הרבה שנים בניתי את הפאזל. יש בו חיפושית  שהובאה בסירת נייר משלולית בחצר , אבן מתגלגלת שהוצאה ממסד פירמידה במצרים , עפיפון אבורג'יני ,שערה משפם של נמר מונגולי,מחט של דייג מגואה ,כיפה מהקוטב  ביקיני מנוקד אורניום מאיי ביקיני, חרוט ברזל  מקדקוד האייפל, הרווח בין השניים של וונסה פאראדי  ,שולי גלימה מדממת של לוחם שוורים ממכבסת פאמפלונה,אדרת שיער מאונצת  שביבי קרח מבראשית ,כל השחורים היפים  והיפות משבט המנדינגו ומשכונה ד' בבאר שבע ואני כולי לבנבן מתקתק כמרשמלו משופד, כל המראות המחשבות הרגשות הנגיעות הריחות  הפליאות ההתלבטויות שברון הלב ונצחונו  ,עמידה ליד המתים,ויקומים של דמיונות שבראתי -ועוד ועוד ואוד  ממרוקו ורק פיסה אחת חסרה בפאזל. לא מיוחדת ,לא מושלמת ,הגיל לא חשוב מצידי שתהיה מימי הביניים,האורך לא נחשב והצבע לא נחשב,הסגולה היחידה הנדרשת במלוא הנימוס היא ההשלמה. היא ,החתיכה,נמצאת באחת האמבטיות או בסלון או בחלון ראווה או בקפה בבגדד  והעיקר שיש בהם זיק צנוע מהמפץ הגדול.

עוד לא הוצאתי את האף מאפלולית חדר המדרגות -י אולי הוא הבחין בצל שהטלתי על השביל המרוצף  המהביל והמבהיל מחום- וכבר שמעתי: "בא נשמה, תעזור לי נשמה, יש לי ocd ".גבר  רוטט בתנועתיות יתר עמד בחליפה דהויה  ,רכוסה :כפתור כן כפתור לא.   כנף החולצה בצבץ מעל חגורה  חסרת האבזם וצייר מפרש לבן על מכנסיו  השמוטים. לידו  כשני כלבי צייד ישבו  סלי בד  עמוסי ספרי קודש. השביל הצר עבר  בין בתים שהאדריכל שלהם למד בכלכותה. האיש היה רטוב ,כפוף  ולא הישיר אלי מבט. הוא דיבר אל הרצפה ." עשיתי עכשיו שתי מקלחות עם הבגדים עלי",הוא אמר כל מילה פעמיים. "עשה לי טובה ,נשמה, יש לי עוד סל אחד למעלה. תעלה לקומה השנייה ותביא אותו ותסגור את הדלת" .לא בקשתי הסבר. "אני לא יכול לעלות כי אני מוכרח לסגור את הדלת שבע פעמים ואני שוכח לפעמים את הספירה וזה לא נגמר לעולם, נשמה". עליתי   לדירה חשוכה. מאות קופסאות שימורים  במיוחד טונה, רבצו כמגדלי עזריאלי  בתוך הסלון. קרעי אריזות שקופות צפו  על נחשי מים שזחלו מהמקלחת . הרמתי  את הסל והתכוונתי לצאת. שכחתי  שלא זכיתי באליפות העולם בהרמת משקלות. גררתי את עצמי עד אליו  ובדרך הרמתי מבט לשמים ואמרתי -אלוהים, אתה יודע שלא התכוונתי לעשות שום מצווה ומה שאני עושה עכשיו קורה מתוך הלם אבל אם יתברר שאתה קיים , תכניס את זה לחשבון. "הנה "  אמרתי לו ." תודה נשמה", אמר "ואם תוכל לעזור לי להביא את הסל לכביש זה יעזור לי, אני לא יכול לעצור מונית ,אני סופר שבע מוניות " ,וההמשך כבר ידוע לי "וזה לא יגמר לעולם" אמרתי לו בצחוק. הוא לא נולד עם חוש הומור. אז הרים את סליו הקלים החל לצעוד באלכסון וקדימה ואחורה  על פי שרטוט שבנה מוחו באבני המרצפת. כל שני צעדים גרר את הסלים על הרצפה הרים הלך צעד וחזר לגרור . כך הפכו 20 המטרים עד לכביש למסע בשמש צלולה בלי מגלשות כלבים. הנקודה במדרכה שבחרתי לעמוד בה בכביש הראשי  לא מצאה חן בעיניו. הא החזיר אותי  למקום מסתורי מוצלל ומוסווה  שרק לוויין ריגול  מעודכן יכול לגלותו. הצפייה לשבע מוניות גזלה את  הקצבה היומית של רצוני להמשיך לחיות. בסוף זה קרה אבל המונית עלתה קצת על המדרכה בגלגל אחד והצמיג התפוצץ כמו בועת מסטיק. ידידי נבעת אבל ממשהו אחר.הוא הליט את ראשו בכנף מעילו  והתכופף בשאט נפש וקרא בקול " רד מהמדרכה והיצמד  לשפה בלי שיהיה רווח בין הגלגל למדרכה".הוא קרא גם לנהג נשמה. וברגע זה של בגידה לאור היום פרשתי.הנהג ההמום ,ערבי ממזרח ירושלים,צעק "אללה ואכבאר " ונורה מטווח קרוב מרובה של שכן שיצא מבית שימוש בחצר. 

ישבתי בתחנת אוטובוס במרכז  הספסל . לבד. מימיני  ומשמאלי קירות פלסטיק  מחוררים. הייתי כמו סוס עם סכי עיניים וכוונתי לראות רק את הנכוחה -את המול - או האתמול בזיכרוני.הכביש הופרד בפס  צר מבטון. מעל  המדרכה הייתה חומת שרוצפה באבן שטוחה כנייר ומעליה השקיף  עץ אדיש   חסר חיות.כמה  דקות בהיתי במסגרת העולם כמי שצופה בפריים אחד מהסרט.  מכונית אחת עברה בהבזק קצר. במוחי צלמתי ילד ישן  ואישה מוטרדת . לא הספקתי להכיר אותם.חלפו לפני חיים שלמים של אחרים שמעולם לא ידעתי עליהם  ולעולם לא אשוב להשתתף בהם.

באוטובוס לתל אביב ציפתה לי הפתעה. איש לידי לא שוחח בנייד. שמעתי  מאחורי מלמול לבן ורעש  של עיר מרוחקת. לפני שמע הנהג חדשות ברדיו.גם החדשות לא הציתו בו רוגז או ריגשה והוא כבה מעצמו. השקט זמזם בשקט.באמצע הדרך ליד שער הגיא צעק ילד קטנטן. "ים". האימא לא אישרה  ולא הכחישה. ושוב צעק הילד "ים".לגדר ההפרדה קרא התינוק -חוף. האוטובוס נוסע המוצץ נמצץ ושקט. "רכבת עם שתי קומות". מתקרבים לאיילון- "מטוס". הילד ירד מאושר כקולומבוס ונדחף החוצה כאחד האדם בזרם הלא מופתע שסימנו הוא "מהמם". שפתם זולה משלנו כי היא משתמשת במירבה בתשע אותיות- מהמם ועד התו.