים. פרנסה לא הייתה והטורקים ששלטו הכבידו. אבשלום פיינברג וכמה מחברי מחתרת ניל"י יצאו מחדרה. עם כיבוש הארץ בידי הבריטים ותחילת המנדט השתפר המצב. כיום, מתגוררים בחדרה יותר משמונים אלף איש והיא העיר הגדולה באזור.  

השביל חצה את יער חדרה. היער, הינו שריד ליער עצי אלון התבור שכונה "יער השרון" והשתרע מהירקון שבדרום ועד נחל תנינים שבצפון. רובו נכרת בתקופת מלחמת העולם הראשונה לצורך הסקת הרכבות שנבנו על ידי הטורקים.

הסופר משה סמילנסקי, ממייסדי חדרה, מספר כי "בקיץ 1896 הגיעו מאות פועלים שחורים ממצרים, מומחים ליבוש ביצות ומנוסים בו וניגשו אל המלאכה נטיעת עצי אקליפטוס".   

כיום, נותרו בשטח היער עצי אלון טבעיים מעטים.

האקליפטוסים לא עזרו לייבוש הביצות. רק עשרות שנים לאחר מכן בוצעו עבודות תיעול וניקוז המים לנחל אלכסנדר. כך נוצר יער האקליפטוסים הגדול והצפוף בארץ.

צעדנו דרומה על גבול היער העבות. ממזרח לשביל נפרשו שדות חרושים, יבשים ומכוסים במרבדים פורחים של "סולנום זיתני". הצמח, רעיל מאד ואכילתו יכולה לגרום למוות.

פה ושם נראו מכוניות מתבודדות, מסתתרות בסבך האקליפטוסים.

"חורשת האקליפטוס, הגשר הסירה. וריח המלוח על המים", שרנו ובחרנו בשיר לייצג את קטע השביל. מישהו יודע איזה ריח יש למלוח ? 

קצת לפני חניון "אלונים", נמצא החפץ שהתאים להיכנס למוזיאון השביל. – צעצוע גומי המדמה קלטת ישנה, מתגולל באבק השביל. ארכיאולוגים והסטוריונים, משערים כי שימשה בעבר להשמעת ולהקלטת מוזיקה, שירה וקול.

בחניון אלונים, אין אלונים, אבל יש שולחנות וצל אקליפטוסים ומקום נחמד לכוס קפה. הטלפונים הסלולריים נרגעו. פתאום שמנו לב שזהו רגע המנוחה הראשון היום. כולנו רצנו והתרוצצנו, כדי להגיע לכאן היישר מיום עבודה. עכשיו מתחילים להרגיש טיול.

המשכנו לכיוון דרום מזרח. נפרדנו מיער חדרה ונכנסנו לפארק השרון. השביל התפתל בין גבעות חוליות. שיחים גדולים ועצי אלון, הצלו על פינות חמד מקסימות לטיולי שבת. כעבור כמה דקות, הגענו לשמורת "בריכת יער". הבריכה (בריכת עטא) הינה שריד אחרון אך מתפתח לביצות שכיסו את עמק חפר. ביקרנו במקום לפני מספר שנים. אז, טבל האזור בפריחת חורף צבעונית. הבריכה הייתה אז, לא יותר משלולית גדולה.

כעת, הופתענו מאד מגודלה העצום, מהכמות ומהמגוון של עופות המים, וצמחי הביצה. מרוב התלהבות ניסינו להקיף אותה ממזרח. לא הבאנו בחשבון את היקפה ואת הסבך הסובב אותה ונאלצנו לחזור. חצינו את הבריכה הענקית במרכזה, על גבי סוללת עפר נמוכה.

נפרדנו מבריכת היער המרהיבה וצעדנו מערבה על גבי הדיונות החוליות. סימוני השביל המוכרים נעלמו. לעומת זאת ניכרו היטב סימני הג'יפים והטרקטורונים החורצים את הגבעות. מזל שיש ג'. פי. אס. הגענו לפסי הרכבת. השביל נכנס תחת הפסים במעבר צר ונמוך מידי ויצא בצידה המערבי של המסילה. ההליכה דרומה בחול הטובעני במקביל למסילה, הייתה קשה מיוזעת ומאומצת. שלטים עם מספרי טלפון לחילוץ רכבים עיטרו את הדרך. היה נוח יותר לדלג על הצמחייה שבשולי השביל, מאשר להתחפר בחול שבמרכזו.  סמוך לנו, חלפה רכבת מצפון לדרום. התפלאנו מדוע המסילה חשופה ואינה מגודרת, באזור כה מטויל. אחרי מספר דקות עצרנו לשתות מים.  מדרום הופיעה רכבת צופרת בעצבנות ובכעס. בלמי החירום הופעלו בחריקה מחרישת אזנים. הרכבת נעצרה אי שם, מצפון לנו. יכול להיות שמישהו חצה את המסילה על גבי הפסים ?

פנינו מערבה, לאורך תעלת ניקוז ובאור אחרון, הגענו לנחל אלכסנדר. הנחל האיתן, מנקז את עמק חפר ויובליו מגיעים מאזור שכם וגב ההר. יש הסוברים כי מקור השם במלך החשמונאי, אלכסנדר ינאי, אחד השליטים החזקים והדומיננטיים בימי בית שני.

גדות נחל אלכסנדר,  ושפך הנחל מוכרזים כגן לאומי. בשנים האחרונות הושקעו משאבים רבים לפיתוח הנחל, שימור החי והצומח, ניקוי הפסולת, שנצברה והתאמה למטיילים. בנחל מתקיימת אוכלוסייה גדולה ומתפתחת של צבים. גדות הנחל מעוטרות בצמחייה. קנה, סוף ופטל. מזרחה מאתנו, נמצא גשר הצבים המפורסם. המשכנו מערבה, לאורך הגדה הצפונית. חורשות האקליפטוס שקקו בני אדם, החוגגים את תחילת הקיץ והחופש הגדול.

בחורבת סמארה עצרנו להפסקת תה צמחים. ירח ענקי (סופר-מון) זרח מעלינו והאיר את הסביבה. החורבה המתנשאת בראש הגבעה, נבנתה במאה התשע עשרה על ידי שליט טול כרם. כאן הייתה תחנת מכס שגבתה מיסים מהסחורות שעברו לנמל הקטן שנמצא בשפך הנחל ליד למכמורת וממנו. בדרום ,נצצו אורות גוש היישובים -  חופית, כפר ויתקין, בית ינאי, מתחם הקניות M הדרך ובית חרות. במערב, סאן כביש החוף. המשכנו לאורך הנחל הזורם עד לשפך ליד מכמורת.  החוף החולי והנקי משמש אתר הטלה חשוב לצבי הים. הדרמנו על שפת הים, עד לחוף בית ינאי. בחוף עדיין קיימים שרידי "מזח כפר ויתקין" הישן, שנבנה בתקופת המנדט, כדי לייצא תפוזים ביום ולקלוט מעפילים בלילה.

ב-20 ביוני 1948 (בדיוק לפני 65 שנים) זמן קצר לאחר הכרזת המדינה, עגנה ליד המזח האנייה אלטלנה, טעונה בנשק ובציוד צבאי, שיועד לאנשי האצ"ל. חלק מהציוד נפרק כאן, למרות התנגדות ממשלת ישראל. הרוחות התלהטו והחלו חילופי יריות בין אנשי האנייה לבין כוחות חטיבת אלכסנדרוני, שתבעו להעביר את הנשק לידיהם. מנחם בגין עלה על האנייה, שהפליגה דרומה. מול חופי תל אביב עלתה "אלטלנה" על "שרטון המעפילים". דוד בן גוריון הורה להפגיז אותה. אחד הפגזים פגע באנייה וגרם לטביעתה. שישה עשר לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו. הפרשה היוותה אבן דרך כואבת בתולדות היישוב ועוררה פולמוס שנמשך שנים רבות לאחר מכן. האירוע נצרב בזיכרון הלאומי כניצוץ שכמעט הדליק מלחמת אחים.

שלומי, שחר ובני ,נסעו להביא את הרכבים מחדרה. דורון ניר ואנוכי נשארנו לרחצה לילית ולמקלחת חוף מרעננת. הקמנו את האוהלים וחיכינו. החוף המה בני נוער וצעירים. היה זה  ליל יציאת הנוער לחופש הגדול. מנגלים רחשו ומדורות נדלקו בחצאי חביות. סביבנו נבנו עשרות אוהלים וסככות בילוי. החוף הינו גן לאומי. לכן, נעדרה המוזיקה הרועמת ואווירת השאנטי שררה סביב.

הרעב החל להציק. התכנית המקורית הייתה ללכת לקניון M הדרך הסמוך ולפרק המבורגר פראי עם צ'יפס במוזס או ב- B.B.B . בירור טלפוני העלה כי הנהגים עדיין רחוקים ועייפים וכבר אין להם כוח ללכת למסעדה. דורון, שידוע כאיש המשימות המיוחדות גילה מנהיגות, חזון וחוש נבואי.  

"לא לדאוג. יהיה פה מנגל, ובשר על האש ועד שיבואו הנהגים הכל יהיה מוכן".

לא חלפה דקה ומהאוהל השכן התקרב צעיר, ובידיו מנגל עם גחלים רוחשות, מלקחיים ומרית.

"שמעתי את השיחה שלכם. אתם יכולים להשתמש במנגל שלי. אני כבר סיימתי".

עוד כמה דקות חלפו ושני נערים הגיחו מהחשיכה, מחזיקים קופסת קרטון.

"אולי אתם רוצים המבורגרים"?

עד שהנהגים הגיעו והתקלחו ושתו וישבו לאכול, הופיעה אימא ממסיבת הסיום של כיתה ה' 3 מבית יצחק. בידיה שקית עם לחמניות מרוחות בחומוס ונקניקיות.

"מקווה שלא הפרענו לכם. בתיאבון".

נדמה כי מאז פרשת אלטלנה, השתפר מאד מצב העניינים בלילות על החוף בבית ינאי.

עייפים ושבעים, נרדמנו על החוף כמו תינוקות. מוקדם בבוקר התעוררנו,  מוכנים ליום חדש בשביל. 

לקטע השביל הבא :)