יצאתי מבדיקת עיניים. השעה הייתה מעט אחרי שש בערב, לקראת שקיעה, רוח קיצית חמימה. חשבתי ללכת ברגל- סך הכול כעשרים דקות הליכה מקופת חולים ג' עד לבית חולים סורוקה- שם מאושפזת אימא שלי כבר יותר משבוע. ניצולת שואה, כמעט בת שמונים... לקחתי אותה למיון עם חום גבוה, רעד, פרפור בלב. גילו אצלה דלקת בדרכי השתן ואשפזו בפנימית ו'. בימים הראשונים היה מאוד קשה, היא אפילו לא יכלה לעמוד על הרגליים. אבל תודה לאל אנטיביוטיקה עזרה, ואימא שלי התאוששה. לפני יומיים העבירו אותה למחלקה גריאטרית- קצת להתחזק. ואני לצידה כל יום שעות על גבי שעות. מותשת מכל המראות של בית החולים, וכבר בקושי עומדת על הרגליים בעצמי. הייתי אמורה לעבור בדיקת עיניים לפני שבוע, אך דחיתי אותה בגלל מצבה של אימי. לא בדיקה דחופה, אך רציתי לדעת מה מקור העננים הכהים שלעתים יש לי מול העיניים. בכל מקרה, הרופא אמר שאין שום דבר רציני, ויצאתי לדרכי חזרה לבית החולים להיות ליד אמא. כל מי שעבר בדיקת עיניים רצינית יודע על הטיפות האלה שמטפטפים להרחבת כלי דם, עישונים. גם אני קיבלתי מנה. בשניות הראשונות מחוץ לבנין- אור השמש הכה בי. מיהרתי לשים משקפי שמש, והתחלתי בצעידה- הרי זה רק כרבע שעה... השמש דקרה אותי יותר ויותר חזק. הרגשתי סכינים נכנסים דרך עיניים ומנפצים את ראשי לרסיסים. כיסיתי את עיניי בכף היד והשתדלתי להסתכל רק למטה, על המדרכה. זה לא עזר הרבה, וגם היה די מסוכן. אחרי כחמש דקות של סבל, וכאב הולך ומחמיר בעיניים ובראש- חציתי את הכביש (וכן, בקושי יכולתי להסתכל ברמזור), התקרבתי לחלק האחורי של בניין עיריית באר שבע. צל, זה מה שחיפשתי. הצל המציל... ככה חשבתי. הלחץ בעיניים פחת מעט. נלחצתי מהמצב, וניסיתי לחשוב מה לעשות. לתחנת אוטובוס – שזה כחמישים מטר הליכה בשמש- אין מצב שאני אוכל להגיע. מונית- גם זה דרש ממני לצאת לשמש ולהתקרב לכביש. להישאר במקום המוצל הזה מספר שעות- עד שתפוג השפעה של הטיפות או שתשקע השמש- זה כנראה מה שנותר לעשות. הייתי צמאה, ורעבה, ומותשת מהימים הקשים האלה לצד אימי החולה, ומסוחררת מהכאב בעיניים... לא ידעתי שתהיה לטיפות האלה השפעה כזאת. אם הייתי יודעת- הייתי דוחה את הבדיקה, הרי לא הייתה דחופה... צעד ימינה, צעד שמאלה- אבל כל התקרבות לכיוון השמש לא הייתה אפשרית... הדלקתי סיגריה- כן, לא בריא, ועוד על כיבה ריקה. אבל לפעמים עוזר להתרכז ומקנה מעט בטחון, וגם נראה לי קצת מוזר סתם ככה לעמוד שם. ואז ראיתי אותם- שלושה גברים יצאו מהעירייה. אף פעם לא ידעתי שיש בעייריה יציאה אחורית. הם התקרבו לכיווני, אחד מהם אמר לי שלום בנימוס. אימצתי את עיניי כדי להבין האם זה מישהו שאני מכירה, ופתאום הבנתי שזהו מר' רוביק דנילוביץ', ראש העיר (שכולם קוראים לו פשוט רוביק). לא, אני לא מכירה אותו אישית. לא, הוא גם לא מכיר אותי.... זיהיתי אותו כי לא פעם הקשבתי לנאומים שלו באירועים שונים, וגם בטלויזיה. מאז שנהיה ראש העיר- באר שבע שינתה את פניה- ספסלים בכל מקום, פחי זבל, מזרקות, ... ועוד המון דברים חדשים. אף עשיתי סידרת צילומים שקראתי לה- "באר שבע בשיפוצים". השיפוצים האלה היו כאב ראש לא קטן- חטפתי התקפי אסטמה ושיעול בגלל האבק והחולות והחפירות. אבל עכשיו הרוב כבר נגמר, וסוף סוף אפשר גם ליהנות מהעיר המשופצת. רוביק התיישב במכונית, שחנתה מספר מטרים ממני, במושב הנהג. לידו התיישב בחור שחום וגבוה, והגבר השלישי המשיך ללכת הלאה. לא חשבתי פעמיים, ואם כבר- כנראה לא חשבתי כלל. פשוט כיביתי את הסיגריה, התכופפתי אליהם ושמעתי את עצמי אומרת: "אני מתנצלת על החוצפה, אבל אולי אתה יכול להקפיץ אותי לבית חולים סורוקה?". רוביק הסתכל עלי, וענה בנימוס: " לא, חמודה, אני נוסע לעיר העתיקה, כיוון ההפוך, וכבר מחכים לי". אוקי, חשבתי. ניסיתי... ומול עיניי כבר דמיינתי את עצמי תקועה כאן עוד כמה שעות, או למרות הכאב מנסה ללכת בשמש כי אימא מחכה לי... אבל אז רוביק המשיך : "אני כבר מתקשר לעוזר האישי שלי, והוא יקח אותך לבית החולים. לכי לכניסה הראשית, הוא יחכה לך שם". "תודה רבה"- אמרתי, כיסיתי את עיניי כהגנה מפני שמש, על מנת להגיע לצד הקדמי של העיריה. באותו הרגע פתאום קלטתי מה קרה... התקשיתי להאמין שהייתה לי החוצפה, או אולי האומץ ככה סתם לבקש מראש העיר עזרה, טרמפ. כשהתקרבתי לכניסה הראשית- ראיתי בחור חסון וגבוה מדבר בטלפון ומסתכל לכיוון שלי. הבנתי שזה העוזר של ראש העיר. הוא סיים את השיחה- וביקש ממני לחכות מספר דקות. התיישבתי על הספסל מופתעת- רוביק לא נסע לדרכו עד שדאג שאני אקבל עזרה. כאב בעיניים שוב הטריד אותי, והחלטתי להיכנס לתוך הבניין. בלובי שמעתי את העוזר משוחח עם מישהו בטלפון, שמעתי אותו שואל האם מישהו יוצא לשטח על מנת לקחת "אישה נחמדה" לסורוקה, כי רוביק ביקש. אחרי שסיים את השיחה, פנה אלי: " עוד כעשר דקות יוצא פקח, והוא יקח אותך". הודיתי לו מכל הלב, יצאתי החוצה, התיישבתי על הספסל לחכות ולעקל את מה שקרה. אחרי מספר דקות יצאו אנשים, אחד מהם היה לבוש במדים של פקח. הוא הסתכל לצדדים, ראה אותי ושאל האם אותי הוא אמור להסיע לבית החולים. בדרך לאוטו הסברתי לו מה שקרה לראיה שלי, והוא דאג להוליך אותי בבטחה לאוטו, שלא אתקע בשום דבר בדרך... כשהתיישבנו, שאל: "מה התפקיד שלך בעירייה?". "שום תפקיד"- עניתי. "לא מכירה את ראש העיר אישית, לא מכירה אף אחד בעיריה. פשוט ראיתי את רוביק וביקשתי עזרה". אחרי מספר דקות כבר הייתי בבית החולים, במחלקה, ליד אימא שלי. סיפרתי לה מה שקרה. וכן, סיפרתי לעוד אנשים... אני יודעת שיש אנשים שאחרי בדיקה כזאת נוהגים ברכב. זה נראה לי הזוי ומסוכן... אני פשוט רוצה להזהיר... וכמובן- אני רוצה להודות לראש העיר באר שבע מר' רוביק דנילוביץ' , לעוזר שלו, ולפקח- על העזרה. תודה מכל הלב! ממני, אזרחית פשוטה, מן השורה, תושבת העיר באר שבע, קרולין.... |