כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (7)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      2/7/13 23:31:

    צטט: שרה בכור 2013-07-02 01:18:00

    עוררת בי חיוך, וסוג של אושר עם כל הקושי עבר אלי. שילוב מעניין, מרתק לך ודאי וכמו שאומרים כולם. ואין ספק שאהבה מנצחת הכל.תודה רבה לך

    "סוג של אושר" -  משונה אך מדויק מאד.

     

      2/7/13 01:18:
    עוררת בי חיוך, וסוג של אושר עם כל הקושי עבר אלי. שילוב מעניין, מרתק לך ודאי וכמו שאומרים כולם. ואין ספק שאהבה מנצחת הכל.תודה רבה לך
      30/6/13 09:52:
    אספן כפיייתי כמו שאומרים . :)
      29/6/13 09:47:
    נראה שלא פשוט לך אך כל עוד יש אהבה זה שווה
      29/6/13 05:52:
    כשיש אהבה אפשר לגשר על פערים ותפיסות עולם .כשטוב ביחד בזוגיות אפשר לוותר גם על דברים שניראו קודם הכי שאי אפשר בלעדיהם .שיהיה לכם הכי טוב ביחד............שבת שלום
      28/6/13 23:53:

    תמיד טוב לשמועצוחק

      28/6/13 19:49:
    חיוך גדול, כבר אמרתי?
    0

    האמן והבורגנית - פרק שני

    7 תגובות   יום שישי , 28/6/13, 00:16

    28.6.2013

    ''

     

    בצילום - מתי גרינברג וקטע מתוך עבודת "הסתחפות בנייר", עבודות "הסתחפות בנייר" הוצגו בתערוכה שנערכה ב"בית האמנים" ת"א, באוקטובר  2012

    האמן והבורגנית – פרק שני

    קטעים מיומני
    לטובת אלו שלא קראו את הפרק הראשון שפורסם בשבוע שעבר - מצורף לינק:
    http://cafe.themarker.com/post/2937533/

     

    אנחנו מכינים את ה"צימר בבת-ים" לקראת כניסתי לגור בו איתך. שנינו יודעים שאינני יכולה לחיות במחסן המאובק שביתך הפך להיות. אני מודעת לכך שאני פולשת לטריטוריה שלך. עלי לכלכל את צעדי בתבונה ובעדינות. אני עוזרת לך לסחוב מחדר לחדר ארגז ענק מלא חפצים ישנים, חלודים ומאובקים. איש לא השתמש בהם שנים רבות.
    - מַתִּי, אני צריכה קצת שיתוף פעולה, אני אומרת.
    - מתוקה שלי, אתה עונה ברוחב לב, עד חצי המלכות, מה שרק תרצי.
    - נצטרך לזרוק כמה דברים.
    - מה למשל? אתה שואל בחשדנות.
    אני שולפת מהארגז מחזיק מפיות ישן וחלוד שסיים את חייו לפני שנים רבות מספור על שולחנה של איזו מסעדה אי שם בעולם.
    - את זה למשל.
    - אתה חוטף מידי את מחזיק המפיות החלוד ומזדעק בחרדה "לא"!
    - למה לא? אני תוהה.
    - את לא רואה? זה פריט אספנים עתיק של "קוקה-קולה", יום אחד הוא יהיה שווה .... את יודעת מה? אתה מוסיף, את גורמת לי לעצבנות, אני אמשיך לבד.
    התפוגגו "המתוקה שלי" ו"עד חצי המלכות".
    - מוכרח להיות משהו שאני יכולה לעשות, אני אומרת.
    - את יכולה לארוז את הפסלים הקטנים שעל המדפים בחדר המגורים. עם זה אני סומך עליך.
    - טוב, אני אומרת, אני אנקה אותם ואארוז.
    - לא, אתה נחרד, אל תנקי כלום, רק תארזי.
    - למה לא? אני שואלת, אנחנו אוספים גם "אבק וינטג'''?
    בתערובת של שעשוע וסקרנות אני אורזת בזהירות את שכיות החמדה שלך. אוסף פסלונים קטנטנים וחלקי עתיקות עשויים חימר, ברונזה, אבן או מתכת. במהירות ובהחבא אני מסירה מהם את שכבת האבק בה התכסו במשך שנים. חושבת כמה מרענן להיתקל בפילוסופית חיים שונה מזו שהורגלתי אליה, לפיה האבק הוא אויב נורא. לפתע נח
    מבטי על חפץ כלשהו. איני מאמינה למראה עיני. אלו לסתות ושיניים עשויות גבס. משתנקת מצחוק אני צועקת לעברך:
    - של מי השיניים האלו?
    - שלי כמובן, אתה עונה, של מי חשבת שהן?
    - איתך ? לעולם אין לדעת.
    - רופא השיניים שלי מלונדון יצק אותן.
    - את זה אני מבינה, אבל למה, לכל הרוחות, סחבת אותן מלונדון לארץ?
    - אני חושב שזו יצירה יפהפייה, אתה עונה.
    אני אורזת בקפידה את "היצירה היפהפייה", ומצפה להפתעות הבאות. ואכן, זמן קצר אחר כך אני נתקלת ב... מערכת נוספת של לסתות גבס. אני שואגת בצחוק פרוע.
    - של מי השיניים שאני אורזת עכשיו?
    - שלי כמובן, אתה עונה בגאווה, וממשיך, את יכולה לצחוק כאוות נפשך אבל יום אחד כשיהיה לי כסף אני אצק אותן בברונזה.
    - תצפה אחד מקיסמי השיניים שלך בזהב ותתקע בין שיני הברונזה, אני מוסיפה. אני בטוחה שילדיך יתלהבו לרשת את לסתות הברונזה שלך, וכאשר תתרגז ינקשו שיני הברונזה בזעף.
    - רעיון מצוין, אתה אומר, אני אעשה את זה.
    מספר שעות אחר כך, המדפים ריקים מחפצים, אך מאובקים. "אפשר לנקות אותם עכשיו?" אני שואלת. אני כבר יודעת שהתשובה תהיה "לא", אבל סקרנית לגבי הסיבה שתמציא. אתה מצליח להפתיע אותי, מבטך חולף על המדפים – "תראי כמה נהדרות הצורות האלו שהפסלים השאירו באבק, רוחות רפאים של נשמותיהם, חבל להרוס, תשאירי את זה, תני לחומר לעבוד."
    אני מצרפת מבטי למבטך. כן, האבק הוא סימנו של הזמן.

     
    המשך בשבוע הבא.....

    דרג את התוכן: