שוב אורזת את הבית

שוב כמו לפני שנה.

הזדמנות להשליך את המיותר כדי לפנות מקום לחדש.

הרבה פחד

הרבה אי-ודאות

והתרגשות.

הילדים נראים שלווים.

לא מודאגים.

קצת בדואים הילדים שלי...

ולמרות זאת היתה לי שיחה עם בתי הגדולה שבה היא אמרה שקשה לה לסמוך עלי.

אמרתי לה שאני יודעת שאני כזאת.

ושאני שמחה שהיא אומרת לי.

שאני אנסה לעזור כמה שאני יכולה אבל זו אני.

ופתאום התמלאתי בסוג של תחושת שקט.

לא נבהלתי ממה שהיא אמרה.

רק אמרתי לעצמי - הנה - אלה החיים.

הילדה חיה עם המציאות 

לא עושה מזה טרגדיה

רק אומרת את דעתה.

ואני לא מבטיחה שאני אשתנה

ולא מפריחה סיפורים לאוויר.

רק מקשיבה לה בשקט ושומעת אותה.

אני לא מושלמת.

לא יציבה מאד.

לא יודעת הכל.

ואני כבר יודעת לא לנסות לשחק משהו שאני לא כי זה לא מחזיק מים.

יש להם הזדמנות לחיות עם אמא שהיא אישה שיודעת להניע תהליכים,

באומץ ובנחישות ואחרי מחשבה.

יודעת לעשות מסעות בלי להסס או לבקש רשות

שיודעת ליפול ולקום

ולבקש עזרה כשצריך

שיודעת מה המשמעות של ליצור קשרים חברתיים עם אנשים.

להיות נעימה ומזמינה דיאלוג עם העולם 

וללמוד איך העולם מגיב על היחס הזה כשהוא גומל לי כפליים.

לא יודעת. אין לי את כל התשובות.

אבל אלה שיש לי הן תשובות ממש שוות!