כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    האם יש לאמנות מילה?

    32 תגובות   יום שלישי, 25/6/13, 23:38

     

     

    האם יש לאמנות מילה?

     

     

    ''

     

    דף מתוך ספר אובייקט ' דיוקן בשירת אגם' - נורית צדרבוים 2003 - 2013


    לאחרונה השתתפתי בתערוכה קבוצתית מעניינת שהתקיימה בגלריה 'נירלה' בבית לחם הגלילית.

    כן רחוק מהמרכז השוקק, רחוק מהמקום שבו כולם מדברים על הכול, במילים אחרות רחוק מהביצה. רוצה לומר, שגם בפריפריה מתקיימת אמנות, ואפילו אמנות טובה. גלריה 'נירלה' היא תופעה. במקום טבול טבע, באזור שמוכר אולי יותר מסיפוריו המרתקים של מאיר שלו, שוכנת לה בית לחם הגלילית, והרבה מאד קורה שם.


    במתחם של 'נירלה' יש תערובת מעניינת בין אומנות מלאכת מחשבת ובין אמנות. קו התפר בין השניים מטשטש לא אחת בתרבות בכלל, ואצל 'נירלה' זה בא לידי ביטוי באופן מעודן שראוי לתשומת לב. לצד חפצי האומנות שנירלה מציגה בחנות, ואשר חלק גדול מהם נוצרים תחת ידה באבניים שבסדנתה, ישנו מתחם אחר, מסוג הקובייה הלבנה. קירות לבנים, מתחם לתערוכות אמנות. גלריה לכל דבר ועניין.

    נירלה בעלת המקום, אמנית בפני עצמה, מעסיקה מספר אוצרות מקצועיות וכל אחת מהן בזמנים המיועדים לה, אוצרת תערוכה על פי כל הכללים המוכרים בעולם האמנות. יוצא כל 'קול קורא' שמתאר את הנושא ואת הקונספט, עבודות נבחרות בקפידה רבה, נכתב טקסט, התערוכות מעוצבות בכישרון ובידע רב, ואוסף האמנים/יות שמשתתפים הוא נבחר ומגיע מכל קצווי ארץ ועולם. פינת תרבות ערכית וחשובה אי שם בפאתי הצפון, במקום שרבים דווקא עולים אליו לרגל.


    גם אני עליתי. פגשתי את ה'קול קורא' לתערוכה  'המילה באמנות'.


    התערוכה העתידית קראה לי. איך לא? שנים אני אוחזת בשתי השפות האלה, המילולית והוויזואלית. מדברת בצבעים, בקווים, בצורות, בחומרים ואתם ולידם מדברת אני במילים. כותבת אותם, מוחקת אותם, כותבת עליהם. וכבר מזמן הכתב בעבורי הוא עוד צורה ויזואלית, הוא עוד דימוי הוא עוד מרכיב בתוך היצירות שלי, הגבולות כבר היטשטשו אצלי מזמן והשיא של זה מתבטא בעבודות שלי שאותם אני יוצרת בתוך ספרים. אצלי המילה כרתה ברית עם האמנות, המילה בתוך האמנות, המילה כצורה ולא סתם צורה, צורה שמביאה אתה תוכן.


    ואתחיל מהסוף. הסוף הוא ההזמנה למשל ששלחה האוצרת. שמחתי לגלות שהאוצרת בחרה בקטע מתוך העבודה שלי לעטר את ההזמנה.


     

    ''


    אמשיך בתיאור העבודה שלי ורק אחר כך אספר את ההיסטוריה שלה. משום שאצלי לכל עבודה יש היסטוריה, ורק כאשר היא נושאת על גבה את עול אבותיה ומייסדיה היא כשרה לצאת לתערוכה.

    לעבודה שלי קראת "לפתוח ספר".


    הנה כאן מוצגת העבודה שלי. עבודה על קיר שעליה מונחים בשורות שורות דפים שהודפסו מתוך ספר שייצרתי. הדפים מחוברים לקיר בחלק העליון שלהם, החלק התחתון מתנפנף, כלומר לא מוצמד לקיר, ונראה כמו דף.

     

    ''
    העבודה 'לפתוח ספר' - בתערוכה 'המילה באמנות' ( נורית צדרבוים 2013 ) - עבודה על קיר בגודל 220X220



    עכשיו אחרי שראיתם, אפשר להתחיל להסביר מה זו העבודה הזאת, מה פשר השם שלה? כיצד זה מתקשר לתערוכה 'המילה באמנות, ובכלל. ככל אשר המילים שלי יסחפו אותי - באמנות.

     

    מה הקשר בין "לפתוח ספר" ובין הנושא 'המילה באמנות'?


    זה נשמע כמו שאלה ריטורית. ואכן, כמעט ברור הקשר בין מילים שמקומם כידוע בספר, ואת אלה הבאתי לתערוכה.


    השם "לפתוח ספר" הוא רב משמעי. ואני בדיוק התכוונתי לדו המשמעויות שהוא נושא עמו. מצד אחד הביטוי "לפתוח ספר" אומר ומתכוון פשוטו כמשמעו לפתוח ולדפדף בספר. אכן זאת עשיתי, כפי שאתאר בהמשך. מצד נוסף התכוונתי עוד יותר למשמעות של "לפתוח ספר" פתחתי ספר, פירקתי אותו, הוצאתי את דפיו ופרשתי אותם על הקיר.


    מה? איך? למה?


    אז ככה. לפני כעשרים שנה, בעודי משוטטת בשוק הפשפשים בחיפה, עלה בדעתי רעיון. הרעיון היה לאסוף משוק הפשפשים ספרי אמנות ישנים, ולעבוד בתוכם.


    היה זה בתקופה שבה קיבלתי על עצמי תפקיד חדש, להקים בית ספר גבוה לאמנות במכללת הגליל המערבי, הייתי בהגדרת התפקיד  'ראש המרכז הבינתחומי ללימודי אמנות'. הרגשתי אז והבנתי שמעתה יהיה לי פחות ופחות זמן לעבוד בסטודיו, במילים אחרות, פחות ופחות זמן ליצור את אותן סוג יצירות גדולות ותובעניות שבהם עסקתי עד אז. הבנתי שאני הולכת לחתוך בבשר החי של יצירתי, ומוסרת את עצמי לתפקיד שבו יהיה עלי לגרום ולדאוג לאחרים ליצור. הבנתי שבעצם אני הולכת לצמצם את שעות היצירה שלי בחומר. אין ספק שידעתי שהיצירה תלך למקום אחר. בית הספר יהיה בד הקנבס שלי ושם אפעיל את כישורי היצירתיים, אבל סביר להניח שאעשה פחות אמנות (את אותה אמנות שהיא בדם ליבי).זה קצת העיק עלי, אפשר לומר גם העציב, אבל מנגד עמד האתגר בתפקידי החדש, ואני כידוע ( למי שמכיר אותי) לא יודעת להגיד לו לאתגרים שמתגלגלים לפתחי.


    ובכן, ההחלטה לעבוד בתוך ספרי אמנות ישנים, ספרים שמישהו אחר זרק, כנראה הייתה בעבורי סוג של פיצוי. כנראה שהבנתי שלא אוכל לעמוד שעות בסטודיו מול בדי ענק ולצייר. תפקידי החדש לא יאפשר לי זאת. יחד עם זה לחנוק את להט היצירה לגמרי,  גם זאת לא יכולתי. כנראה שמצאתי לעצמי ולצורך היצירתי שלי מן פתח מילוט. כן, אני אעשה מעשה טוב, אציל ספרי אמנות מכליה, אאסוף אותם אל חממת הסטודיו שלי, שם הם יצליחו להימלט ממר גורלם, ובינתיים אשתמש בהם כמצע ליצירה, כמצע לציור. הם יהפכו להיות המצע (הבד, הנייר, הלוח) שעליו אצייר.


    אני מניחה, כפי שהתברר לי לימים, לאחר שגם חקרתי את התופעה, שהיחס שלי לספרים, ללימוד, לעובדה שאני הולכת להיות ראש חוג בתוך אקדמיה הדהד לספרים, וכך קשרתי בין תפקידי החדש ובין התפקוד האחר שלי כיוצרת. זו הייתה ההחלטה, והתחלתי לנבור בארגזים ישנים, מצאתי אוצרות, ספרי אמנות ישנים נערמו אחר כבוד על מדף חשוב בסטודיו שלי. נערמו וחיכו לתורם.

     

    והנה דוגמא לדף של אחד הספרים שיצרתי לפני שני עשורים. מה שנקרא 'ספר אמן' - ספר אובייקט שאותו יצרתי יחד עם המיצב שלי שנקרא 'תחילת נעילה'.


     

    ''
    דף מתוך 'ספר אובייקט' - חלק מתוך המיצב 'תחילת נעילה' - נורית צדרבוים 1994


    מי מצייר בכלל בתוך ספרים תשאלו? טוב ששאלתם.


    ממתי מציירים בתוך ספרים?


    האם זה בכלל בסדר לצייר בתוך ספר? ובשביל מה?


    אי אפשר לברוח משאלות אלה. ובשביל זה אני כאן.


    אתחיל מהסוף. בשביל מה? זאת לא שאלה.


    לא שואלים שאלה כזאת כאשר מדובר באמנות. כאשר עושים כיסא שואלים בשביל מה. ועונים. בשביל לשבת עליו. כאשר עושים תכשיט שואלים בשביל מה. ועונים. בשביל להתקשט בו. לכן, ומשום הפרקטיות שבעניין, סוג זה של עבודה ויהיה מקורי, אסתטי, ומעוצב ככל שיהיה נקרא אומנות – מלאכת מחשבת. אומן לא יוצר אם לא צריך, או אם הוא לא מקווה שיהיה מי שיצטרך את מה שהוא יוצר.


    אבל, כאשר אמן (בלי ו') יוצר, לעולם אינו שואל בשביל מה? לעולם אינו עושה חשבון אם בכלל יש צורך במה שהוא עושה, לעולם אינו יוצר מסיבות פרקטיות. האמנות היא צורך פנימי חזק, דחף, והאמן (בלי ו') כשהוא יוצר, הוא יוצר מתוך האמנות ולמען האמנות ולכן סוג זה של אמנות נקרא בחוגי האמנות ובתרבות בכלל, 'אמנות טהורה'. היא לא מטרתית, והיא לא פונקציונלית, היא נעשית למען עצמה. לכן, השאלה בשביל מה אני הולכת ליצור בתוך ספר, היא שאלה לא רלוונטית. בכך כבר עניתי על השאלה הראשונה. אין בשביל מה. באמנות הולכים אחרי הרעיון. הרעיון, לפחות מבחינתי הוא הסיבה ליצירה.


    השאלה האחרת או השאלות האחרות, מי מצייר בתוך ספרים, ממתי עושים זאת, האם זה בסדר? זו כבר שאלה שיש מקום להתעמק בה. ובכן, במאה ה- 20 באמנות המודרנית קמו זרמים שונים של אמנות. ביניהם אחד הזרמים הידועים ה 'דאדאיזם' ובו נגזר המונח 'רדי מייד'  (readymade    ). מי שטבע את המונח היה האמן הידוע והחשוב 'מרסל דשאן'. הכוונה הייתה שבתהליך היצירה האמן משתמש בחפץ מן המוכן כחומר וכמרכיב ביצירתו. חפץ שיש לו שימוש- תפקיד-שם- היסטוריה הופך בתהליך היצירה להיות חומר ליצירה בידי האמן. האמן משתמש בו, מצרף אותו לחומרים אחרים, משנה מעט את צורתו, מוסיף עליה, גורע, ועושה ככל העולה על רוחו, ויחד עם זאת אינו מנסה לבטל את עברו של החפץ. גם כאשר החפץ מופיע בתוך היצירה החדשה, הוא שומר על ניחוחותיו הקודמים. ניתן להבין מה הוא היה, למה הוא שימש, מה ההיסטוריה שלו. עתה בתוך היצירה החדשה הוא כבר לא מתפקד על פי הפונקציה שלו בעבר, אבל הוא מביא את עברו אל ההווה של היצירה. זה ה'רדי מייד' – בעברית – 'חפץ מן המוכן'.


    וכדרכם של זרמים, מונחים, מטבעות לשון וז'אנרים – ה'רדי מייד' לא בא סתם לעולם. הוא טעון ורב משמעות. הוא אומר משהו על אמנות, על תרבות, על אמנים, על אסתטיקה – וצר המקום לי להרחיב בעניין. אם סקרנתי את קוראי הרי שהנכם מוזמנים לגגל ולחפש עוד על המושג 'רדי מייד'.


    לעניינינו, הספרים שבהם בחרתי להשתמש כמצע וכבסיס ליצירתי שייכים לז'אנר הזה. הספר שבו אני משתמשת כחומר ליצירתי החדשה הוא 'חפץ מן המוכן'. אני מביאה אותו ליצירתי, הוא החומר שבו אני משתמשת וכבר צריך שיהיה ברור שאם בחרתי דווקא בספר, ודווקא בספר אמנות, ודווקא בספר אמנות ישן שנמצא מושלך, הרי שהוא מביא עמו אל היצירה החדשה את כל המשמעויות שניתן ליחס לספר. ספר הוא חפץ טעון ורב משמעות לא רק בשל מה שהוא בתור ספר, אלא גם בשל הספר הספציפי שהוא עצמו, שהרי הוא לא רק חומר, ובתוכו מה שכתוב או מצולם או מצוייר הם לא רק צורה. הם באותו זמן מביאים עמם, דרך צורתם וחומריותם, גם תוכן. הדימוי מספר סיפור, הכתב מספר סיפור, וכך הם הופכים להיות חומר- צורה ותוכן טעונים מאד ומשמעותיים.


    מכאן אנו למדים שהבחירה ב'חפץ מן המוכן', היא ברוב המקרים לא בחירה מקרית. ויש שיאמרו שגם כאשר הבחירה היא מקרית (ויש אומרים כך), תת המודע שלנו מכוון אותנו לבחור, ויודע מדוע. וכמו באמנות, כל דבר הוא סימבולי.


    אז אני בחרתי בספרים משומשים, ספרים שמדברים על אמנות, שמספרים אמנות, ספרים שנדחקו לארגזים מאובקים בפינות אפלות בשוקי פשפשים. הוצאתי אותם מחדש לאור, חשפתי אותם, ואחר כך הפכתי אותם להיות כחומר בידי היוצר.


    האם זה מותר? כן. יש לכך תקדימים בעולם האמנות. אמנים עשו זאת ועושים זאת. היום אני יודעת לומר זאת. עלי להודות שכאשר הגיתי את הרעיון, לראשונה לפני שני עשורים, עדיין לא ידעתי שאמנים רבים כבר עשו דברים עם ספרים, הרבה לפניי. אפילו מרסל דשאן השתמש בספר הנדסה 'כרדי מייד' תלה אותו במרפסת ביתו, כדי לבדוק איך הוא כחפץ מתמודד עם הזמן עם פגעי הזמן ועם תהליכי ההתכלות, ובכלל, הוא שאל שם, 'האם זה ספר'?


    אז באותה תקופה, כשהחלטתי לעשות זאת, הייתי מאד גאה בעצמי, ובהמצאות המקוריות שלי. לתומי חשבתי שיש לי כאן הברקה. לא ידעתי שכבר יש והיו דברים מעולם, והייתי מרוצה מהפתרון הטוב והיצירתי שמצאתי למצוקת המקום והזמן. זהו. אני אצור בספרים ועם ספרים. אבל, לימים למדתי לדעת שעושים את זה. שוב פעם המציאו לפני, חשבתי לעצמי בתוגת מה, והתאוששתי מהר מאד. הידיעה על כך שאני לא כזאת מקורית לא הפריעה לי להמשיך ולרקום את תכניותיי. בסופו של דבר, לפחות מבחינתי הייתי מקורית. אבל זה באמת לא היה משנה, שהרי לא באתי להתחרות על מקוריות עם אף אחד. באתי לעשות את אשר מוחי הקודח הציע לי. הרעיון הגיע ממני ומתוכי, ועדיין הייתה לו חשיבות רבה בעיני. היה לו מקום.


    וכן, זה לא חטא מותר לעבוד עם ספרים ובתוך ספרים. היו ששאלו אותי זה בסדר שאת עובדת בתוך ספר? ואני כמובן החזרתי מיד בשאלה נוקבת לא פחות. ולזרוק אותם כאבן שאין לה הופכין בשוק פשפשים לחסדי האבק, החולדות, ופגעי הזמן, זה כן בסדר? אני לפחות עושה להם חסד. אני מוציאה אותם ממצב הנידוֹנוּת שלהם, נדונו לכלייה. אצלי הם אמנם יעברו טרנספורמציה כל שהיא, לא אשמור על מקוריותם, אגע בהם, אשנה, הם יחזרו להיות חומר. אבל בסוף הם יהיו יצירת אמנות חדשה. יצירת ששייכת לז'אנר שנקרא 'ספר אמן', כאשר אין הכוונה לומר כאן שזה ספר שעוסק באמנות, אלא ספר שאמן יצר. היצירה תקרא בסופו של דבר 'אובייקט ספר' משום שהיא תהיה אובייקט, יצירת אמנות, שהוא ספר. כמו שיש פסל, כך יכול להיות 'אובייקט ספר'.


    ובכן, זה מותר, כן. כל אחד יכול לעשות בספר כל שהוא מה שלבו חפץ. שהרי ספר שמודפס בעשרות אלפי עותקים, הוא כבר לא יצירה מקורית, הוא חפץ וכל אחד יכול להתייחס אליו כאל חפץ מקודש, או כאל חפץ מחולל. לכאורה ביצירה זו נראה שאני כאילו מחללת את קודשו, למעשה, לא כן הדבר, שהרי ראיתי בו  משהו מספיק חשוב וקדוש בשביל להפוך להיות יצירת אמנות אחת מקורית.


    ובכן, אני מתחילה תהליך רב שנתי ארוך מאד שבו מדי פעם אני שולפת מתוך המדף שלי ספר, לרוב שולפת אותו באופן אינטואיטיבי, ומתחילה לעבוד בתוכו.


    ועתה, אחרי ההקדמה הארוכה הזאת, אני מתחילה להתקרב לעבודה שאותה הצגתי ב 'נירלה' – כאשר שם הנושא היה 'המילה באמנות'.


    בחרתי את האחד הספרים שבו עבדתי ועודני עובדת בו כבר בערך כעשר שנים. את הספר הצלתי מאבדון ושכחה בשוק הפשפשים והוא חכה על המדף לשעת כושר. זה ספרו המיתולוגי של הצלם המיתולוגי פטר מרום, ספר שהיה כמעט בכל בית בשנות ה – 60 -   'שירת האגם הגווע'. ספר שבו מרום הצלם מתעד בצילומי שחור לבן את גוויעתו של אגם החולה, בימים טרם יבוש החולה.

     

    ''
    הדף הראשון בספר 'שירת האגם הגווע' - שילוב עם הכיתוב המקורי ורישום שלי


    אני חייבת לציין, שבספריית ביתי מצוי הספר המקורי 'שירת האגם הגווע', ובו לא נגעתי. הוא מצוי בספרייתי מאז שנות השישים, וכאחד מהספרים בספריית ביתי הוא אינו חפץ או חומר שישמש אותי ליצירתי.. לעומת זאת עותק אחר של המהדורה, שאותו מצאתי בשוק הפשפשים, אותו ליבי כן מלאני להפוך לחומר. אותו הצלתי מכליה, אותו הוצאתי בעצם מהפח.


    'שירת האגם הגווע' נבחר על ידי בשנת 2003 להיות ספר שבתוכו התכוונתי לצייר ציורי דיוקן עצמי. זה היה חלק מפרויקט מחקרי גדול לעבודת דוקטור. העבודה וציור דיוקן בתוך ספר זה, היו חלק מהמשימות שהיה עלי לבצע במהלך המחקר. לכאורה, שלפתי אותו מהמדף באופן אקראי. הוא נראה לי מתאים פיזית. צילומי שחור לבן מעניינים, בשולי הדפים הלבנים מעט מאד כתב, והרבה דפי כרומו לבנים חלקים ונקיים.


    חשבתי לעצמי - אפשר להצטרף לספר, להתיישב על הדפים הלבנים, שם לצייר. אני לא אפריע למה שקורא בתוך הספר, ומה שקורא בתוך הספר לא יפריע לי. נוכל לחיות יחד בשלום ובשלווה, כמעט כמו חזון אחרית הימים רק שלא היה ברור לי אז מי בעצם הזאב ומי הכבש.

    כמו למשל כאן , בדף הזה

     

    ''

    חשבתי, לתומי, יש מספיק מקום. אתייחס בכבוד למה שכבר קיים שם, אמצא את מקומי ונראה לאט לאט איך מתקדם הספר. זה מה שחשבתי שיקרה, ולא זכרתי באותו זמן, שאין שום קשר, ובכל אופן לא אצלי, בין מה שאני מתכננת וחושבת ובין מה שקורה בזמן אמת ביצירה.


    ושוב, זה ההבדל בין אומן – מעצב, לאמן. האומן מתכנן, מחשב, בונה ואחר כך על מנת שיכול לקבל את התוצר שאותו הוא רוצה, עליו לצעוד צעד אחר צעד אחר ההוראות שהטווה לעצמו. לא כך, ולא כן בתהליך היצירתי. בתהליך היצירתי הדרך היא הדבר המסקרן, הלא נודע, המפתיע, המפחיד והמאפשר. אמן יודע איפה התחיל ומה הייתה כוונתו, ואחר כך לומד לדעת מה קורה תוך כדי שזה קורה. אמן מגלה את התשובות תוך כדי עשייה ויצירה


    ואכן, חשבתי חישובים תכננתי תכנונים, אבל בשטח, ובתוך הספר קרו דברים אחרים לגמרי. לפעמים השתלטתי על הדף עד כדי כך שמה שהיה שם כמעט נעלם,

     

    ''
    דוגמא של התמזגות עד כדי העלמת המקור - 'ספר אובייקט' - נורית צדרבוים

     

     

     

    לפעמים התמזגתי אתו בצורה יפה והרמונית,

     

     

     

    ''
    דף מתוך ספר אובייקט - מציג התמזגות הרמונית. נורית צדרבוים 'ספר אובייקט'.

     

     

    ''

    דף מתוך ספר אובייקט - מציג התמזגות הרמונית. נורית צדרבוים 'ספר אובייקט'.

     

     

     

    לפעמים נתתי למה שהיה שם לבלוט ואת שלי הוספתי שם בצניעות בצד בשקט.

     

    ''

     

     

    לימים התברר לי שהכל פונקציה של מי שאני באותו יום, של מצב רוח הכללי שלי, של מה שאני חשה וחווה, והספר חי משתנה והולך ומתפתח. הספר הפך להיות סוג של יומן אישי ויזואלי, שהתפתח והשתנה והתהווה.


    כך יצרתי את היצירה שלי שעיקר עניינה היה בציור דיוקן עצמי מול מראה, שהספר 'שירת האגם הגווע' הפך להיות המצע לציור, הנייר, הבד. הפך להיות המקום שבו נפגשנו 'אני' עם 'עצמי', כששפת הציור והיצירה הם אלה שתיווכו ביני המתבוננת במראה לביני המשתקפת ממנה. חומרי הציור וביניהם הספר שכבר הגיע כחפץ מוכן, סייעו בידי לקיים את השיח, לנהל את המפגש או במילים אחרות מוכרות יותר – ליצור.


    לימין התברר לי, אחרי מחקר ניתוחים ופרשנות, שהאגם בפרט והספר הזה בכלל היו למעשה סוג של מטאפורה שסימלה דברים רבים בקשר להתפתחות ה'עצמי', דרך ציור הדיוקן שהיה הטריגר לכך.


    ואיך כל זה קשור 'למילה באמנות'?

     

    הבטחתי שאספר. משכתי את זה די הרבה זמן כאן. אבל יש לי מילה. במיוחד במה שקשור לאמנות. מילה זו מילה. וזה הרגע להסביר את הקשר.


    הספר שבתוכו החלטתי לצייר הוא למעשה ספר צילום שחור לבן. אין בו מילים. כמעט אין בו מילים. מה שפטר מרום רצה לספר הוא סיפר באמצעות צילומים מרתקים. ובכל זאת, הסופר ידידיה פלס, חבר לפטר מרום, וליד כל צילום, על הדף הלבן שמולו, למטה למטה בפאתי הדף הוא כתב כמה מילים פיוטיות, שתי שורות עד שלוש לא יותר. הוא כתב ותיאר את רגעי שקיעתו הטרגית של האגם שהיה פעם שוקק חיים.


    וזו הירושה שהספר הזה הביא עמו אל סצנת היצירה שאליה זימנתי אותו. הוא הגיע עם צילומי שחור לבן, הוא הגיע עם דפי כרומו לבנים חלקים כמעט ריקים, והוא הגיע עם טקסטים קצרים מאד בשוליים. ולא רק זה, זה מה שרואים. אבל הספר הגיע גם הסיפור המיתולוגי שטבוע בו, סיפור טרגי בתולדות היישוב – ייבוש אגם החולה, הוא הגיע עם עדות על צלם חשוב ומעולה בשם פטר מרום, שרק בשנת 2000 (ארבעים שנה אחרי) מוזיאון ישראל נזכר לתת לו פרס צילום, הוא הגיע עם יוצר – צלם שקיבל בשנת 2009 פרס ישראל. כלומר הספר הזה, שבעבורי הוא היה מקום ליצירה, שאותו הגדרתי כ 'רדי מייד' – הגיע לסצנת הציור טעון ומלא בתכנים ובמשמעויות. ולתוך כל זה, מבלי שעוד ידעתי את כל מה שעכשיו אמרתי כאן, אני הולכת ליצוק בתום לב, רישומי דיוקן תוך שאני מתבוננת במראה.


    ואני מול המראה, ואיני יכולה שלא לזכור את סיפור נרקיסוס שהשתקף במי המעיין, ואת כל התיאוריות וההשלכות של סיפור זה. והנה אני מציירת דיוקן בספר שמספר על אגם. לא ארחיב כאן בפרשנויות עומק על משמעויות העומק הנלוות לאמירה זו, שכן לא בזה אני עוסקת כאן. אבל אי אפשר היה לא להזכיר זאת ולו ברמיזא, ודי לו לחכימא בזה.


    אני עובדת בספר, ואף פעם אינני יודעת מה יקרה היום. לאן שהיד לוקחת אותי, אני רצה אחריה. לאן שהעין מושכת אותי לשם אני מסתכלת. רגע במראה, רגע בדף, רגע בצילום ורגע גם בטקסטים שכתובים שם, מורשתו של ידידה פלס. והכול שייך מבחינתי. אני מציירת, והצילום שם בשחור לבן הוא כמו דף חלק בשבילי, כמו שגם הטקסטים הכתובים.

     

     

    ''
    דף מתוך 'ספר אובייקט' - דיוקן בשירת אגם - נורית צדרבוים 2003 -2013


    למה אני מתכוונת? זה לא שהוא לא קיים. הוא קיים. הרי הבאתי אותו. לו לא רציתי אותו יכולתי לקחת מחברת ריקה. אבל בזמן שהוא שם, הוא לא מפריע לי לצייר כאוות נפשי. אתו, עליו לצדו. זה אמנם  דף חלק מבחינת העובדה שאני עובדת עליו כאילו, רק כאילו, אין שם כלום. אבל הוא לא דף ריק וחלק, הוא דף עם עבר, עם היסטוריה עם סיפור. סיפור שברבות הימים יהפוך להיות חלק מסיפור הדיוקן שלי.


    ומכורח הנסיבות ומכורח מה שהספר הזה שהובא ליצירה כפי שהוא, זימן, הרי שוגם הטקסטים שכתובים שם, הפכו להיות נכסיי הפרטיים. במהלך העבודה, אני מתבוננת בטקסט, ובאופן מאד אינטואיטיבי, תוך כדי ציור אני מסמנת עיגולים מול מילים שקפצו אלי, מול מילים שלכדו אותי, או שאני לכדתי אותם – היינו הך. אני מסמנת אותם בעיגול ומנכסת אותם אלי. אחר כך אוספת את המילים האלה שנלכדו לי מתוך הטקסט ומשתמשת גם בהם כמו 'רדי מייד' ויוצרת אתם ומהם את הטקסט שלי.


     

    ''

     

     

     

    ''


    המילים שהשתלבו ביצירה החדשה שהפקתי, שימשו בתפקיד כפול ויותר. הם גם צורה גראפית שעומדת בפני עצמה, והם גם מילים שנושאות עליהם תוכן. בעבודות השונות הן מופיעות בדרכים שונות או בכתב יד מסולסל, או כמודפסות במקור (רדי מייד), או מיובאות באמצעות הדבקה כשהם נגזרו מממקומות אחרים (עיתונים למשל). לאקאן הפסיכואנליטיקאי הגדיר זאת יפה ואמר ש "האות היא המשענת של המילה" - האות היא הצורה הכתב, ואילו המילה היא זו שנושאת את המשמעות.

     

    מבחינתי המילים שהיו שם, הפכו להיות חומר ליצירה כמו כל דבר אחר. אלה שלכדו את תשומת ליבי, מבלי שאדע אפילו מדוע, נלכדו לתוך טבעת. סימנתי אותם, וכמו שאמרתי, אחר כך הם היו אבני הבניין לשיר שלי שנכתב, תוך כדי תהליך היצירה, שם על הדף ליד הצילום, ליד הציור.

    מציבים ישן ליד חדש, חדש על ישן, חדש מישן, זה מול זה, זה אצל זה, וכך נוצרת היצירה החדשה כשהיא טעונה בעברה ונושאת פניה אל עתידה – אל היצירה שהיא אמורה להיות.

     

     

    ''


    לו היינו עכשיו בסוף המאה ה- 18 הייתם יכולים לומר לי 'שעטנז'. ציור זה ציור. כתב זה כתב. זה לא יבוא אצל זה. לא מערבבים. אבל, אמנים בסוף המאה ה- 19 כבר העזו להכניס את האות ואת המילה לתוך עבודת הציור שלהם.


    ידועה עבודתו של מגריט למשל שצייר מקטרת וכתב 'זאת לא מקטרת'. וצדק. כי זו לא מקטרת, זה רק ציור של מקטרת. אבל בינתיים זה כבר לא היה רק ציור של מקטרת, אלא גם כתב שנכנס אל מתחם הציור. וראו זה פלא. כלום לא קרה. הופר איזה סדר קדמוני ואיש לא זרק משם את הכתב. הציור עצמו נכנס אחר כבוד אל דפי ההיסטוריה.

     


    המשיכו אחר כך פיקאסו ובראק בקולאז'ים שלהם הוסיפו והדביקו גזרי עיתון, אותיות וכתב. ובתקופת הדאדאיסטים האות והמילה כיכבו בתוך יצירות האמנות ועשו שם כבתוך שלהם. המודרניזם הביא בין כנפיו את השילוב בין 'כתב ודימוי', הפך אותו לחוקי ולגיטימי. הכתב התאזרח בתוך הציור. ולכן הקשר בין המילה והאמנות כבר ברורים, מובנים, מקובלים, וחוקיים לחלוטין. זה הדיאלוג שיכול היום להתקיים ביצירת אמנות בין כתב ודימוי.


    בעידן הפוסטמודרניסטי, מחברים בין חלקים שונים, בין חומרים שונים, בין אידיאות שונות, בין פיסות שונות של מידע, בין תחומים שונים, ויוצרים מרקם אחר, חדש ונועז שהסדר שלו הוא הסדר שנקבע בזמן אמת ביצירה או בטקסט או בתופעה שבה מדובר. לפיכך יש מקום למילה בתוך היצירה מה גם שהמילה כשהיא לא נשמעת כדיבור הרי היא מופיעה ככתב, וככתב היא בכלל צורה. ואם היא צורה אז הרי מקומה יכירנה בתוך מרחב שעשוי מצורות וצבעים וכו'.


    אם כן, בתוך הספר שאני יצרתי שנקרא בשפת האמנות 'ספר אובייקט' זה שנוצר על בסיס ספרו של פטר מרום 'שירת האגם הגווע' והפך להיות אובייקט אמנותי שנקרא 'דיוקן בשירת אגם' – שם אפשר למצוא מפגשים רבים בין מילה וציור, בין מילה וצילום, בין כתב ודימוי.

     

    בתערוכה 'המילה באמנות' בחרתי לפתוח את הספר. לפרק אותו לכאורה לדפים דפים, ולהניח אותם כעבודה שלמה על קיר שבה ניתן לראות מפגשים שונים ומרתקים בין מילה לדימוי.


    אך צריך לציין שלא פתחתי את הספר באמת. הספר עצמו, המקורי, כיצירת אמנות בפני עצמה נשאר בסטודיו שלי, שומר על עצמו ועל ייחודו. סרקתי כל דף מתוכו, הדפסתי אותו בגודל של A    3 שזה הרבה יותר גדול מגודלו של הדף בספר, והנחתי את הצילומים כעבודה מקורית על קיר שעליו הספר פתוח כולו. פירקתי אותו ועיצבתי אותו מחדש. עכשיו, שם בתערוכה הוא כבר לא ספר. הוא עבודת קיר, שנוצרה מתוך ספר שנוצר מספר, ובה מוצגת התנהגות מסוימת של המילה באמנות.


    זהו. רציתי להגיד רק כמה מילים, על המילה באמנות.


    ראיתי שיש הרבה מילים והרבה מה להגיד על ה'מילה באמנות' (ותאמינו לי, עוד לא אמרתי הכול).

     

     

    ניתן לצפות בסרטון שמראה דפדוף בספר בקישור זה

    סרטון נוסף ניתן לראות בקישור זה

     

    ניתן לראות תמונות נוספות מתוך ספר אובייקט כאן - באלבום 'ספר אובייקט '- דיוקן ואגם

     

    והנה עוד דוגמא של עבודה שלי, מגוף עבודות אחר שגם שם המילה מככבת עם הצורה על משטח אחד - מה שכבר אמרתי 'המילה באמנות'/מילה על אמנות/ מילה עם אמנות.

     

    ''

     

    חומרים נוספים שקשורים באותו עניין.

    ניתן לדפדף בספר אמן שאות הפקתי מתוך 'ספר אובייקט' בשם 'דיוקן בשירת אגם'

    http://www.lupa.co.il/customers_gallery_book.aspx?orderid=12011620150624 

     

    רשומה נוספת משלי עוסקת גם היא באותו עניין, בהיבט נוסף -

    השקה ראשונה של ספרי - דיוקן בשירת אגם

     

    מה זה הספר - דיוקן בשירת אגם?


     

        ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

    דרג את התוכן:

      תגובות (32)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/12/13 01:24:

      צטט: נערת ליווי 2013-06-30 15:09:25

      ושוב פעם קראתי.

      ושוב פעם קראתי כמו שאני קוראת כשאני באה וחוזרת וקוראת תגובות.

      כי אני כן נכנסת למילים ולתגובות של מגיבים אחרים (לא למילים שלהם. לפעמים כן. לפעמים לא. תלוי) פה למשל לא.

       

      אני מתלבטת בכלל אם לכתוב ואני כן אכתוב.

      מה שנכתב פה היה על מילים וספרים ואמנות.

       

      אז אני אדבר עלי. כי אני לא מדברת בשם אחרים.

      מבחינתי אין דבר שהוא קדוש.

      אמנות אצלי לפחות. אם היא נוגעת היא עשתה את עבודתה

      ואני לרגע לא מנסה לפגוע באיש או באשה.

       

      מה שקצת מוזר לי ואולי אני טועה ושוב לא מנסה להקים פה ויכוח חליל וחס, ואולי זה רק כי אני כזאת ותמיד מעניין אותי לקרוא מה אחרים חושבים, זה שכל אחד ואחת רק מגיב לנורית ולא אחד לשני. כאילו עדיין "שומרים" על מילה.

       

      אפשר לנהל דיון תרבותי ועדיין שאנשים שלא "מכירים" אחד את השני "ידברו" גם דרך מסך. לפחות לי זה ככה נראה...

       

      עכשיו אני הולכת להגיב לתמונה. ההיא עם הורוד. ולספר לך נורית כמה ולמה אני אוהבת אותה!

      באיחור של חצי שנה, נראה לי, אני מגלה כאן את תגובתך. ותגובה כזאת מעניינת, ואני החמצתי אותה בזמנו מסתבר. בכל אופן תודה. והנה בסוף ראיתי.

        15/12/13 01:23:

      צטט: איריתסלע 2013-11-25 12:03:37

      נקלעתי לכאן הבוקר אז זה מקומי,עכשיו אני מבינה הסיבה שאת כל פעם אומרת לי מול הצילומים שלי-כמו פטר מרום,כי את כבר חלק מהספר או הספר הוא חלק מימך,מילים קופצות לך מול העיניים ואת אוספת אותן ומלקטת אותן באהבה כמו אמא אווזה המכנסת את גוזליה אל חקה.התחלתי לקרוא והתגלגלתי מנושא לנושא ונשארתי עם טעם של עוד ולא בכדי.

      הי אירית, ואני נקלעתי לכאן היום. לא ידעתי שהגבת כאן. אבל מאז כבר דברנו על העניין. אז הגבתי כאן , כדי שאם במקרה תקלעי לכאן שוב, אז תדעי שהייתי, ראיתי קראתי ונהינתי. תודה.

        25/11/13 12:03:
      נקלעתי לכאן הבוקר אז זה מקומי,עכשיו אני מבינה הסיבה שאת כל פעם אומרת לי מול הצילומים שלי-כמו פטר מרום,כי את כבר חלק מהספר או הספר הוא חלק מימך,מילים קופצות לך מול העיניים ואת אוספת אותן ומלקטת אותן באהבה כמו אמא אווזה המכנסת את גוזליה אל חקה.התחלתי לקרוא והתגלגלתי מנושא לנושא ונשארתי עם טעם של עוד ולא בכדי.
        30/6/13 15:09:

      ושוב פעם קראתי.

      ושוב פעם קראתי כמו שאני קוראת כשאני באה וחוזרת וקוראת תגובות.

      כי אני כן נכנסת למילים ולתגובות של מגיבים אחרים (לא למילים שלהם. לפעמים כן. לפעמים לא. תלוי) פה למשל לא.

       

      אני מתלבטת בכלל אם לכתוב ואני כן אכתוב.

      מה שנכתב פה היה על מילים וספרים ואמנות.

       

      אז אני אדבר עלי. כי אני לא מדברת בשם אחרים.

      מבחינתי אין דבר שהוא קדוש.

      אמנות אצלי לפחות. אם היא נוגעת היא עשתה את עבודתה

      ואני לרגע לא מנסה לפגוע באיש או באשה.

       

      מה שקצת מוזר לי ואולי אני טועה ושוב לא מנסה להקים פה ויכוח חליל וחס, ואולי זה רק כי אני כזאת ותמיד מעניין אותי לקרוא מה אחרים חושבים, זה שכל אחד ואחת רק מגיב לנורית ולא אחד לשני. כאילו עדיין "שומרים" על מילה.

       

      אפשר לנהל דיון תרבותי ועדיין שאנשים שלא "מכירים" אחד את השני "ידברו" גם דרך מסך. לפחות לי זה ככה נראה...

       

      עכשיו אני הולכת להגיב לתמונה. ההיא עם הורוד. ולספר לך נורית כמה ולמה אני אוהבת אותה!

      תראי, זמני לא אתי. אבל רציתי שתדעי שבקוראי את מילותייך חשתי שאני מצויה באודיטוריום באוניברסיטה ואת מרצה לי על המילה באמנות. הקסמת אותי בדוגמאות שהבאת. ההדגמות שלך מאלפות ומרתקות. קראתי אותך בשקיקה רבה. על כך תודה.
        27/6/13 18:29:
      היי נורית, לפעמים אני חשה איזו התנגדות ל"רדי מייד", זה נראה לי לעיתים "קל מידי" אבל את מצליחה להפחית לי אותה. חשבתי מה ראוי לכתוב לך בתור תגובה, ופתאום נפל לי האסימון והבנתי ששגם אני ורבים אחרים עושים את זה כשאנחנו כותבים שירה אינטרטכסטואלית. אנחנו לוקחים טכס סקיים ומרחיבים את המשמעויות שלו, מוסיפים עוד נופך ועוד נידבך, יפה העשייה שלך.
        27/6/13 10:44:

      צטט: נערת ליווי 2013-06-26 16:37:04

      נורית.

       

      חזרתי יותר מהר ממה שחשבתי.

      אני מוסיפה דבר קטן אחרי שקראתי את התגובות ובעיקר את מה שכתבת או ענית לרות.

       

      אני לא אמנית ולא יוצרת כלום. אז לי הרבה יותר קל.

      אני מסתכלת. כשמה שאני רואה עושה לי להרגיש. אני מרגישה. ככה לפחות מבחינתי זו יצירה ולא משנה לי איזה סוג של יצירה.

      לי יש ברית אחת וזו הברית שלי עם מלה.

       

      לגבי ספרים. ושוב אני מדברת אתך, לך יש יותר ידע שיותר נוח לי מסיבותי שלי להשאיר אותו כמו שהוא.

      מה שקורה בבית שלי. הוא שלי.

      הבית שלי לצורך העניין הוא הבית הפיזי שלי. הגוף שלי. הנפש שלי. הבלוג שלי וכו'

      ובאותה נשימה חומרים שעשו אנשים שהם איך שהוא שלי.

      אותם מותר לי לפרש איך שאני רוצה במילים שלי. לפי הרגע בו אני "משתמשת בהם" משו שאולי אני לא אעשה בחומרים של אנשים חיים (זה קצת קשור כמובן למונה ולשפם) ....

       

      לגבי חומרים / אומנות / אמנות ועוד.

      לי יש תחושה ושוב. אולי כי אני לא יוצרת ולא מייצרת שום דבר.

      שאדם שיש לו את חדוות היצירה עושה אותה מהבפנוכו שלו או שלה.

      מה אחרים מכניסים לתוכה או מוציאים ממנה והולכים משם קדימה / אחורה או לצדדים. זה כבר עניין שלהם

      אם הם נותנים לאותה יצירה חיים אחרים. זה עדיין חיים.

       

      :)!

       

      ניסיתי לא לחפור. לא ממש יצא...

      נערה יקרה (חיוך)        מאד אהבתי את דברייך. לא ראיתי בזה חפירה בכלל. ראיתי בזה הרבה עניין, ודעה אישית. ודעה אישית שאתה מחובר אליה, היא אחד הדברים החשובים ביותר שיש לאדם. נכס. אני כמובן מאד מסכימה עם תחושת הבטן שלך, ואת עצמך אל תמעיטי בערכה. כמובן שדברייך אלה מתחברים כבר מאד לדברים הראשונים שכתבת לי, כולל הספונטניות בצירוף התמונה שהבאת לכאן. אני כמובן בעיקר שמחה, שהעבודה הזאת דברה אלייך, הוכחה שאפילו מיהרת לחזור אליה ( וכדברייך מהר יותר ממה שחשבת), ובמקום שבו היא תפסה אותך, זה המקום החשוב. כי את מדברת מביתך שלך ( כפי שתיארת זאת). תודה. תבואי תמיד חיוך

       

        27/6/13 10:39:

      צטט: debie30 2013-06-26 13:32:31

      נורית, פוסט מעשיר ומרתק,

      תודה לך יקירתי. שמחה שביקרת.

        27/6/13 10:38:

      צטט: רחלסביליה 2013-06-26 12:22:22

      לנורית שלום כרגיל הרשימה שלך מלמדת ומביאה אותי למקומות אחרים, כמו אז כששלחת אלי לפרסום באתר של אנ"י, את יצירתך זו, כספר על ספר "שירת האגם הגווע", ובאתר שלנו, של אנ"י (אירגון נשים יוצרות) זה מפורסם כך, שאפשר לדפדף בו. (כל מי שרוצה בכך מוזמן לאתר של אנ"י וידפדף בספרך המיוחד כאוות נפשו, שמן הסתם תתעשר מהדפדוף, וגם תתאשר כמובן). לעצם העניין רציתי להעיר, שגם אני בתחילה היתי די ספקנית, יותר מצא חן בעיני החידוש שיהיה באתר . (טוב זה קורה לכל אחד לא, שלא קולט מיד). אבל מתי נכבשתי ממש, זה קרה לי כמו בהתאהבות, כאשר הבאת את ספרך באחת מהפגישות של קבוצת אנ"י בביתה של חניתה. אז כאשר הספר היה בידי ודפדפתי בו ממש, פתאום הופיעו שכבות על שכבות של חומר וחבל שלא היה הזמן בידי להכנס לעומקם של דברים, אלא רק יכלתי ברפרוף, שוב פעם, אלא שהפעם הריפרוף היה מוחשי מאד. וכאן בתגובות המיוחדות שהגיבו לדבריך, מצאתי פתאום מצע חדש לאותה שיטה ויש לי הרגשה ששוב אני נכבשת בה. הדוגמאות של נעה אל-יגון ושל נערת ליווי, הרעידו בי משהו, חבל שאינני יכולה להביא לאתר שלנו את הציורים האלה, כדי שגם הקוראות שלנו יהנו מהציורים. תודה לכן.

      רחל יקרה, אכן כבר פגשת את הספר בעולם הווירטואלי וגם בעולם הריאלי. זכורה לי תגובתך המתפעלת. כמו שאני גם מאד הבנתי אז את הרצון שלך לפרסם זאת באתר אנ"י ( כפי שאמרת, מצד החידוש). אין שמחה ממני שחזרת לקרוא כאן ברשימה, וכמובן שמחה שתרמתי להבנת העניין של הספר הזה, בעוד כמה דברים. ואת צודקת החומרים שצרפו לכאן נועה ונערת הליווי מרגשות מאד. אני מסכימה לחשוב אתך יחד איך אפשר להעביר את החוויה הזאת לאתר שלנו באנ"י. ושוב תודה לך אשה יקרה.

        27/6/13 10:32:

      צטט: ג.ע. 2 2013-06-27 03:00:11

      נורית יקרה,
      גימל יקרה, גם כאן אעשה כמו שעשיתי בתגובתה של רות ואכנס לטקסט שלך כדי להתייחס לכל דבר. כפי שראוי שאעשה, לאחת כמוך שקוראת בעיון רב כל כך ומגיבה ברצינות ובעומק. וכמו שאת פתחת את תגובתך במילה 'כדרכך' כך גם אני אומר , כדרכך שוב תגובה מרתקת, ואפילו מרגשת עד מאד, ובהמשך גם תביני למה.

      כדרכך, מאמר ארוך המתייחס להרבה נושאים בו זמנית.
      נושא ראשון, העניין של "ציור בתוך ספר". ובכן, אני תמיד התייחסתי לספרים (המעטים שיש לי בבית) באופן של לשמור ולא לקשקש. בלימודי המוסיקה שלי, כשהשתמשתי בספרים שיש בהם גם תווים, הייתי מסמנת לי כל מיני סימונים - תמיד תמיד בעיפרון ובצורה שאוכל למחוק אותם כדי לא לקלקל את הספר. האמת לא יודעת אם עד עכשיו מחקתי אותם או לא (סביר יותר שלא), אבל כך היתה בזמנו ההתייחסות שלי אל הספרים האלה שרכשתי (וגם מהידיעה שסביר שחלק מהסימונים ישתנו במהלך הזמן). מצד שני, דווקא ספר שיש בו כל מיני סימונים - מעיד על הקשר בין בעל הספר - הקורא או המשתמש - למה שבספר. מעיד על כך שיש לספר שימוש והוא לא סתם מוצר שעומד על מדף הספרים ואסור לגעת בו כמו בכלי פורצל,  כך שזו נקודת מבט נוספת. בכל מקרה, עפרון מאפשר להחליט אם להשאיר או לשנות את הסימונים בהתאם לצרכים.

       

      קודם כל את מאד מאד צודקת. אמנם אני רוצה כאן לדבר על התערוכה עצמה ועל העבודה בתערוכה, אבל אני בהחלט מנצלת וניצלתי את כל המעמד כדי לגעת בכמה נושאים שקשורים מאד ואשר גם כל אחד יכול לעמוד בפני עצמו. אין ספק שאת קוראת מעמיקה ורצינית מאד. וכמו שאמרתי לך בעבר לא אחת, לא אחסוך ממך את זה גם הפעם, תענוג לכתוב לאנשים שבאמת קוראים ולעומק ועוקבים אחר מה שאני אומרת. נכון שגם קריאה מרחפת מקובלת עלי, אבל קריאה מהסוג הזה מרגשת מאד. וצדקת פירקת את הרשימה שלי לגורמיה ולכל נושאיה המצויים שם. תודה לך על כך.

      ובאשר ליחס לספרים. ובכן, אם מדובר בחלוקת העולם , האנשים, לסוגים על פי היחס שלהם לספרים אני מבחינה בין שתי קבוצות מובהקות. אחת היא אלה שבעבורם ספר זה קודש קדשים, חפץ מקודש שסוגדים בו, לא נוגעים בו, לא מקפלים אזניים, לא מקשקשים וכו' וכו' - קבוצה מקובלת ומכובדת בעיני. מכובדת לא פחות זו הקבוצה ההפוכה שעליה אני נמנית. אין ספר שבו אני לא ממרקרת במרקר צבעוני משפטים וקטעים ואמירות. אין כזה אצלי. אפילו בספרי אמנות שמודפסים על דפי כרומו יקרים, אני מסמנת. אין ספר שבו אני לא כותבת בעפרון או בעט הערות על השוליים הלבנים. אני מנהלת דיאלוגים בלתי פוסקים עם הספרים, חיה אותם, מתערבת בהם ( וכרגע אני עוד לא מדברת על יצירת האמנות, שזה הנושא כאן. אני מדברת על תהליך הקריאה). אם אני לא מסמנת בזמן הקריאה, זה כאילו אני לא שם. בעיני הקריאה וההתערבות שלי בספר, וסימנים שאני עושה זה ממש כמו מעשה אהבה עם הספר. כך אני מתחברת אליו, כך אני זוכרת טוב יותר, כך אני מדברת בשיח שאיש לא שומע עם הסופר, התוכן, הדף וכו'. עכשיו נשאלת השאלה (שאלה פתוחה - וכל תשובה תיהיה נכונה) בעיני מי הספר יותר קדוש ומקודש בעיני זה שלא נוגע בו ונשאר צופה מרחוק או בעיני מי שנכנס לתוך נשמתו בגופו ( בעפרונו) ומתחתר אליו. כל דרך מייצגת את היחס של הקורא לספרו, וכל דרך נכונה בעיני. תלוי מה מתאים למי.

       

      נושא שני - ההתייחסות למילה הכתובה כצורה. ובכן, יש בזה לא מעט. כשאני מביטה למשל, על כתב סיני או יפני, אני רואה לחלוטין צורות שאין לי כל מושג מה המשמעות שלהן, והן נראות לי כציורים לכל דבר ועניין, על אף שאני יודעת שיש להן בהרכב כזה או אחר משמעות כלשהי. כל עוד אני לא יודעת את המשמעות - הן רק צורות.

      מצד שני - למילה הכתובה עצמה, כשאנחנו מבינים את השפה - יש משמעות, ולא סתם בחרת גם לסמן מילים מספרו של פטר ולבנות מהן אחר כך שירים או טקסטים משלך.


      אין לי מה לומר כאן מלבד העובדה שאת מכוונת בדיוק לדעתי, ושאת אכן מבינה את העניין בדיוק כמוני. המילה, הגדולה שלה והייחוד שלה אם לוקחים אותה לעולם הויזואלי שהיא צורה שנושאת עמה תוכן. ובעבורי כפי שאת כבר מכירה אותי, השפות מתערבות זו בזו לא אחת ובדרכים שונות.
       
       
      נושא שלישי - ה"ריידי מייד" והפיכתו למצע לעבודה.
      מצד אחד זה באמת עושה שימוש בספר או בחפץ עליו מדובר, אבל מצד שני זה משנה אותו לגמרי.
      נראה שלבחירה בספר שהיה לך על מדף הספרים ושכנראה אהבת יש משמעות, כי בחרת להחיות מחדש ספר שהכרת ושמצאת בשוק הפשפשים כזרוק, כאילו עבר זמנו. ומכאן אני מובלת לאספקט  הרביעי ואולי החשוב מכולם.


       הנושא הרביעי - החיבור בין מה שעבודתך עשתה לספרו של פטר אגם ובין מה שקרה לאגם עצמו שעל שמו הספר המקורי.
      ובכן, כמו האגם ששינה את צורתו כמה פעמים - יובש, ואחר כך הוצף מחדש ומשמש היום כחלק מהטבע והנוף ובית לציפורים בנדידתם ולחיות הטבע שבאזור, כך גם הספר של פטר אגם עבר טרנספומציה, וממצב של יובש (ספר מאובק בשוק הפשפשים) הוא קיבל משמעות חדשה שגם אם שינתה אותו היא בכל מקרה מזכירה את קיומו של הספר הזה ואת החשיבות שלו.
      למעשה יש כאן שני סוגי דיוקנאות - של האגם ושלך, ולכן גם השם של הספר שלך - "דיוקן בשירת האגם", מספר גם את סיפור האגם עצמו , גם את סיפור קורות הספר שנוצר על קורות האגם, וגם את סיפור הדיוקן (דיוקנאות) שלך המוטבע על דיוקנו של האגם.  זה מעניין לראות איך באמת כל זה משתלב ביחד מבחינת הקונספט, הרעיון.
      גם הצבעים שהוספת, יוצרים מעין חיות חדשה. לדעתי צבעים זה דבר מאוד מחייה, וברגע שהוספת אותם החיית למעשה את הספר מחדש גם מהבחינה הזאת. כמו שאנחנו יודעים, בד"כ שחור-לבן מסמל עבור רובנו צילומים ישנים, לפני שהיתה הטכנולוגיה לצלם בצבע. אבל... גם אגם בפני עצמו הוא מקור חיים, ואגם שיובש והוצף מחדש מסמל גם הוא את דרכך האמנותית ואת העבודה הזאת בפרט - של יצירה, שינוי או כלייה שלה מצורתה המקורית - וממנה יצירה מחדש, למרות שכאן השינוי ו"הכלייה " הם על אובייקט יצירה של אמן אחר.


      גימל יקירתי, בכל התגובה הזאת שלך, חיכיתי כבר להגיע לקטע הזה. הקטע הזה שלך הוא אחד השיאים בתגובות שלך. ריגשת אותי ברמות. נדמה לי שאת אפילו בעצמך לא מבינה להיכן הגעת כאן בתגובותך ולאיזו תובנות. ומאחר וכבר כתבת, אינני יכולה להשאר אדישה לכך, ואגיב בהתאם ואפרט.

      אז ככה, הספר הזה, נעשה כפרט אחד קטן ולכאורה שולי בכל תהליך היצירה שלי ( שנמשך שלוש שנים) כאשר עבדתי על הדוקטורט ( שנמשך שש שנים). עסקתי בציור דיוקן ובין לבין תמיד חזרתי אל הספר הזה, שהיה תמיד מונח על שולחני ונחתי בין דפיו כאשר עייפתי מציורי הצבע הגדולים שהיו על הקיר. הוא ליווה אותי כל הדרך. לימים כשהייתי צריכה לעבור לשלב המחקר והניתוח, לפתע וללא כל אזהרה מוקדמת הספר הפך להיות אחד המרכיבים המרכזיים של המחקר. ושם בעוד אני חוקרת אותו וכותבת אותו, עלו תובנות מעניינות מאד. בין התובנות למשל יש התייחסות בדוקטורט שלי לכל המצב המטאפורי הזה של אגם החולה, שקמל, שיובש ושקם לתחייה, ומצבו של הספר שפעם בשנות השישים היה ספר חובה בכל בית ותמונותיו הצלם פטר מרום פיארו כל מוסד מכובד, ופטר היה אמן נחשב. גם הוא כמו האגם שקע אל תהומות השכחה, הספרים נמצאו זרוקים בשוקי פשפשים, התמונות הורדו מקירות המוסדות וכו'. אבל כמו האגם לפטר מרום היו ימי תחייה והתחדשות. לימים לאחרונה הוא זכה בפרסים, בין השאר בפרס ישראל, ספריו זכו להדפסת מהדורה מחודשת ובין לבין גם אני יצרתי מספרו שלו הישן והזנוח יצירת אמנות. כך שמה שאת תיארת בקצרה, ואני באריכות, הוא בדיוק, אבל בדיוק. יש כאן מטאפורה חזקה של המושג הפסיכולוגי חיים - מוות - חיים , כלומר מחזוריות והתחדשות.

       ומכאן כמובן ההשלכות על הדיוקן. וכמובן שאלה הן תובנות שעלו בי רק לאחר שעסקתי בתהליכי הניתוח המחקריים. קודם לכן, לא הייתי מודעת לכך. אבל כולנו יודעים ( אמורים לדעת) שתת המודע שלנו מנהל אותנו וגם יודע את דרכו. בכל מקרה, זה בדיוק העניין, החיבור בין הדיוקן לאגם הוא מטאפורי, רב משמעי, מאד טעון, ואין ספר שהאגם מאיר צדדים ומחדד ומסייע בשרטוט ויצירת הדיוקן לא רק כציור אלא בכלל דיוקן- אדם - מתפתח. מרגש מאד לראות עד כמה ירדת לעומקו של העניין.

       

      זה אינו המאמר הראשון שלך בנושא הספר "דיוקן בשירת האגם" וגם חלק מהתמונות כאן זכורות לי, אבל בכל זאת נכנסתי לכל הקישורים ומה שחיפשתי היה דווקא הרצון לראות את המילים שסימנת ואיך הן מופיעות בטקסטים החדשים שיצרת, אבל בכל הסרטונים וגם באלבום התמונות - לא הצלחתי לקרוא כמעט שום מילה. פשוט עניין אותי גם לראות איך קישרת בין המילים לבין מה שהספר שלך מייצג.

      את צודקת זה דבר בפני עצמו.

      בקרוב, או באיזה זמן אפרסם באופן יותר ברור את השירים שנכתבו שם - יהיה לך מרתק לקרוא.

      תודה לך על הקריאה ועל התגובה. כמו תמיד. מרתק.

      נשתמע בהמשך,

      ג.ע.2

        27/6/13 03:00:

      נורית יקרה,



      כדרכך, מאמר ארוך המתייחס להרבה נושאים בו זמנית.
      נושא ראשון, העניין של "ציור בתוך ספר". ובכן, אני תמיד התייחסתי לספרים (המעטים שיש לי בבית) באופן של לשמור ולא לקשקש. בלימודי המוסיקה שלי, כשהשתמשתי בספרים שיש בהם גם תווים, הייתי מסמנת לי כל מיני סימונים - תמיד תמיד בעיפרון ובצורה שאוכל למחוק אותם כדי לא לקלקל את הספר. האמת לא יודעת אם עד עכשיו מחקתי אותם או לא (סביר יותר שלא), אבל כך היתה בזמנו ההתייחסות שלי אל הספרים האלה שרכשתי (וגם מהידיעה שסביר שחלק מהסימונים ישתנו במהלך הזמן). מצד שני, דווקא ספר שיש בו כל מיני סימונים - מעיד על הקשר בין בעל הספר - הקורא או המשתמש - למה שבספר. מעיד על כך שיש לספר שימוש והוא לא סתם מוצר שעומד על מדף הספרים ואסור לגעת בו כמו בכלי פורצל,  כך שזו נקודת מבט נוספת. בכל מקרה, עפרון מאפשר להחליט אם להשאיר או לשנות את הסימונים בהתאם לצרכים.

      נושא שני - ההתייחסות למילה הכתובה כצורה. ובכן, יש בזה לא מעט. כשאני מביטה למשל, על כתב סיני או יפני, אני רואה לחלוטין צורות שאין לי כל מושג מה המשמעות שלהן, והן נראות לי כציורים לכל דבר ועניין, על אף שאני יודעת שיש להן בהרכב כזה או אחר משמעות כלשהי. כל עוד אני לא יודעת את המשמעות - הן רק צורות.

      מצד שני - למילה הכתובה עצמה, כשאנחנו מבינים את השפה - יש משמעות, ולא סתם בחרת גם לסמן מילים מספרו של פטר ולבנות מהן אחר כך שירים או טקסטים משלך.
       
       
       
      נושא שלישי - ה"ריידי מייד" והפיכתו למצע לעבודה.
      מצד אחד זה באמת עושה שימוש בספר או בחפץ עליו מדובר, אבל מצד שני זה משנה אותו לגמרי.
      נראה שלבחירה בספר שהיה לך על מדף הספרים ושכנראה אהבת יש משמעות, כי בחרת להחיות מחדש ספר שהכרת ושמצאת בשוק הפשפשים כזרוק, כאילו עבר זמנו. ומכאן אני מובלת לאספקט  הרביעי ואולי החשוב מכולם.


       הנושא הרביעי - החיבור בין מה שעבודתך עשתה לספרו של פטר אגם ובין מה שקרה לאגם עצמו שעל שמו הספר המקורי.
      ובכן, כמו האגם ששינה את צורתו כמה פעמים - יובש, ואחר כך הוצף מחדש ומשמש היום כחלק מהטבע והנוף ובית לציפורים בנדידתם ולחיות הטבע שבאזור, כך גם הספר של פטר אגם עבר טרנספומציה, וממצב של יובש (ספר מאובק בשוק הפשפשים) הוא קיבל משמעות חדשה שגם אם שינתה אותו היא בכל מקרה מזכירה את קיומו של הספר הזה ואת החשיבות שלו.
      למעשה יש כאן שני סוגי דיוקנאות - של האגם ושלך, ולכן גם השם של הספר שלך - "דיוקן בשירת האגם", מספר גם את סיפור האגם עצמו , גם את סיפור קורות הספר שנוצר על קורות האגם, וגם את סיפור הדיוקן (דיוקנאות) שלך המוטבע על דיוקנו של האגם.  זה מעניין לראות איך באמת כל זה משתלב ביחד מבחינת הקונספט, הרעיון.
      גם הצבעים שהוספת, יוצרים מעין חיות חדשה. לדעתי צבעים זה דבר מאוד מחייה, וברגע שהוספת אותם החיית למעשה את הספר מחדש גם מהבחינה הזאת. כמו שאנחנו יודעים, בד"כ שחור-לבן מסמל עבור רובנו צילומים ישנים, לפני שהיתה הטכנולוגיה לצלם בצבע. אבל... גם אגם בפני עצמו הוא מקור חיים, ואגם שיובש והוצף מחדש מסמל גם הוא את דרכך האמנותית ואת העבודה הזאת בפרט - של יצירה, שינוי או כלייה שלה מצורתה המקורית - וממנה יצירה מחדש, למרות שכאן השינוי ו"הכלייה " הם על אובייקט יצירה של אמן אחר.
       
       
      זה אינו המאמר הראשון שלך בנושא הספר "דיוקן בשירת האגם" וגם חלק מהתמונות כאן זכורות לי, אבל בכל זאת נכנסתי לכל הקישורים ומה שחיפשתי היה דווקא הרצון לראות את המילים שסימנת ואיך הן מופיעות בטקסטים החדשים שיצרת, אבל בכל הסרטונים וגם באלבום התמונות - לא הצלחתי לקרוא כמעט שום מילה. פשוט עניין אותי גם לראות איך קישרת בין המילים לבין מה שהספר שלך מייצג.


       נשתמע בהמשך,

      ג.ע.2

        26/6/13 16:54:

      צטט: נורית-ארט 2013-06-26 15:09:12

      צטט: rutpal1 2013-06-26 11:06:06

      היי נורית,

      רות יקרה, החלטתי להכנס לתוך התגובה שלך, כמשל לכך שאנו נכנסות לעומקו של הדיון. וכפי שכבר הבנת , טוב שכך. אתייחס לכל נקודה מהנקודות שהעלית כאן.

      רעיון מצוין נורית יקירתי ואני מאמצת אותה. אגיב בהמשך ככל שיעלה  במחשבתי ובמקשיי .

      ראשית,שמחתי לקרוא שאינך נפגעת מדבריי ומקבלתם כדיון לכל דבר. ומקווה שכל מה שאכתוב להלן , לא יתקבל על ידך כאמירה אישית אלא כעיקרון בלבד.


      ברור שאינני מוצאת לנכון להפגע, במיוחד כשאני מבינה שאנו עוסקים בדיון על נושא מסויים ולא חשבתי שיש בכוונתך לפגוע. ברור לי שזו הצגת דעות. שאגב, מקובלת עלי ורצוייה מאד. מה יש לי להפגע, אם משהו חושב אחרת? שלא נדבר על זה שבסתר ליבי אני אפילו מודה לך, משום שאת נותנת לי פתח לעסוק בדברים לעומק ולהסביר עוד יותר טוב את מה שאני כל כך מאמינה בו.

       

      שנית, חבל שלא ציינת בתחילה כי ניפגשת עם פטר מרום  (אמנם לאחר מעשה) והוא נהנה מעבודתך.  מכאן אני מבינה שגם לך חשובה קבלת אישור או ברכה מהיוצר. 

       

      באופן עקרוני זה לא כל כך חשוב, ולכן לא ציינתי זאת מלכתחילה. ואם לא היית מעלה את הנקודה הזאת, גם לא הייתי מציינת את זה. אבל נכון. עצם ההליכה שלי אליו מעידה על משהו. לא בדיוק כפי שאת מעמידה זאת, בערך. לא חשבתי שאני צריכה לקבל את אישורו משום שלא נכנסתי ליצירה שלו. היצירה שלו ועליה יש לו זכויות יוצרים לנצח, זה התוכן של הספר. התוכן הוויזואלי, כלומר הצילומים, והטקסטים, והשם של הספר והייחודיות והראשוניות ובכלל. על זה יש לו זכויות יוצרם ואיש לא יוכל לקחת זאת ממנו. אני גם שומרת על כך בכל מקום, משאירה את הכתוב ואת שמו, ומציינת בכל מקום שיצירתי נעשתה על ובתוך ספרו. אבל אין לו זכויות יוצרים על הספר הפיזי. הספר הפיזי הוא מוצר, מצרך, מטבע עובר לסוחר וכל אחד יכול לעשות בספר הפיזי ,משקנה אותו, ככל העולה על רוחו. ועושים. ואינני הראשונה. הלכתי אליו כדי לשתף אותו בחוויה, ביצירה, כדי להודות לו על הספר המדהים שלו, כדי ליידע אותו, וכדי להראות לו מה יצא מספר מדהים שיצר לפני כארבעים שנה. ההליכה הזאת אליו העידה מתוך עצמה שאני מאד מכבדת אותו כיוצר ונותנת לו את המקום הראוי לו.

       

      אשאלך שאלה שהחמצתי במכתבי הראשון ואשמח לקבל על כך תשובה (וממך אני מחכה לכנות). איך היית מגיבה אם היית פוגשת ביצירה משלך  (באינטרנט או במציאות ) ועליה רישומים משל זולתך? ...

      ואולי לא היית מרוצה מהיצירה , שהרי לא הכרת את האדם ואולי הוא  סתם קשקשן?...

      האם ההרגשה הראשונה שלך היתה  איך הוא העיז החוצפן, האפס הזה?...

      ובכן, אני בוודאי אתן לך תשובה כנה. ואני מצפה ממך שאכן תאמיני שזו תשובתי הכנה. אבל עוד לפני שאתן לך תשובה כנה משלי בואי נשאל יחד את ליאונרדו דה וניצ'י, מה הוא היה אומר לו נודע מה שמרסל דושאן עשה למונה ליזה המפורסמת שלו.

      מעניין נורית שהמונה ליזה המשופמת עלתה בדעתי כשעניתי לך.

      למען האמת ממש איני חסידה של הזרם הזה שצמח ועלה בעקבות דושאן. איני מתלהבת מתיאוריית הרדי מייד שפרחה והצמיחה ענפים שונים ומשונים בעקבות המשתנה המפורסמת.

      אני כניראה עוף מוזר שמחזיק עדיין במבחן התוצאה הרבה יותר מאשר בפילוסופיות הרעיוניות שהסתפחו ליצירות דלות החומר ולכן גם הגבתי על דברייך, כיוון שנוכחתי כי את מעמיקה חשיבה בעזרת יצירותייך ומניבה  תוצאה מצוינת ומעניינת , לטעמי לפחות.

       

       


      ''

      ומה היה אומר על כך סלבדור דאלי?

      ובכן זוהי יצירתו של ליאונרדו כידוע, שעליה ( לא על המקור שלה) עבד דושאן ועוד רמז ואיזכר גם שפמו של דאלי. וזו נחשבת היום ליצירת אמנות שעומדת בפני עצמה.

      טוב, ליאונרדו לא יכול להשיב לך. אבל אני ( ויחי ההבדל הקטן כמובן) עוד כאן ויכולה לענות.

      אז ככה. ההשוואה אינה נכונה. אני לא ציירתי על יצירה מקורית של פטר מרום. אני ציירתי על ספר מודפס שיש ממנו אלפי עותקים, שכולם היום נמצאים בבתי אבות של ספרים ישנים. גם פטר מרום עצמו הבין את זה. יתרה מזאת, הוא הבין שבעיני יצירתו כל כך נחשבת, מעוררת, ומגרה ולכן בחרתי בה כבסיס וכמקור הדהוד ליצירתי המתהווה. כך שההשוואה לא נכונה.

      עכשיו, אם למשל מישהו ימצא יצירה שלי ברשת, וידפיס אותה ויחליט לעבוד עליה או אתה. אני מאד אשמח. אני אבין שהוא מנהל אתי ועם עבודתי דיאלוג יצירתי. אבל, אם הוא ייכנס לסטודיו שלי ויגנוב ממני יצירה מקורית שיש ממנה רק אחת ועליה יעבוד וישנה אותה, ובסוף ינכס אותה לעצמו. סביר להניח שאומר שזו גנבה ועבירה על קניין רוחני.

      אבל אני עבדתי על החפץ, על החומר, על הספר. ניהלתי דיאלוג עם מרום, הזכרתי את שמו ואת יצירתו. הצבעתי על האובייקט ועל התוכן שאתו אני מתכתבת. זה משהו אחר לגמריי. במחילה מכבודך ( וכידוע לך יש לי הרבה כבוד אלייך) זה ממש לא אותו דבר. ברור שלא הייתי רוצה לעשות לאחר מה שאני לא רוצה שיעשו  לי.

       

      מה שאני מנסה לומר לך הוא שכיום הפתיחות הבלתי נסבלת שמאפשרת לגיטימיות לכל בר בי רב  להכריז כי השרבוט שלו היא אמנות ואז אוטומטית היא מוכרת כאמנות היא אקט של  זילותה של האמנות.

      אני מבינה היטב מה שאת מנסה לומר לי. אבל אני חושבת שאת עושה כאן הכללות לא נכונות ומתעלמת מזרמים אמנותיים חשובים ונחשבים שכבר קיבלו במאה הקודמת הכרה רשמית בתולדות האמנות ובהיסטוריה המתהווה ללא הרף של האמנות. ואני מקווה שלא התכוונת לומר עלי שאני כל בר בי רב, ואינך מתכוונת לומר שמה שעשיתי ביצירתי היא שרבוט. ובואי נאמר שגם אם התכוונת לכך, הרי שלא צדקת. אין כאן זילות של האמנות לחלוטין לו. האמנות היא היכל קודש הקודשים של הכהן הגדול ( ומיהו ?) האמנות היא דבר חי, נושם, בועט, מתקדם, מתפתח וקורים בו דברים . הרבה דברים. ולפעמים האמנות עצמה בועטת בעצמה ( כמו בדאדאיזם) וזה חלק מהיותה אמנות.

      ואני מצטטת שורות אלו מדברייך שאני מסכימה להם בכל לבי:

      "האמנות היא היכל קודש הקודשים של הכהן הגדול ( ומיהו ?) האמנות היא דבר חי, נושם, בועט, מתקדם, מתפתח וקורים בו דברים . הרבה דברים. ולפעמים האמנות עצמה בועטת בעצמה ( כמו בדאדאיזם) וזה חלק מהיותה אמנות".
      ואוסיף לסיום : אם  מסתבר שאדם הינו מוכשר וכנה עם עצמו, הוא אינו זקוק לחיזוקים חיצוניים (אם כי להשפעות כן). 

      הוא יצליח להגיע להישגים מעניינים בעזרת כוחותיו  האינטלקטואליים ודמיונו העשיר.

       

      בזה אני מאחלת לך נורית יקרה המשך עבודה פורייה וכל טוב,

      רות 

       

      שלישית, איני מקבלת שיצירה כלשהיא ,אם ספרותית או אמנות חזותית, הופכת (לפחות לאחר שנים לא מעטות) לנכס ציבורי. זכות יוצרים שרירה וקיימת, אם איני טועה, במשך שבעים שנה.

      אין שום קשר בין מה שאני עשיתי לבין זכויות יוצרים. וזכות יוצרים נשמרת אגב, מאה שנה. פטר מרום הוא האיש שכתב וצלם את הספר 'שירת האגם הגווע' וזכותו שמורה ונשמרת לו. אני יצרתי בתוך ספר שהוא חפץ מבלי לערער על זכות היוצרים שלו. הספר, להזכירך, וכמו שכבר אמרתי הוא לא היצירה המקורית. הספר הוא חפץ שיש ממנו אלפי עותקים. זכות היוצרים שלו היא על הנושא, התוכן הויזואלי והמילולי, וכך יישמר לעד.

      מצטערת, אבל אני נאלצת  לסיים עכשיו . אולי נמשיך יותר מאוחר.

      עם כל הכבוד וההערכה אלייך ולעבודתך.

      תודה. הדדי.

      רות

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

        26/6/13 16:38:

      ואולי הכי חשוב ששכחתי. קראתי וראיתי כל מה שיש פה. לקישורים דרך הפייסבוק אני לא מצליחה להכנס כרגע.. נבוך

        26/6/13 16:37:

      נורית.

       

      חזרתי יותר מהר ממה שחשבתי.

      אני מוסיפה דבר קטן אחרי שקראתי את התגובות ובעיקר את מה שכתבת או ענית לרות.

       

      אני לא אמנית ולא יוצרת כלום. אז לי הרבה יותר קל.

      אני מסתכלת. כשמה שאני רואה עושה לי להרגיש. אני מרגישה. ככה לפחות מבחינתי זו יצירה ולא משנה לי איזה סוג של יצירה.

      לי יש ברית אחת וזו הברית שלי עם מלה.

       

      לגבי ספרים. ושוב אני מדברת אתך, לך יש יותר ידע שיותר נוח לי מסיבותי שלי להשאיר אותו כמו שהוא.

      מה שקורה בבית שלי. הוא שלי.

      הבית שלי לצורך העניין הוא הבית הפיזי שלי. הגוף שלי. הנפש שלי. הבלוג שלי וכו'

      ובאותה נשימה חומרים שעשו אנשים שהם איך שהוא שלי.

      אותם מותר לי לפרש איך שאני רוצה במילים שלי. לפי הרגע בו אני "משתמשת בהם" משו שאולי אני לא אעשה בחומרים של אנשים חיים (זה קצת קשור כמובן למונה ולשפם) ....

       

      לגבי חומרים / אומנות / אמנות ועוד.

      לי יש תחושה ושוב. אולי כי אני לא יוצרת ולא מייצרת שום דבר.

      שאדם שיש לו את חדוות היצירה עושה אותה מהבפנוכו שלו או שלה.

      מה אחרים מכניסים לתוכה או מוציאים ממנה והולכים משם קדימה / אחורה או לצדדים. זה כבר עניין שלהם

      אם הם נותנים לאותה יצירה חיים אחרים. זה עדיין חיים.

       

      :)!

       

      ניסיתי לא לחפור. לא ממש יצא...

        26/6/13 15:10:

      צטט: שטוטית 2013-06-26 11:21:08

      מרתק ומאלף נורית יקרה,

      תדוה שטוטית יקרה.

        26/6/13 15:09:

      צטט: rutpal1 2013-06-26 11:06:06

      היי נורית,

      רות יקרה, החלטתי להכנס לתוך התגובה שלך, כמשל לכך שאנו נכנסות לעומקו של הדיון. וכפי שכבר הבנת , טוב שכך. אתייחס לכל נקודה מהנקודות שהעלית כאן.


      ראשית,שמחתי לקרוא שאינך נפגעת מדבריי ומקבלתם כדיון לכל דבר. ומקווה שכל מה שאכתוב להלן , לא יתקבל על ידך כאמירה אישית אלא כעיקרון בלבד.


      ברור שאינני מוצאת לנכון להפגע, במיוחד כשאני מבינה שאנו עוסקים בדיון על נושא מסויים ולא חשבתי שיש בכוונתך לפגוע. ברור לי שזו הצגת דעות. שאגב, מקובלת עלי ורצוייה מאד. מה יש לי להפגע, אם משהו חושב אחרת? שלא נדבר על זה שבסתר ליבי אני אפילו מודה לך, משום שאת נותנת לי פתח לעסוק בדברים לעומק ולהסביר עוד יותר טוב את מה שאני כל כך מאמינה בו.

       

      שנית, חבל שלא ציינת בתחילה כי ניפגשת עם פטר מרום  (אמנם לאחר מעשה) והוא נהנה מעבודתך.  מכאן אני מבינה שגם לך חשובה קבלת אישור או ברכה מהיוצר. 

       

      באופן עקרוני זה לא כל כך חשוב, ולכן לא ציינתי זאת מלכתחילה. ואם לא היית מעלה את הנקודה הזאת, גם לא הייתי מציינת את זה. אבל נכון. עצם ההליכה שלי אליו מעידה על משהו. לא בדיוק כפי שאת מעמידה זאת, בערך. לא חשבתי שאני צריכה לקבל את אישורו משום שלא נכנסתי ליצירה שלו. היצירה שלו ועליה יש לו זכויות יוצרים לנצח, זה התוכן של הספר. התוכן הוויזואלי, כלומר הצילומים, והטקסטים, והשם של הספר והייחודיות והראשוניות ובכלל. על זה יש לו זכויות יוצרם ואיש לא יוכל לקחת זאת ממנו. אני גם שומרת על כך בכל מקום, משאירה את הכתוב ואת שמו, ומציינת בכל מקום שיצירתי נעשתה על ובתוך ספרו. אבל אין לו זכויות יוצרים על הספר הפיזי. הספר הפיזי הוא מוצר, מצרך, מטבע עובר לסוחר וכל אחד יכול לעשות בספר הפיזי ,משקנה אותו, ככל העולה על רוחו. ועושים. ואינני הראשונה. הלכתי אליו כדי לשתף אותו בחוויה, ביצירה, כדי להודות לו על הספר המדהים שלו, כדי ליידע אותו, וכדי להראות לו מה יצא מספר מדהים שיצר לפני כארבעים שנה. ההליכה הזאת אליו העידה מתוך עצמה שאני מאד מכבדת אותו כיוצר ונותנת לו את המקום הראוי לו.

       

      אשאלך שאלה שהחמצתי במכתבי הראשון ואשמח לקבל על כך תשובה (וממך אני מחכה לכנות). איך היית מגיבה אם היית פוגשת ביצירה משלך  (באינטרנט או במציאות ) ועליה רישומים משל זולתך? ...

      ואולי לא היית מרוצה מהיצירה , שהרי לא הכרת את האדם ואולי הוא  סתם קשקשן?...

      האם ההרגשה הראשונה שלך היתה  איך הוא העיז החוצפן, האפס הזה?...

      ובכן, אני בוודאי אתן לך תשובה כנה. ואני מצפה ממך שאכן תאמיני שזו תשובתי הכנה. אבל עוד לפני שאתן לך תשובה כנה משלי בואי נשאל יחד את ליאונרדו דה וניצ'י, מה הוא היה אומר לו נודע מה שמרסל דושאן עשה למונה ליזה המפורסמת שלו.

       


      ''

      ומה היה אומר על כך סלבדור דאלי?

      ובכן זוהי יצירתו של ליאונרדו כידוע, שעליה ( לא על המקור שלה) עבד דושאן ועוד רמז ואיזכר גם שפמו של דאלי. וזו נחשבת היום ליצירת אמנות שעומדת בפני עצמה.

      טוב, ליאונרדו לא יכול להשיב לך. אבל אני ( ויחי ההבדל הקטן כמובן) עוד כאן ויכולה לענות.

      אז ככה. ההשוואה אינה נכונה. אני לא ציירתי על יצירה מקורית של פטר מרום. אני ציירתי על ספר מודפס שיש ממנו אלפי עותקים, שכולם היום נמצאים בבתי אבות של ספרים ישנים. גם פטר מרום עצמו הבין את זה. יתרה מזאת, הוא הבין שבעיני יצירתו כל כך נחשבת, מעוררת, ומגרה ולכן בחרתי בה כבסיס וכמקור הדהוד ליצירתי המתהווה. כך שההשוואה לא נכונה.

      עכשיו, אם למשל מישהו ימצא יצירה שלי ברשת, וידפיס אותה ויחליט לעבוד עליה או אתה. אני מאד אשמח. אני אבין שהוא מנהל אתי ועם עבודתי דיאלוג יצירתי. אבל, אם הוא ייכנס לסטודיו שלי ויגנוב ממני יצירה מקורית שיש ממנה רק אחת ועליה יעבוד וישנה אותה, ובסוף ינכס אותה לעצמו. סביר להניח שאומר שזו גנבה ועבירה על קניין רוחני.

      אבל אני עבדתי על החפץ, על החומר, על הספר. ניהלתי דיאלוג עם מרום, הזכרתי את שמו ואת יצירתו. הצבעתי על האובייקט ועל התוכן שאתו אני מתכתבת. זה משהו אחר לגמריי. במחילה מכבודך ( וכידוע לך יש לי הרבה כבוד אלייך) זה ממש לא אותו דבר. ברור שלא הייתי רוצה לעשות לאחר מה שאני לא רוצה שיעשו  לי.

       

      מה שאני מנסה לומר לך הוא שכיום הפתיחות הבלתי נסבלת שמאפשרת לגיטימיות לכל בר בי רב  להכריז כי השרבוט שלו היא אמנות ואז אוטומטית היא מוכרת כאמנות היא אקט של  זילותה של האמנות.

      אני מבינה היטב מה שאת מנסה לומר לי. אבל אני חושבת שאת עושה כאן הכללות לא נכונות ומתעלמת מזרמים אמנותיים חשובים ונחשבים שכבר קיבלו במאה הקודמת הכרה רשמית בתולדות האמנות ובהיסטוריה המתהווה ללא הרף של האמנות. ואני מקווה שלא התכוונת לומר עלי שאני כל בר בי רב, ואינך מתכוונת לומר שמה שעשיתי ביצירתי היא שרבוט. ובואי נאמר שגם אם התכוונת לכך, הרי שלא צדקת. אין כאן זילות של האמנות לחלוטין לו. האמנות היא היכל קודש הקודשים של הכהן הגדול ( ומיהו ?) האמנות היא דבר חי, נושם, בועט, מתקדם, מתפתח וקורים בו דברים . הרבה דברים. ולפעמים האמנות עצמה בועטת בעצמה ( כמו בדאדאיזם) וזה חלק מהיותה אמנות.

       

      שלישית, איני מקבלת שיצירה כלשהיא ,אם ספרותית או אמנות חזותית, הופכת (לפחות לאחר שנים לא מעטות) לנכס ציבורי. זכות יוצרים שרירה וקיימת, אם איני טועה, במשך שבעים שנה.

      אין שום קשר בין מה שאני עשיתי לבין זכויות יוצרים. וזכות יוצרים נשמרת אגב, מאה שנה. פטר מרום הוא האיש שכתב וצלם את הספר 'שירת האגם הגווע' וזכותו שמורה ונשמרת לו. אני יצרתי בתוך ספר שהוא חפץ מבלי לערער על זכות היוצרים שלו. הספר, להזכירך, וכמו שכבר אמרתי הוא לא היצירה המקורית. הספר הוא חפץ שיש ממנו אלפי עותקים. זכות היוצרים שלו היא על הנושא, התוכן הויזואלי והמילולי, וכך יישמר לעד.

      מצטערת, אבל אני נאלצת  לסיים עכשיו . אולי נמשיך יותר מאוחר.

      עם כל הכבוד וההערכה אלייך ולעבודתך.

      תודה. הדדי.

      רות

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

        26/6/13 13:32:
      נורית, פוסט מעשיר ומרתק,
        26/6/13 12:22:
      לנורית שלום כרגיל הרשימה שלך מלמדת ומביאה אותי למקומות אחרים, כמו אז כששלחת אלי לפרסום באתר של אנ"י, את יצירתך זו, כספר על ספר "שירת האגם הגווע", ובאתר שלנו, של אנ"י (אירגון נשים יוצרות) זה מפורסם כך, שאפשר לדפדף בו. (כל מי שרוצה בכך מוזמן לאתר של אנ"י וידפדף בספרך המיוחד כאוות נפשו, שמן הסתם תתעשר מהדפדוף, וגם תתאשר כמובן). לעצם העניין רציתי להעיר, שגם אני בתחילה היתי די ספקנית, יותר מצא חן בעיני החידוש שיהיה באתר . (טוב זה קורה לכל אחד לא, שלא קולט מיד). אבל מתי נכבשתי ממש, זה קרה לי כמו בהתאהבות, כאשר הבאת את ספרך באחת מהפגישות של קבוצת אנ"י בביתה של חניתה. אז כאשר הספר היה בידי ודפדפתי בו ממש, פתאום הופיעו שכבות על שכבות של חומר וחבל שלא היה הזמן בידי להכנס לעומקם של דברים, אלא רק יכלתי ברפרוף, שוב פעם, אלא שהפעם הריפרוף היה מוחשי מאד. וכאן בתגובות המיוחדות שהגיבו לדבריך, מצאתי פתאום מצע חדש לאותה שיטה ויש לי הרגשה ששוב אני נכבשת בה. הדוגמאות של נעה אל-יגון ושל נערת ליווי, הרעידו בי משהו, חבל שאינני יכולה להביא לאתר שלנו את הציורים האלה, כדי שגם הקוראות שלנו יהנו מהציורים. תודה לכן.
        26/6/13 11:21:
      מרתק ומאלף נורית יקרה,
        26/6/13 11:06:

      היי נורית,

       

      ראשית,שמחתי לקרוא שאינך נפגעת מדבריי ומקבלתם כדיון לכל דבר. ומקווה שכל מה שאכתוב להלן , לא יתקבל על ידך כאמירה אישית אלא כעיקרון בלבד.

       

      שנית, חבל שלא ציינת בתחילה כי ניפגשת עם פטר מרום  (אמנם לאחר מעשה) והוא נהנה מעבודתך.  מכאן אני מבינה שגם לך חשובה קבלת אישור או ברכה מהיוצר. 

       

      אשאלך שאלה שהחמצתי במכתבי הראשון ואשמח לקבל על כך תשובה (וממך אני מחכה לכנות). איך היית מגיבה אם היית פוגשת ביצירה משלך  (באינטרנט או במציאות ) ועליה רישומים משל זולתך? ...

      ואולי לא היית מרוצה מהיצירה , שהרי לא הכרת את האדם ואולי הוא  סתם קשקשן?...

      האם ההרגשה הראשונה שלך היתה  איך הוא העיז החוצפן, האפס הזה?...

       

      מה שאני מנסה לומר לך הוא שכיום הפתיחות הבלתי נסבלת שמאפשרת לגיטימיות לכל בר בי רב  להכריז כי השרבוט שלו היא אמנות ואז אוטומטית היא מוכרת כאמנות היא אקט של  זילותה של האמנות.

       

      שלישית, איני מקבלת שיצירה כלשהיא ,אם ספרותית או אמנות חזותית, הופכת (לפחות לאחר שנים לא מעטות) לנכס ציבורי. זכות יוצרים שרירה וקיימת, אם איני טועה, במשך שבעים שנה.

      מצטערת, אבל אני נאלצת  לסיים עכשיו . אולי נמשיך יותר מאוחר.

      עם כל הכבוד וההערכה אלייך ולעבודתך.

      רות

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

        26/6/13 10:05:

      צטט: rutpal1 2013-06-26 08:14:38

      בוקר טוב נורית,

        

      אודה ולא אבוש שחונכתי לכבד עבודות של זולתי ובודאי לבקש רשות מהיוצרים השונים להשתתף ביצירתם. ממש לא הייתי רוצה שמאן דהוא או דהיא תפרוץ אל ציוריי. 

      תמיהני,הרי אפשר למצוא הרבה מצעים ליצירה ומדוע דווקא יצירה שכבר עובדה ויצאה לאור ואולי אף לאחר "דם ויזע" שהגיר היוצר?  

      נכון שמאז הרדי מייד  וטכניקות שונות אחרות (כולל הצילום והאינטרנט) נחשבת אוטומטית כל יצירה שעולה על הדעת ליצירת אמנות.

      עלי להודות שזה לא הקריטריון אשר בו אני מודדת את טיבה של היצירה. 

      ולבסוף שאלה לי אלייך נורית, הרי בורכת בכישרון רב משלך ומדוע את ניזקקת לשתף ביצירתך יצירות זרות? 

      ועלה לי ברגע זה רעיון אשר הוכחת כבר שיישמת. מדוע לא תציירי (בסגנון אחר) על ציור שלך או על גליון טקסט משלך?

      שיהיה לך המשך יום מקסים

      בידידות

      רות

      רות היקרה,      ראשית תודה עמוקה על שהגעת, קראת ואף הגבת. וכידוע לך אני מכבדת ומעריכה אותך כאדם וכאמנית ושמחה מאד על תגובתך וזאת על אף שאינני מסכימה רעיונית עם דברייך שנאמרו כאן. אבל, אני מאד שמחה שהעלית אותם כאן. ראשית משום שאני חושבת שיש מקום לדיון. שנית משום שאני מכבדת דעתו של אדם, דעה של אחר תמיד מעניינת מבחינתי גם אם אינני מסכימה אתה. שלישית, משום שאני חושבת שבדרך זו את נותנת יותר תוקף לרשימה שהעזתי לפרסם. שכן, לא מסתפקים במילים חביבות ויפות אלא נכנסים לעומקו של דיון. וזה טוב. ועכשיו באשר לדעתך שמובאת כאן.        אני די מכירה את הגישה הזאת ואומר לך מדוע אינני מסכימה עם דברייך לגופו של עניין. הספר 'שירת האגם הגווע' ,הספר גופו הפיזי הוא כבר לא יצירתו המקורית של האמן. ראי את מאמרו הידוע של וולטר בניימין "עדין השכפול והשעתוק". ספר הוא תיעוד של יצירה של אמן שהודפסה באלפי עותקים והיא כבר לא יצירתו הבלעדית והמקורית של היוצר. יצירתו היא העובדה ההיסטורית שהפיק/יצר/כתב/חיבר את הספר. הזכויות של היוצר במקרה זה הם על התוכן של הספר ולא על גופו הפיזי. ואני על זכויות היוצרים של תוכנו של הספר שומרת כל הזמן ומזכירה ללא הפסקה שזה ספרו של פטר מרום. מרגע שרכשתי אותו הוא רכוש פרטי שלי. זה מוצר. זו לא יצירה. ספר הוא מוצר. כלומר, אפשר לראות את זה כך. ועובדה שאני מצאתיו בשוק הפשפשים ואף אהבתי אותו מאד "והצלתי" אותו. אגב, בספריית ביתי נמצא הספר הזה ובו, אגב, לא נגעתי.       יצירה מקורית של אמן היא יצירה חד פעמית שאין לה עותקים והעתקים. לא כן ספר.          דבר נוסף, אמנים (וכפי שכתבתי ברשימתי, אני לא הראשונה ולא היחידה) כן עובדים בתוך ספרים ישנים זה כבר מימיי הדאדאיזם, ולצערי לא אני המצאתי את הז'אנר. זה לא נקרא לפגוע ביצירתו של הזולת. לדעתי להיפך. הבחירה בספר הספציפי הזה, ספרו של פטר מרום כמצע ליצירתו זו מחמאה גדולה ליוצר. והראייה, ביקרתי אצל פטר מרום, הראיתי לו את העבודה (הכל מתועד ומצולם) והוא יצא מגדרו מרוב שמחה, התלהבות, התפעלות וכו'. וזה לא מובן מאליו, משום שהוא לא אדם קל, וישנם מקרים שבהם הוא תבע אפילו אמן על שימוש לא נכון ביצירתו (גל ויינשטיין). אני לא פרצתי ליצרתו של מרום. יצירתו שרירא וקיימת לעד. כבר הדפיסו מהדורה נוספת של ספריו. ואני דווקא עושה לו חסד, אני מתכתבת עם יצירתו, מנהלת אתה שיח. משאירה לה מקום כבוד ומרחיבה אותה להיות יצירת אמנות חד פעמית.           בתור אמנית, כמוני כמוך, לו חשבתי שיש כאן פגיעה בכבודו או ביצירתו של יוצר אחר, לא הייתי עושה זאת.         ובאשר לנקודה אחרת שאת מעלה. למה דווקא? מה זה למה דווקא? לבחירה של האמן בדבר מסויים יש הרבה מאד משמעויות מודעות ולא מודעות (על זה כתבתי  פרק שלם בדוקטורט שלי). זה שבחרתי דווקא ובדיוק ורק ביצירה הזאת אומר הרבה מאד. לא כאן המקום להרחיב זאת, יש לי על זה תשובה רחבה ומעניינת אבל באמת לא כאן המקום לפרט. רק אומר, שדווקא ספר זה. בהחלט. ולמה לא? להיפך הבחירה אומרת המון. ואספר לך, שמאז אני מחזרת על פתחי חנויות ספרים ישנים, ומבקשת שבכל פעם שהם מקבלים מהדורה ישנה של 'שירת האגם הגווע' - שישמרו לי וישלחו. כבר יש לי אוסף גדול של אותו ספר, ובכולם אמשיך ואצור. זה לא נקרא לעשות כבוד ליוצר? לספרו? שכבר נשכח ונעלם מעין הצבור.            ובאשר לקריטריונים למדידת יצירת אמנות, דבר שגם אליו את מתייחסת בתגובתך. ובכן,  אני לא מחפשת קריטריונים. אני יוצרת פעילה שעוסקת באמנות כחלק מנשמת חיי. סביר להניח שהיצירות שאני מפיקה הם יצירות ששייכות לשיח ולהגדרת יצירות אמנות. זה כמובן מכניס אותנו לדיון אחר לגמרי, מהי יצירת אמנות? בכל מקרה אני לא יוצרת משהו כדי שאחר כך מישהו יאמר לי אם זו יצירת אמנות או לא. אני יוצרת בתוך עולם האמנות שלי, עוסקת בשפת האמנות, מדברת באמנות, מתכתבת עם אמנות ואם זה לא אמנות אז מה זה? והספר הזה, כמו עוד הרבה ספרי אמן של אמנים אחרים, נמצא בקטגוריה של ז'אנר אמנותי מסויים. אפשר לא לאהוב את זה, זה לגיטימי. אי אפשר להתעלם מזה או לבטל את זה.         ובאשר לשאלותייך האחרונות. העבודה הזאת היא תהליך של 10 שנים שלא נגמר. הוא התחיל כמו יצירה אישית קטנה בתוך ספר (כפי שספרתי ברשומה למעלה) והתפתח, וממשיך להתפתח. למה? ככה. כי זה מה שמוחי הקודח בחר ורצה לעשות באותו זמן. וכמו שאמרתי קודם ,אני יוצרת כי זה מה שאני רוצה וצריכה לעשות. רק אחר כך, אחרי הרבה שנים, אני מציגה את זה ומדברת על זה. אז למה בחרתי? ככה. וכאשר מדובר באמנות אז ככה זה כן תשובה ( כי כשהייתי קטנה ושאלו אותי למה על משהו מסויים, ואמרתי , ככה, אז ענו לי שככה זו לא תשובה).          בקיצור רות יקירתי, דעתי, כפי שאת מבינה שונה לגמרי מדעתך. אבל אני מאד שמחה שהבאת כאן את דעתך וגם אם אינני מסכימה עמה לגופו של עניין, אני עדיין מאד מעריכה אותה. ושוב תודה על דברייך מעוריי המחשבה.

       

       

       

        26/6/13 09:27:

      צטט: אמן עברי 2013-06-26 07:56:37

      היי נורית. עשית חסד גדול לעותק הספר 'האגם הגווע'. אלמלא הפכת אותו למצע לעבודתך האמנותית היה הופך מזמן לדמן. היצלת אותו מתהום הנשייה וכבר נאמר 'כל המציל...'. כל זאת אני כותב כאמן העוסק בטיפוגרפיה קדומה, כמו גם כמו"ל העוסק בהוצאה לאור של ספרי אמן. נהניתי מאוד מהדוגמאות שהבאת מעבודתך כמו גם מרוחב יריעת פרשנותך האמנותית. יישר כח. זאב

      זאב היקר, אני מאד שמחה על תגובתך כאן, במיוחד תגובתך מאחר ואתה כדבריך, וכפי שאני יודעת, קרוב לתחום ולעניין. ועוד אני שמחה משום שדעתך כאן ותגובתך חשובה ומאזנת. כפי שתראה יש שחושבים אחרת, וידוע לי שיש כאן גם מחשבה אחרת. מאחר וכבר אמרת את דבריך אני רוצה לספר לך, בתקווה שאולי גם אחרים יקראו זאת, שכאשר סיימתי את העבודה הזאת ( ויש לה חלק לא קטן גם בעבודת הדוקטורט שלי) נסעתי לבקר את פטר מרום שעדיין חי וגר בקבוץ חולתא ( וזה היה לאחר שקיבל פרס ישראל) וביקשתי להראות לו את העבודה. ולמרות שידעתי שאין כאן שום בעיה עם זכויות יוצרים משום שהספר הוא ספר מודפס שהיה זרוק אי שם, בכל זאת רציתי לקבל ממנו אישור כל שהוא, ולדעת שאין לו בעיה עם העובדה שייתכן שאפרסם את התוצרים בדרך זו או אחרת ( שהרי באמנות ובתערוכות עסקינן). הייתה לנו פגישה מרתקת ( מתועדת ומצולמת) הוא התלהב מהעבודה, הוא היה המום, אהב אותה מאד, אפילו חשב שעשתי ליצירתו כבוד גדול בכך שהיא נבחרה לככב כמרכיב מרכזי ביצירת אמנות. כאמן, הוא הבין את העניין ולבסוף אמר לי "אני צילמתי את האגם ואחר כך עשיתי מהצילומים ספר. זה, הספר הזה זו כבר היצירה שלך". אני מספרת לך את זה כאן בעיקר בשל המשפט הראשון שלך שכתבת כאן בתגובה. ומאחר ואתה עוסק בהוצאה לאור של ספרי אמן, הצלחת לגרור אותי לחשוף עוד משהו. הנה קישור ללופה. צילמתי את דפי הספר ועשיתי מהם ספר חדש כאשר בצד אחד נמצאים הצילומים מתוך הספר ומצד שני קטעים משירתי שנכתבה גם היא שם בתוך הספר בזמן אמת

      http://www.lupa.co.il/customers_gallery_book.aspx?orderid=12011620150624

        26/6/13 09:16:

      צטט: נעה אל-יגון 2013-06-26 07:51:41

      נורית, השילוב בין המילה הכתובה למילה הנאמרת לאומנות ולאמנות, מתבקש הרי גם אותיות הן יצירה ומשמעותן גם, את הפלאת להשתמש בספר ובמילה כבסיס לעבודותייך, אצלי זה היה תהליך של : המילים מתרוצצות בראש, עוברות דרך האצבעות לדף או למתכת וחוזרות לשם....

      אוהבת מאוד את העבודות ואת היצירתיות שלך

      והנה אמנות ואומנות בשילוב המילה (זה לגמרי לא מה שהתכוונת בעבודותייך אבל כך זה אצלי, בנתיים:)

      http://cafe.themarker.com/image/2315533/

      http://cafe.themarker.com/image/2315532/

      נועה. ראשית תודה על תגובתך. ברור לך שאני מאד מאד מסכימה אתך באשר להתייחסות למילה/אות הכתובה כאל צורה בפני עצמה, שהרי היא כזאת, וכמובן גם כמילה שנושאת עמה תוכן. חשוב לציין זאת, ויופי שהבאת את זה כאן בתגובתך. בנוסף, שמחתי מאד לראות כאן את התוצרים שהצגת בהמשך לתגובה. ואני הייתי אומרת שגם אם זה לא מהדהד אחד לאחד לעבודה שאני הצגתי, זה בהחלט מהדהד לנושא שעליו אני מדברת - החיבור בין מילה לאמנות, ואפשר לומר אמנות החיבור בין השפות ויצירת תוכן מצורה -  יופי שהבאת את זה לכאן. שמחתי. ובכלל תודה על תגובתך.

        26/6/13 09:13:

      צטט: דליה / הפרח 2013-06-26 05:22:23

      שפה מתבטאת בהמון צורות וכולן נשמעות. יצירה מעניינת ומלמדת . תודה!

      תודה דליה. שמחה שביקרת כאן. שמחה שאהבת.

        26/6/13 09:12:

      צטט: ~בועז22~ 2013-06-26 06:54:34

      ההתכתבות הזאת בין המילה הכתובה לבין מה שבדר"כ

      מילה כתובה מתארת, בא לומר - אומנות, נשמעת מרתקת.

      העלאה מתהום הנשייה של מילים ויצירות (צילומים...) והטמעתם

      בתוך מעשה אומנות נראה בעיניי כמו..., חתונה...

      סוג של איחוד די מקודש, שהרי המילה הכתובה תמיד נדמתה

      בעיניי, קדושה..., גם אם היא תיארה דברים לא-קדושים בעליל...

      ואומנות נתפסה בעיניי מקודשת מפן אחר: בין אם רצה האמן

      ובין אם לאוו, יצירתו הוקדשה ל..., צופה.

      מכאן שהחיבור בין השניים נתפס בעיניי אפילו, טבעי.

      לעניין הספרים הזרוקים - 

      חילול קודש, כבר אמרתי?!..., מה? לא?!

      אז הנה..., אמרתי!

      (((-:

      תודה

      בועז היקר, התרגשתי מאד מתגובתך. תגובותיך תמיד מעמיקות ומלומדות ומעידות על מחשבה, ובעיקר מחשבה עצמאית. אהבתי את הדברים שהוספת על דבריי ובכך תרמת להרחבת השיח. שהרי כידוע, אני תמיד אומרת כאן שהטוב שבהצגת הדברים הוא היכולת להרחיב ולפתח את השיח, ובכך כמובן כבר גם להעמיקו. אני מסכימה אתך על הערך המקודש שמביא השילוב בין הדברים. ויפה שהבנת זאת. זה לא מובן מאליו. יש שתופסים את זה לגמרי אחרת ( ראה בתגובתה של rutpal היקרה - שכמובן אגיב לה בהמשך, משום שזה באמת נושא לדיון). ובאשר לחילול הקודש. יפה נגעת בחכמה רבה בפואנטה ממש. שהרי לא העיסוק שלי בספר והשימוש בו כחומר ליצירה הוא חילול הקודש, אלא העובדה שמישהו זרק אותם. ושוב תודה על ביקורך כאן ועל דבריך.

        26/6/13 08:14:

      בוקר טוב נורית,

       

      אודה ולא אבוש שחונכתי לכבד עבודות של זולתי ובודאי לבקש רשות מהיוצרים השונים להשתתף ביצירתם. ממש לא הייתי רוצה שמאן דהוא או דהיא תפרוץ אל ציוריי.

       

      תמיהני,הרי אפשר למצוא הרבה מצעים ליצירה ומדוע דווקא יצירה שכבר עובדה ויצאה לאור ואולי אף לאחר "דם ויזע" שהגיר היוצר?  

      נכון שמאז הרדי מייד  וטכניקות שונות אחרות (כולל הצילום והאינטרנט) נחשבת אוטומטית כל יצירה שעולה על הדעת ליצירת אמנות.

      עלי להודות שזה לא הקריטריון אשר בו אני מודדת את טיבה של היצירה.

       

      ולבסוף שאלה לי אלייך נורית, הרי בורכת בכישרון רב משלך ומדוע את ניזקקת לשתף ביצירתך יצירות זרות?

       

      ועלה לי ברגע זה רעיון אשר הוכחת כבר שיישמת. מדוע לא תציירי (בסגנון אחר) על ציור שלך או על גליון טקסט משלך?

       

      שיהיה לך המשך יום מקסים

      בידידות

      רות

       

       

       

        26/6/13 07:56:
      היי נורית. עשית חסד גדול לעותק הספר 'האגם הגווע'. אלמלא הפכת אותו למצע לעבודתך האמנותית היה הופך מזמן לדמן. היצלת אותו מתהום הנשייה וכבר נאמר 'כל המציל...'. כל זאת אני כותב כאמן העוסק בטיפוגרפיה קדומה, כמו גם כמו"ל העוסק בהוצאה לאור של ספרי אמן. נהניתי מאוד מהדוגמאות שהבאת מעבודתך כמו גם מרוחב יריעת פרשנותך האמנותית. יישר כח. זאב
        26/6/13 07:51:

      נורית, השילוב בין המילה הכתובה למילה הנאמרת לאומנות ולאמנות, מתבקש הרי גם אותיות הן יצירה ומשמעותן גם, את הפלאת להשתמש בספר ובמילה כבסיס לעבודותייך, אצלי זה היה תהליך של : המילים מתרוצצות בראש, עוברות דרך האצבעות לדף או למתכת וחוזרות לשם....

      אוהבת מאוד את העבודות ואת היצירתיות שלך

      והנה אמנות ואומנות בשילוב המילה (זה לגמרי לא מה שהתכוונת בעבודותייך אבל כך זה אצלי, בנתיים:)

      http://cafe.themarker.com/image/2315533/

      http://cafe.themarker.com/image/2315532/

        26/6/13 06:54:

      ההתכתבות הזאת בין המילה הכתובה לבין מה שבדר"כ

      מילה כתובה מתארת, בא לומר - אומנות, נשמעת מרתקת.

      העלאה מתהום הנשייה של מילים ויצירות (צילומים...) והטמעתם

      בתוך מעשה אומנות נראה בעיניי כמו..., חתונה...

      סוג של איחוד די מקודש, שהרי המילה הכתובה תמיד נדמתה

      בעיניי, קדושה..., גם אם היא תיארה דברים לא-קדושים בעליל...

      ואומנות נתפסה בעיניי מקודשת מפן אחר: בין אם רצה האמן

      ובין אם לאוו, יצירתו הוקדשה ל..., צופה.

      מכאן שהחיבור בין השניים נתפס בעיניי אפילו, טבעי.

      לעניין הספרים הזרוקים - 

      חילול קודש, כבר אמרתי?!..., מה? לא?!

      אז הנה..., אמרתי!

      (((-:

      תודה

        26/6/13 05:22:
      שפה מתבטאת בהמון צורות וכולן נשמעות. יצירה מעניינת ומלמדת . תודה!
        26/6/13 00:13:

      צטט: נערת ליווי 2013-06-25 23:52:25

      נורית.

       

      יש לי כל כך המון מה לכתוב לך פה.

      שנראה לי שאני בכלל לא מתחילה.

      אחרת זה יהיה כמעט יותר ארוך. וברור שאני לפחות לא יכולה להתייחס להכל.

      אבל כמו תמיד למה שהעין תופסת בקריאה ראשונה.

       

      אני יכולה להגיד לך ככה. בינך וביני וביני ובינך. לעניין של אומנות וספרים וסקיצות קצת. שמהצד שלי לפחות מה אני מרשה לעצמי וזה רק במקומות שמרגישים לי (ושוב בינך וביני בלבד) לגעת אצל מי שקרובים אלי.

       

      אז נגעת קרוב. והנה עמוד מאיזה ספר. בשבילך.

      (לא אומנות. ענייני קשקושים. אבל לשם העפת אותי עכשיו)

       

      ''

       

      המשך יבוא. איך לא?

      ומה שהבאת.

      נהדר!

      נהדר.

      נהדר

      נהדר!

      איזו תגובה מרגשת. מרגשת מאד. ולא רק בגלל המילים היפות והטובות אלא בגלל המקום שלשם זה לקח אותך. בגלל מה שזה עשה לך. אם יש משהו שאני הכי רוצה שיקרה כשאני כותבת, זה שהקוראים שלי ואפילו אם זה רק אחד, נתרם מזה. שזה נגע בו, שזה חשף לו עוד משהו והביא אותו לעוד מקום. איזה כיף, דקה אחרי שהוצאתי את הפוסט הזה, לקבל כזאת תגובה. ואם זה באמת כל כך מדבר אלייך, אני ממליצה בחום, לקרוא לאט ובסבלנות בזמנך החופשי, תמצאי שם הרבה דברים שיעניינו אותך. ואשמח אם תכתבי לי על כך עוד מהגיגייך, ואם תצרפי ותשלחי עוד דוגמאות כמו זו שהעזת לחשוף כאן. כמה תודה. ומחכה להמשך.

       

        25/6/13 23:52:

      נורית.

       

      יש לי כל כך המון מה לכתוב לך פה.

      שנראה לי שאני בכלל לא מתחילה.

      אחרת זה יהיה כמעט יותר ארוך. וברור שאני לפחות לא יכולה להתייחס להכל.

      אבל כמו תמיד למה שהעין תופסת בקריאה ראשונה.

       

      אני יכולה להגיד לך ככה. בינך וביני וביני ובינך. לעניין של אומנות וספרים וסקיצות קצת. שמהצד שלי לפחות מה אני מרשה לעצמי וזה רק במקומות שמרגישים לי (ושוב בינך וביני בלבד) לגעת אצל מי שקרובים אלי.

       

      אז נגעת קרוב. והנה עמוד מאיזה ספר. בשבילך.

      (לא אומנות. ענייני קשקושים. אבל לשם העפת אותי עכשיו)

       

      ''

       

      המשך יבוא. איך לא?

      ומה שהבאת.

      נהדר!

      נהדר.

      נהדר

      נהדר!

       

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין