כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    על הגוף שלי ושלכם

    66 תגובות   יום ראשון, 30/6/13, 16:36

    בדמי ימיה ועוד יותר בדמי ימיי מתה אימי.

    קשים וארוכים היו ימי המחלה לה ולנו, בני המשפחה הקרובים.

     

    שנים  עברו מאז. ככל שהגוף הולך ושולט בי (ולא עוד אני בו) אני מבינה טוב יותר את בקשתה, למות בבית.

    לא שלא הבנתי אז, אבל אין דומה ההבנה של אז להבנה של היום.

     

    נענינו לה.

    אימי גססה בבית.

     

    כשגברו ייסורי הסוף וגם המורפיום לא הועיל, בקשה לנסוע אל בית החולים להיוועץ בדוקטור שינדלר, שטפל בה.

     

    כשנכנסנו אל המונית, היה יום שמש חורפי תל אביבי, זאת אומרת, מתון. מעיל המוהר הירוק שלה, שלא היה בו צורך, תלה על זרועי כמו גם התיק שלה.

     

    בקושי רב נגררה אמי או מה שנותר ממנה למסדרונות בילינסון ובמסדרונותיו.

    חיכינו בחדר ההמתנה לא מעט עד שנפתחה דלתו של הרופא.

    לא. לא נפתחה.

    אני פרצתי את הדלת הסגורה, כשאמא שלי  נאבקה על הספסל להכניס לריאותיה את פרודות החמצן האחרונות.

    הרופא יצא אליה למסדרון.

     

    מאוחר  מדי.

     

    החיים  מבשלים לנו  הפתעות הרבה, אבל  המוות  עולה עליהם בגחמותיו, אתו - אף שיודעים הכל, אי אפשר לדעת כלום. דווקא אימא שלי, שכל כך רצתה למות בבית.

     

    מה אני זוכרת יותר מכל מהיום הזה.

     

    את תחושת הדגדוג הקל של מעיל המוהר, שלא ידעתי מה לעשות בו, מתחכך בעור ידי השמאלית.

    דגדוג קל כזה, כמו נוצה, כמו רוח, כמו טעם עוגיות המדלן של פרוסט, להבדיל,  יזכיר  לי תמיד את מה שאני מנסה לשכוח.

     

    כן,  החושים הם איברי הזכרון שלנו.

     

    בדיוק על  כך, על החושים, על קליטת העולם בעזרתם, על הריחות, שאנחנו מכורים להם או סולדים מהם, על הפלוצים ועל התנועה, על השרירים,  הגרודים, הנקבים והנוזלים, על תעתועי הראיה, על עינוגי המשוש או יסורי מניעתו,  על ענג הגוף ויסוריו, על נסיוננו  לשלוט בו ועל ההכרה שלשוא, נדמה לנו שאנחנו בעלי השליטה, הוא אדון לנו, אדון גוף.

     

    על כל אלה  כותב דניאל פֵנַק* בספרו "יומן של גוף". (אחוזת בית 2013  ) , לא מפתיע שנהניתי מהספר ואני ממליצה עליו.

     

    "אני מסתובב בחוץ עם קתטר, הוא יוצא מהשלפוחית שלי, יוצא מהפין, עובר לאורך הרגל הימנית ומסתיים בשקית שתן, שמוחזקת בסקוטש מעל הקרסול. כשהשקית מלאה מרוקנים אותה. בערך כל ארבע שעות....

    "אבל לא זה העיקר: העיקר, כמובן, הוא הפעולה הזאת, ההשתנה – שתמיד חשבתי שהיא שלי, נתונה למרותה של ההכרה, משדרת אותות כשיש צורך, מסופקת בהתאם להחלטתי, והנה כעת היא מנותקת מהרצון שלי, מתנהלת מעצמה. גופי מתמלא ואז מתרוקן, זה הכול. מחזור שלם שאינו תלוי ברצוני." (עמ` 288)

     

    מובן מאליו, שכמו בכל ספר טוב, ב"יומן של גוף"  יוצר פנק  אשליה שהעולם המסופר הוא אכן יומן של גוף. 

    הוא מצמצם ומגביל עצמו לעסוק לכאורה בגוף בלבד, אבל במכתבים שהוא משלב בספר לבתו, ליזון,  ובעצם הכתיבה, השמוש במלים, הוא חותר  נגד ההצהרה ולא יכול לה.

    שם הספר הוא "יומן של גוף".  ההצהרה היא, אני כותב ומנהל יומן של גופי בלבד, רק הגוף ידבר, אבל התוצאה, שמעידה על הגוף, מעידה כמובן גם על עולמו של המספר הרבה מעבר לגופו ולגופניותו.

     

    דווקא הנסיון הזה להתמקד בגוף בלבד ולגעת רק בו, מעיד על הגוף וכמו כל עדות אמיתית, מְקַדֵּש אותו ומעלה אותו.

     

    נכון, מקדש את הגוף, אבל לא את הגוף הממוסחר, המוחפץ, זה שמדבר  אלינו משלטי הפרסומת, לא הגוף כפי שהוא נתפס בחברה המערבית, שגוזרת לו מידה וגזירה שווה, מאלילה אותו וכך הופכת אותו לבלתי אנושי, מרחיקה אותו ומנכרת אותו  מעצמינו, אלא הגוף ביפיו הפשוט, באנושיותו הנחותה, בשבירותו, בפגיעותו ובסופיותו.

     

    - הגוף הזה שאיננו יכולים בלעדיו, אבל לא אחת איננו יכולים אתו.

    - הגוף הזה שמעורר בנו הערצה, אבל בה במידה צריך לעורר חמלה. (הלואי שהרופאים היו זוכרים זאת).

    - הגוף הזה שנושא אותנו, ומעיד על אנושיותינו הפגיעה. זה שהוא בלתי נהרס אבל יכול להיהרס בקלות על ידינו, על ידי זולתינו או על ידי הטבע.

    - הגוף שהוא בר תוקף, מתאריך הלידה עד שפג תוקפו.

    - הגוף הזה, שמעניק לנו אושר ואומללות.

    - הגוף הזה, שמופקע מרשותינו לרשות הרופאים ברגעי החולי (בחברה שמרחיקה את החולים והגוססים לבתי החולים ובלבד לא לראותם).

    - הגוף, שצריך להעיד על אנושיותינו ולהטיל עלינו אחריות  לגופם של האחרים.

     - הגוף הזה שרומז על מה שמעבר לו.

    - הגוף הזה,  שאולי אליו כיוון הפסוק "קדשים תהיו כי קדוש אני" ( ויקרא, י"ט ב`)

    - הגוף הזה, שעמנואל לוינס, קרא לו תפילה.

    - הגוף הזה שאנחנו שוכחים את קדושתו.

     

    - הגוף הזה שבלעדיו אנא אנחנו באים.

     

    ומה שלמטה, "בפשוק רגליים" עדיין רלוונטי. גם הרִשּוּמים  של זוזה לואיס קובאס, שיהיו רלוונטים תמיד

     http://cafe.themarker.com/post/2573059/

     

    (C ) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

    דרג את התוכן:

      תגובות (66)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/3/17 23:01:

      צטט: אם החיטה 2017-03-01 12:49:00

      כמה עצוב, מצד שני זה מוות נשיקה, בבת אחת. אולי דווקא זה שהיא התלבשה ויצאה מהבית עזר איכשהו מבחינת הגוף, לקום, ללכת להיכנס למעלית זה עדיין שליטה בגוף, אני לא יודעת...אני חושבת שיש סיבה לכל דבר ואולי ככה היה הכי לך בתור נערה. אני אקרא את הספר, יש התעלמות גדולה מהגוף בתרבות, ורק לאחרונה נזכרו שאנחנו גם בשר ודם.
      תודה לך, אני חושבת שדווקא היהדות, או לפחות פרשנות תלמודית שלה, לוא דווקא מה שאנחנו רואים היום בקרב האורתודוכסים בארץ, התייחסה ומתיחסת לגוף. בפילוסופיה, מתקופתו של דקרט, מהרציונליזם אולי, בעצם גם מוקדם יותר הגוף איבד את הכבוד הראוי לו. הכבוד חזר אליו בפילוסופיה המודרנית, אצל עמנואל לוינס. עדיין כבודו של הגוף איננו נחלת הכלל, לצערי, כמובן
        1/3/17 12:49:
      כמה עצוב, מצד שני זה מוות נשיקה, בבת אחת. אולי דווקא זה שהיא התלבשה ויצאה מהבית עזר איכשהו מבחינת הגוף, לקום, ללכת להיכנס למעלית זה עדיין שליטה בגוף, אני לא יודעת...אני חושבת שיש סיבה לכל דבר ואולי ככה היה הכי לך בתור נערה. אני אקרא את הספר, יש התעלמות גדולה מהגוף בתרבות, ורק לאחרונה נזכרו שאנחנו גם בשר ודם.
        5/8/13 17:07:

      צטט: מרב 1956 2013-08-04 06:11:16

      "הרופא יצא אליה למסדרון.

      מאוחר  מדי".

      למה ציפיתן, את ואימך?

       

      לישועה, כמו כולנו

       מתנצלת, אבל רק היום ראיתי את תגובתך. תודה.

        5/8/13 17:06:

      צטט: רחלי45 2013-07-16 17:22:53

      מאוד נגע בי הפוסט הזה,גם הספור האישי שדומה לספור שלי עם אמא שלי,אבל לה היה במקום יותר נוח-בית חולים,גם כתוב יפה,ובעיקר התובנות האלה לגוף והשליטה שלנו בו,והדוגמא על הקטטר שיש לה חיים משל עצמה על הגוף שלנו,זה מהמם, ומזעזע, ונכון כאחד...

      תודה לך, מתנצלת שלא ראיתי את התגובה שלך קודם לכן. כן לגוף גחמות משלו

       

        4/8/13 06:11:

      "הרופא יצא אליה למסדרון.

      מאוחר  מדי".

      למה ציפיתן, את ואימך?

        17/7/13 12:19:

      צטט: רחלי45 2013-07-16 17:22:53

      מאוד נגע בי הפוסט הזה,גם הספור האישי שדומה לספור שלי עם אמא שלי,אבל לה היה במקום יותר נוח-בית חולים,גם כתוב יפה,ובעיקר התובנות האלה לגוף והשליטה שלנו בו,והדוגמא על הקטטר שיש לה חיים משל עצמה על הגוף שלנו,זה מהמם, ומזעזע, ונכון כאחד...

      תודה רבה, רחלי, ברוכה הבאה

       

        16/7/13 17:22:
      מאוד נגע בי הפוסט הזה,גם הספור האישי שדומה לספור שלי עם אמא שלי,אבל לה היה במקום יותר נוח-בית חולים,גם כתוב יפה,ובעיקר התובנות האלה לגוף והשליטה שלנו בו,והדוגמא על הקטטר שיש לה חיים משל עצמה על הגוף שלנו,זה מהמם, ומזעזע, ונכון כאחד...
        12/7/13 01:37:

      צטט: KLGERY סוכן נדל 2013-07-11 20:59:16

      תמיד כואב לראות בסבל ואובדן של קרוב מאוד עצוב

      זה נכון, תודה

       

        11/7/13 20:59:
      תמיד כואב לראות בסבל ואובדן של קרוב מאוד עצוב
        9/7/13 10:03:

      צטט: יסינראל 2013-07-09 00:06:40

      אימך - אימי גופן - גופי סובב סובב הולך הרוח וממך למדתי גם הגוף... פוסט מדהים. תודה, שושן

      תודה על התגובה הפיוטית, שושן

       

        9/7/13 00:06:
      אימך - אימי גופן - גופי סובב סובב הולך הרוח וממך למדתי גם הגוף... פוסט מדהים. תודה, שושן
        6/7/13 20:54:

      צטט: סמדר לומניץ 2013-07-06 20:07:59

      מאוד מאוד נוגע סיפורך.

      תודה, סמדר

       

        6/7/13 20:07:
      מאוד מאוד נוגע סיפורך.
        5/7/13 11:01:

      צטט: philia 2013-07-05 00:49:01

      וההבדל הקטן הזה בעברית.

      קשה של שפה.

      בין גוף.

      גופה.

      לא רק זכר ונקבה.

      ישנו והיה.

      הווה ועבר.

       

       

      וגם מה שכבר נכתב פה בין לקבל החלטות של אחרים ובין לעשות החלטות.

      ושוב תודה!

      הבדל של  'ה - האות הזאת מפרידה בין חיים למוות ובעברית יש לה עוד משמעות אחת גדולה.

      תודה רבה, לך 

        5/7/13 00:49:

      וההבדל הקטן הזה בעברית.

      קשה של שפה.

      בין גוף.

      גופה.

      לא רק זכר ונקבה.

      ישנו והיה.

      הווה ועבר.

       

       

      וגם מה שכבר נכתב פה בין לקבל החלטות של אחרים ובין לעשות החלטות.

      ושוב תודה!

        4/7/13 19:36:

      צטט: קביאר 2013-07-04 12:38:43

      הפכת לי את הקרביים בפוסט הזה אני מכירה את הספר, מכירה את בגידת הגוף (לשמחתי בעיקר אצל אחרים אבל אני ערה לכך שזה לא יפסח עלי) ומכירה את הדומיננטיות של הגוף על הנפש מזוויות אחרות תודה. ואמא שלך צדקה. אמא ש לי נפטרה בבית חולים כשאנחנו שמרנו בעיקר על שכבודה ישמר על הרגע האחרון, במשך 48 שעות של גסיסתה. את המוות במסדרון חסכנו לה.

      כן, בגידת הגוף לא פוסחת על אף אחד. נהנית לקרוא את "יומן של גוף"?

        4/7/13 12:38:
      הפכת לי את הקרביים בפוסט הזה אני מכירה את הספר, מכירה את בגידת הגוף (לשמחתי בעיקר אצל אחרים אבל אני ערה לכך שזה לא יפסח עלי) ומכירה את הדומיננטיות של הגוף על הנפש מזוויות אחרות תודה. ואמא שלך צדקה. אמא ש לי נפטרה בבית חולים כשאנחנו שמרנו בעיקר על שכבודה ישמר על הרגע האחרון, במשך 48 שעות של גסיסתה. את המוות במסדרון חסכנו לה
        3/7/13 22:02:

      צטט: זירעונית קוסמית 2013-07-02 11:22:55

      סיפורך על הימים האחרונים של אימך הזכיר לי את הימים האחרונים של אימי ,יהי זכרם ברוך,,, אכן אנו נוטים לשכוח את הגוף ולא מתייחסים אליו בהכרה ובכבוד, מי ייתן ונדע להכיר בו הכי שאפשר!!! יום טוב חברה:))

      הלואי ואמן, קוסמית שכמותך

       

        3/7/13 22:01:

      צטט: shabat shalom 2013-07-03 06:50:54

      צטט: באבא יאגה 2013-07-01 22:46:45

      צטט: shabat shalom 2013-07-01 07:02:28

      הגוף הוא ההוכחה והמקור הנראים לעין של התשוקות, החולשות, הפחדים התחושות וכל מה שכתבת. בלעדיו לא היו התחושות הללו, ובלעדיהן הוא היה כלי ריק... הפקודות והשליטה עליו (ועליהן) הן שהופכות אותנו לבני אדם "בעלי הגוף" לא?

      "בעלי גוף" אהה, אתה זוכר את אריה "בעל הגוף" מספורו של ביאליק?

       

       בוודאי. כמובן שאצל ביאליק הגוף היה בעליו של האיש. "בעל גוף"..

      לא?

      נו, פושטק לא קטן היה אריה  "בעל הגוף"

       

        3/7/13 22:00:

      צטט: face 2013-07-02 10:23:22

      קראתי עכשיו את התגובות.

      את הפוסט קראתי כבר קודם.

       

      מוזר.

      אולי לא.

      ההבדלים הקטנים בעברית.

      בין גוף וגופה. גוף וגופ-ה.

      לא רק זכר ונקבה.

      יש והיה.

       

      ולגבי אריה של ביאליק.

      שווה ממקום אחר [אולי לא לגמרי] ולא ממקום של פרסומת בלתי סמויה בנים עם שמות של חיות חזקות. שלו החדש "שתיים דובים". 

      והגופ//ה. לא תמיד רק חתיכה אחת של עטיפה.

      כבר אמרתי לך שכתבת נפלא? צוחק

      תודה, תודה, פנים, אני אוהבת פנים וגם לכתוב עליהם, מלוינס בא לי הדבוק הזה לפנים 

        3/7/13 09:08:

      צטט: צלילי הלב 2013-07-02 08:54:51

      אז ככה יקירתי, השארת אותי ספיצ'לס בהמון מובנים. החלק הראשון נגע בי עמוק כמו סכין חד שמסתובב לי עדיין בבטן, והכאב משום מה לא מתכהה, מתעורר מחדש כל פעם כי - הרי גם אני, אוטוטו בגילה הצעיר של אמא שלי ש...הרגישה את מה שהרגישה בזמן התפרקות הגוף שלה ואני הייתי הצופה. החלק השני, יותר מההזדהות, כאילו נאמר מתוך קרביי, הגוף הזה שגורם לנו לאושר ולאומללות, ואולי צריך לחטוף את הבומבה של האומללות כדי להוקיר את הרגעים שאיתו אנחנו מרגישים נוח וטוב והוא נושא אותנו ממקום למקום, מאפשר לנפש לשכון בו, מאפשר לביטוי לזרום ממנו, ובכל תא בודד - שוכנת הנשמה שהיא ייחודית שלנו. הספר עוסק אמנם ביומנו של גוף אך גם ביומנה של הנשמה. תודה גדולה לך יקירתי. לקחתי את ההמלצה.

      תודה רבה, ככנוייך כך את, 

       זה כאב שהולך  וקהה עם השנים, אבל פתאום מבליח.

       כן את צודקת, אי אפשר להפריד את הגוף, אם כי המדע לצרכים מתודיים מנסה לעשות זאת ומשם מקור הרע, אולי אפילו בנסיון להפריד.כי במובלותינו כי רבות, רבים לא מצליחים לחזור ולאחד אחרי שמפרקים את האדם לצרכים מתודיים.

      וזה רעיון לפוסט, ענין ההפרדהולמה היא מובילה

        3/7/13 06:50:

      צטט: באבא יאגה 2013-07-01 22:46:45

      צטט: shabat shalom 2013-07-01 07:02:28

      הגוף הוא ההוכחה והמקור הנראים לעין של התשוקות, החולשות, הפחדים התחושות וכל מה שכתבת. בלעדיו לא היו התחושות הללו, ובלעדיהן הוא היה כלי ריק... הפקודות והשליטה עליו (ועליהן) הן שהופכות אותנו לבני אדם "בעלי הגוף" לא?

      "בעלי גוף" אהה, אתה זוכר את אריה "בעל הגוף" מספורו של ביאליק?

       

       בוודאי. כמובן שאצל ביאליק הגוף היה בעליו של האיש. "בעל גוף"..

      לא?

      סיפורך על הימים האחרונים של אימך הזכיר לי את הימים האחרונים של אימי ,יהי זכרם ברוך,,, אכן אנו נוטים לשכוח את הגוף ולא מתייחסים אליו בהכרה ובכבוד, מי ייתן ונדע להכיר בו הכי שאפשר!!! יום טוב חברה:))
        2/7/13 10:23:

      קראתי עכשיו את התגובות.

      את הפוסט קראתי כבר קודם.

       

      מוזר.

      אולי לא.

      ההבדלים הקטנים בעברית.

      בין גוף וגופה. גוף וגופ-ה.

      לא רק זכר ונקבה.

      יש והיה.

       

      ולגבי אריה של ביאליק.

      שווה ממקום אחר [אולי לא לגמרי] ולא ממקום של פרסומת בלתי סמויה בנים עם שמות של חיות חזקות. שלו החדש "שתיים דובים". 

      והגופ//ה. לא תמיד רק חתיכה אחת של עטיפה.

      כבר אמרתי לך שכתבת נפלא? צוחק

        2/7/13 08:54:
      אז ככה יקירתי, השארת אותי ספיצ'לס בהמון מובנים. החלק הראשון נגע בי עמוק כמו סכין חד שמסתובב לי עדיין בבטן, והכאב משום מה לא מתכהה, מתעורר מחדש כל פעם כי - הרי גם אני, אוטוטו בגילה הצעיר של אמא שלי ש...הרגישה את מה שהרגישה בזמן התפרקות הגוף שלה ואני הייתי הצופה. החלק השני, יותר מההזדהות, כאילו נאמר מתוך קרביי, הגוף הזה שגורם לנו לאושר ולאומללות, ואולי צריך לחטוף את הבומבה של האומללות כדי להוקיר את הרגעים שאיתו אנחנו מרגישים נוח וטוב והוא נושא אותנו ממקום למקום, מאפשר לנפש לשכון בו, מאפשר לביטוי לזרום ממנו, ובכל תא בודד - שוכנת הנשמה שהיא ייחודית שלנו. הספר עוסק אמנם ביומנו של גוף אך גם ביומנה של הנשמה. תודה גדולה לך יקירתי. לקחתי את ההמלצה.
        1/7/13 22:57:

      צטט: שולה ניסים 2013-07-01 12:09:26

      כבר חשבתי על זה, מדוע אני מורחת קרם גוף, על מה ולמה אני תחזת את העור? הרי בסוף אמות וכל פעולת התחזוק הזו ובנוסף לה אחרות - הסתם? סתם עשיתי, סתם התאמצתי?

      לא, מה פתאום, דווקא בגלל שתמותי, תעשי את כל זה ותהני מזה!

       

        1/7/13 22:55:

      צטט: שוש חזן גרינברג 2013-07-01 11:25:18

      הגוף הוא הגבול שלנו, פנימה והחוצה.

      ללא ספק, תוחם אותנו

       

        1/7/13 22:54:

      צטט: life3 2013-07-01 10:55:56

      מדויק

      תודה, חיים 

        1/7/13 22:53:

      צטט: גליתוש. 2013-07-01 09:13:11

      לא טוב כשהמכונה שלנו מתקלקלת. מרגש מאד.

      את צודקת, רע!

       

        1/7/13 22:52:

      צטט: barir 2013-07-01 08:59:21

      אנחנו ממעטים לשים לב לגוף שלנו...זה קורא כשיש כאב או מצב קיצוני אחר. רצוי לעצור, לנשום ולשאול את עצמנו מה שלומנו/גופנו... תודה על השיתוף. הציורים/רישומים מרתקים

      כן לא אחת אנחנו שוכחים לעשות זאת. תודה רבה

       

        1/7/13 22:51:

      צטט: Gfaus 2013-07-01 08:58:24

      הגוף הוא האמצעי לחיות את הדרך, נכון ?

      נכון, את החייםבדרך!

       

        1/7/13 22:50:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2013-07-01 08:23:05

      מוכר וכאוב. אני סבורה שאנו יודעים על גופנו יותר מרופאים, אף כי מרובים הרופאים במשפחה. תודה.

      כן, יש בזה משהו

       

        1/7/13 22:49:

      צטט: ~בועז22~ 2013-07-01 07:32:59

      הגיע אליי בזמן, הפוסט הזה. אתמול לפנות בוקר נפטר דוד שלי. לא שהוא סבל לפני מותו, אלא ש..., שנים רבות כבר באמת לא שלט על גופו אלא גופו שלט בו. ואני איני מזכיר את עניין הזיקנה, שנוטלת מהגוף, אט אט, את השליטה...

       כן, ה נכון. תנוחם. שנשלוט בגופינו!

        1/7/13 22:47:

      צטט: Benj 2013-07-01 07:12:18

      נפש בריאה בגוף בריא

      טוב, בנג'י, נעשה התעמלות

       

        1/7/13 22:46:

      צטט: shabat shalom 2013-07-01 07:02:28

      הגוף הוא ההוכחה והמקור הנראים לעין של התשוקות, החולשות, הפחדים התחושות וכל מה שכתבת. בלעדיו לא היו התחושות הללו, ובלעדיהן הוא היה כלי ריק... הפקודות והשליטה עליו (ועליהן) הן שהופכות אותנו לבני אדם "בעלי הגוף" לא?

      "בעלי גוף" אהה, אתה זוכר את אריה "בעל הגוף" מספורו של ביאליק?

       

        1/7/13 22:45:

      צטט: עופר לבבי 2013-07-01 06:34:17

      הפוסט הזה קשה לי, ונוגע במקומות מאוד עמוקים וכואבים, גם בגלל הורי, גם בגלל הגוף שלי שבגד בי לפני כמה חודשים...

       אני מבינה, עפר, מקווה שאתה מחלים כל הזמן. בריאות וחבוק

        1/7/13 22:43:

      צטט: שטוטית 2013-07-01 01:41:41

      פוסט מרגש. ואין נורא מבגידת הגוף. הרגשתי את מעיל המוהר

      תודה רבה, אם כך הצלחתי להעביר משהו.

       

        1/7/13 22:41:

      צטט: ההלך 2013-07-01 00:54:39

      כמה נכון כתבת. כמה מדוייק, עמוק, חכם. אני עושה לי הערה מנטלית בעניין ההמלצה על הספר. באיורים של קובאס עיינתי, אבל הם היו מטרידים מכדי להכיל אותם יחד עם הטקסט הזה... במחשבה על המונח השגור קדושתו של הגוף, שגם את עשית בו שימוש - ובצדק. עולה בדעתי שלא הגוף קדוש אלא שלמותו. הגוף הוא מה שהוא. הוא ארצי והוא קדוש, ויפה ומכוער, וחלש וחזק. היצירה שאולי באמת אפשר להגיד עליה שהיא יומן גוף היא התקליט music from the body שיצרו רוג'ר ווטרס מהפינק פלויד ורון גיסין. מדובר בפסקול קולות גוף שונים עבור הסרט התיעודי the body. אגב, זאת אחת היצירות המשעממות שאני מכירה... אבל תיעוד הוא תיעוד, והוא נאמן. כנראה שאם רוצים גם ליצור עניין צריך להוסיף גם את הרוח...

      תודה רבה, כייך לקבל מחמאה.

      באיורים של קובאס עיינתי, אבל הם היו מטרידים מכדי להכיל אותם יחד עם הטקסט הזה." ..כן הם מטרידים מאד ובזה גדולתם. הם פרוורטיים ואובססייים ולכן חזקים כל כך ונוגעיםי בשורשי התודעה של כל אחד מאתנו, ואנחנו לא מסכימים, לא מסכימים להגיע לשם, אבל הוא שולח לשם בנגוד לרצונינו. ובזה גדולתו.

      musi c from the body הזכיר לי את עבודותיהם של ג'ילברט וג'ורג' שני האמנים הבריטיים שלא מפסיקים להתעסק בגוף. כתבתי על כך פעם.

      הנה הלינק:

      http://cafe.themarker.com/post/2637757/

      אף פעם לא יכולה להיות יצירה על גוף בלבד, כי היא נעשית על ידי אדם ומיועדת לאדם ולכןברור שאין להפרידגם אם משתדלים, זו תמיד בדיה

       

        1/7/13 22:22:

      צטט: באבא יאגה 2013-07-01 03:23:09

      צטט: Shimon Rosenberg 2013-07-01 00:36:39

      כשאנחנו מדברים על כבוד האדם בייחוד לעת מחלתו וזקנתו וגסיסתו מתחוור יותר מתמיד שכבוד הנפש וכבוד הגוף לא רק קרובים זה לזה יותר מאי פעם - אלא חד הם. אדם חרד לכבוד גופו כי היא גם מראת נשמתו. וכבוד של אדם הוא למות בהתאם לרצונו. במקום הראוי לו ובאופן המכבד אותו. אם אין החברה מסוגלת להעניק חסד זה לאדם - מה יודעת ומסוגלת היא לעשות? וזה מביאני לעקרון הזכות למות כשאדם מחליט שהוא רוצה למות. או "להתאבד" (הגדרה שראויה לניסוח מחדש).

      ברי שאמך לא זכת למות כרצונה. השאלה אם לדר' שינדלר היה חלק בכך - אינה ברורה ואינה טריוויאלית.

      באשר לציורים שהפנית אותנו אליהם. העיוות שבהם אינו מזכיר במאום את ציורי פיקסו הקוביסטיים, ולא ציור סוריאליסטי. הם טורדי מנוחה בדרך אחרת. איני מוצא מילה אחרת מאשר דוחה. וגם - מלעיגה ומבזה. מה שאי אפשר לומר על פיקסו או ציירים רבים אחרים. אולי זו אמנות נהדרת. אני מכל מקום מוותר עליה.  

       שכבוד הנפש וכבוד הגוף לא רק קרובים זה לזה יותר מאי פעם - אלא חד הם.- נכון, וגם ההמשך.

       לגבי הרשומים של קובאס, הם מעוררים רגשות קשים,הם טורדי מנוחהו  בזה גדולתם.  הייתי אומרת שיש בהם בטוי לאיזו מציצנות אובססיבית או רצון ל"חדור" אל האחר\ת שתמיד מופרד במחיצה גם כן באופן אובססיבי, חוץ מזה לפיקסו אתה רגיל

      ועוד משהו  הרשומים של קובאס פרוורטים ולכן הם טורדי מנוחה. אבל קצת מכל פרוורסיה יש לכל אחד מאתנו ולכןכל מי שנוגע בפרורסיה באופן אובססיבי מאיים עלינו ועל שלות הרוח שלנו.

       

      ובענין ההערה שלך על ד"ר שינדלר, לא בטוח שיכול היה לעזור, לא בשלב ההוא.. לפני כן, אולי.  

       

        1/7/13 12:09:
      כבר חשבתי על זה, מדוע אני מורחת קרם גוף, על מה ולמה אני תחזת את העור? הרי בסוף אמות וכל פעולת התחזוק הזו ובנוסף לה אחרות - הסתם? סתם עשיתי, סתם התאמצתי?
      הגוף הוא הגבול שלנו, פנימה והחוצה.
        1/7/13 10:55:
      מדויק
        1/7/13 09:13:
      לא טוב כשהמכונה שלנו מתקלקלת. מרגש מאד.
        1/7/13 08:59:
      אנחנו ממעטים לשים לב לגוף שלנו...זה קורא כשיש כאב או מצב קיצוני אחר. רצוי לעצור, לנשום ולשאול את עצמנו מה שלומנו/גופנו... תודה על השיתוף. הציורים/רישומים מרתקים
        1/7/13 08:58:
      הגוף הוא האמצעי לחיות את הדרך, נכון ?
      מוכר וכאוב. אני סבורה שאנו יודעים על גופנו יותר מרופאים, אף כי מרובים הרופאים במשפחה. תודה.
        1/7/13 07:32:
      הגיע אליי בזמן, הפוסט הזה. אתמול לפנות בוקר נפטר דוד שלי. לא שהוא סבל לפני מותו, אלא ש..., שנים רבות כבר באמת לא שלט על גופו אלא גופו שלט בו. ואני איני מזכיר את עניין הזיקנה, שנוטלת מהגוף, אט אט, את השליטה...
        1/7/13 07:12:
      נפש בריאה בגוף בריא
        1/7/13 07:02:
      הגוף הוא ההוכחה והמקור הנראים לעין של התשוקות, החולשות, הפחדים התחושות וכל מה שכתבת. בלעדיו לא היו התחושות הללו, ובלעדיהן הוא היה כלי ריק... הפקודות והשליטה עליו (ועליהן) הן שהופכות אותנו לבני אדם "בעלי הגוף" לא?
        1/7/13 06:34:
      הפוסט הזה קשה לי, ונוגע במקומות מאוד עמוקים וכואבים, גם בגלל הורי, גם בגלל הגוף שלי שבגד בי לפני כמה חודשים...
        1/7/13 03:23:

      צטט: Shimon Rosenberg 2013-07-01 00:36:39

      כשאנחנו מדברים על כבוד האדם בייחוד לעת מחלתו וזקנתו וגסיסתו מתחוור יותר מתמיד שכבוד הנפש וכבוד הגוף לא רק קרובים זה לזה יותר מאי פעם - אלא חד הם. אדם חרד לכבוד גופו כי היא גם מראת נשמתו. וכבוד של אדם הוא למות בהתאם לרצונו. במקום הראוי לו ובאופן המכבד אותו. אם אין החברה מסוגלת להעניק חסד זה לאדם - מה יודעת ומסוגלת היא לעשות? וזה מביאני לעקרון הזכות למות כשאדם מחליט שהוא רוצה למות. או "להתאבד" (הגדרה שראויה לניסוח מחדש).

      ברי שאמך לא זכת למות כרצונה. השאלה אם לדר' שינדלר היה חלק בכך - אינה ברורה ואינה טריוויאלית.

      באשר לציורים שהפנית אותנו אליהם. העיוות שבהם אינו מזכיר במאום את ציורי פיקסו הקוביסטיים, ולא ציור סוריאליסטי. הם טורדי מנוחה בדרך אחרת. איני מוצא מילה אחרת מאשר דוחה. וגם - מלעיגה ומבזה. מה שאי אפשר לומר על פיקסו או ציירים רבים אחרים. אולי זו אמנות נהדרת. אני מכל מקום מוותר עליה.  

       שכבוד הנפש וכבוד הגוף לא רק קרובים זה לזה יותר מאי פעם - אלא חד הם.- נכון, וגם ההמשך.

       לגבי הרשומים של קובאס, הם מעוררים רגשות קשים,הם טורדי מנוחהו  בזה גדולתם.  הייתי אומרת שיש בהם בטוי לאיזומציצנות אובססיבית או רצון ל"חדור" אל האחר\ת שתמיד מופרד במחיצהגם כן באופן אובססיהי, חוץ מזה לפיקסו אתה רגיל

       

        1/7/13 02:51:

      צטט: קובי אש 2013-06-30 23:16:17

      מבין, ואין לי מה להוסיף.

      וכל זאת, כדי לא לצאת בלא כלום, אספר לך שלא מזמן, כשיצאתי לשוטט בשבוע הספר, עלו בדעתי המילים "בדמי ימיה מתה אימי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה במותה, מעט ורעים היו ימי שני חייה"

      לא יודע מאיפה זה צץ לי (אולי מהתיכון?). לקח לי שעתיים בין הדוכנים לגלות שזה עגנון, ולאתר את הקובץ הנכון. מאז אני קורא בשקיקה, ואוי, כמה שזה מעולה!

      אכן, מעולה.  ב"דמי ימיה" ,היו לך מורים טובים לספרות, נכון?

       

        1/7/13 01:41:
      פוסט מרגש. ואין נורא מבגידת הגוף. הרגשתי את מעיל המוהר
        1/7/13 00:54:
      כמה נכון כתבת. כמה מדוייק, עמוק, חכם. אני עושה לי הערה מנטלית בעניין ההמלצה על הספר. באיורים של קובאס עיינתי, אבל הם היו מטרידים מכדי להכיל אותם יחד עם הטקסט הזה... במחשבה על המונח השגור קדושתו של הגוף, שגם את עשית בו שימוש - ובצדק. עולה בדעתי שלא הגוף קדוש אלא שלמותו. הגוף הוא מה שהוא. הוא ארצי והוא קדוש, ויפה ומכוער, וחלש וחזק. היצירה שאולי באמת אפשר להגיד עליה שהיא יומן גוף היא התקליט music from the body שיצרו רוג'ר ווטרס מהפינק פלויד ורון גיסין. מדובר בפסקול קולות גוף שונים עבור הסרט התיעודי the body. אגב, זאת אחת היצירות המשעממות שאני מכירה... אבל תיעוד הוא תיעוד, והוא נאמן. כנראה שאם רוצים גם ליצור עניין צריך להוסיף גם את הרוח...
        1/7/13 00:36:

      כשאנחנו מדברים על כבוד האדם בייחוד לעת מחלתו וזקנתו וגסיסתו מתחוור יותר מתמיד שכבוד הנפש וכבוד הגוף לא רק קרובים זה לזה יותר מאי פעם - אלא חד הם. אדם חרד לכבוד גופו כי היא גם מראת נשמתו. וכבוד של אדם הוא למות בהתאם לרצונו. במקום הראוי לו ובאופן המכבד אותו. אם אין החברה מסוגלת להעניק חסד זה לאדם - מה יודעת ומסוגלת היא לעשות? וזה מביאני לעקרון הזכות למות כשאדם מחליט שהוא רוצה למות. או "להתאבד" (הגדרה שראויה לניסוח מחדש).

      ברי שאמך לא זכת למות כרצונה. השאלה אם לדר' שינדלר היה חלק בכך - אינה ברורה ואינה טריוויאלית.

      באשר לציורים שהפנית אותנו אליהם. העיוות שבהם אינו מזכיר במאום את ציורי פיקסו הקוביסטיים, ולא ציור סוריאליסטי. הם טורדי מנוחה בדרך אחרת. איני מוצא מילה אחרת מאשר דוחה. וגם - מלעיגה ומבזה. מה שאי אפשר לומר על פיקסו או ציירים רבים אחרים. אולי זו אמנות נהדרת. אני מכל מקום מוותר עליה.   

        30/6/13 23:16:

      מבין, ואין לי מה להוסיף.

      וכל זאת, כדי לא לצאת בלא כלום, אספר לך שלא מזמן, כשיצאתי לשוטט בשבוע הספר, עלו בדעתי המילים "בדמי ימיה מתה אימי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה במותה, מעט ורעים היו ימי שני חייה"

      לא יודע מאיפה זה צץ לי (אולי מהתיכון?). לקח לי שעתיים בין הדוכנים לגלות שזה עגנון, ולאתר את הקובץ הנכון. מאז אני קורא בשקיקה, ואוי, כמה שזה מעולה!

        30/6/13 21:22:

      צטט: דוד בובטס 2013-06-30 20:47:26

      אמן

      תודה, דוד, שאתה שותף לתפילה

       

        30/6/13 21:21:

      צטט: מימד מיוחד בבד 2013-06-30 19:04:49

      אכן, היום ממרומי תבונת הגיל, ניראים הדברים אחרת... מובנים יותר... כמו שנדוש לומר "מה שרואים מכאן, לא רואים משם..." הרבה דברים שפעם, בהיותי צעירה לא הבנתי - היום אני רק מתחילה להבין, ברור לי גם שילדי לא יכולים להבין ובהגיע זמנם - יבינו. תודה לך על השיתוף.

      תודה לך, על ההתיחסות

       

        30/6/13 20:47:
      אמן
        30/6/13 19:04:
      אכן, היום ממרומי תבונת הגיל, ניראים הדברים אחרת... מובנים יותר... כמו שנדוש לומר "מה שרואים מכאן, לא רואים משם..." הרבה דברים שפעם, בהיותי צעירה לא הבנתי - היום אני רק מתחילה להבין, ברור לי גם שילדי לא יכולים להבין ובהגיע זמנם - יבינו. תודה לך על השיתוף.
        30/6/13 18:21:

      צטט: צוריאל צור 2013-06-30 18:11:29

      אכן בגידת הגוף, היא מהנוראיות שבבגידות.
      ואי אפשר לדבר על הגוף בלי לדבר על הנפש כי הם הולכים יחד.

      ומילת המפתח היא - מודעות . לבריאות מגיל צעיר , דבר שקשה מאוד לקיים בחברת השפע שלנו עתירת הפיתויים שמוצעים לנו על ידי תאגידי ענק אינטרסנטיים שמוכרים לנו רעל באריזת זהב נוצצת ושטיפות מוח של פרסומות..

       הכל נכון חברי, מודעות לבריאות חשובה מאד, אבל מה לעשות ואנחנו בני תמותה, אז גם הבריאותנים מתים, לא?

        30/6/13 18:11:

      אכן בגידת הגוף, היא מהנוראיות שבבגידות.
      ואי אפשר לדבר על הגוף בלי לדבר על הנפש כי הם הולכים יחד.

      ומילת המפתח היא - מודעות . לבריאות מגיל צעיר , דבר שקשה מאוד לקיים בחברת השפע שלנו עתירת הפיתויים שמוצעים לנו על ידי תאגידי ענק אינטרסנטיים שמוכרים לנו רעל באריזת זהב נוצצת ושטיפות מוח של פרסומות..

        30/6/13 17:20:

      צטט: נערת ליווי 2013-06-30 17:07:09

      יקירתי.

       

      מה להגיד לך. מה? אולי קצת גם בגלל האיורים. והכותרות. אולי השם של הרופא ואולי לא. העפת אותי לשני מקומות דווקא לשם של ספר של בוריס ויאן "צל הימים" וכמובן לא בגלל התוכן. לא בגלל המה. בזכות האיך. בגלל האין.

      בגלל אחר שלו עוד אשתין על קבריכן. או שלא.

      ועוד על רופאים. משפט של להביא מדי מאוחר. מוכר. עצוב? לא יודעת.

      גם זקנים נטולי גוף עוד מורשים לעשות החלטות בעצמם או בעצמן.

      לא לקבל החלטות. ממש לעשות.

       

      תודה.

      אולי בעצם.

      תודה.

       

      (כי כן גרדת אותי עכשיו)

      כתבת כמו תמיד יותר מנהדר!

      תודה, שמחה שגרדתי לך, ושמחה על המחמאות, קראתי את "צל הימים" מזמן,  לצערי, כבר לא זוכרת, צריכה לעיין בו שוב. ופתאום ככה, נערת ליווי, זה כנוי נחמד גם ללווי מתים, לא?! חנוך לוין יסכים אתנו, אבל את תלווי אותנו בשמחות!

       

        30/6/13 17:07:

      יקירתי.

       

      מה להגיד לך. מה? אולי קצת גם בגלל האיורים. והכותרות. אולי השם של הרופא ואולי לא. העפת אותי לשני מקומות דווקא לשם של ספר של בוריס ויאן "צל הימים" וכמובן לא בגלל התוכן. לא בגלל המה. בזכות האיך. בגלל האין.

      בגלל אחר שלו עוד אשתין על קבריכן. או שלא.

      ועוד על רופאים. משפט של להביא מדי מאוחר. מוכר. עצוב? לא יודעת.

      גם זקנים נטולי גוף עוד מורשים לעשות החלטות בעצמם או בעצמן.

      לא לקבל החלטות. ממש לעשות.

       

      תודה.

      אולי בעצם.

      תודה.

       

      (כי כן גרדת אותי עכשיו)

      כתבת כמו תמיד יותר מנהדר!

        30/6/13 16:57:

      צטט: עמי100 2013-06-30 16:42:34

      פוסטמאוד קשה לי לקריאה..מזכיר לי את אשר עברתי עם אבי ז"ל...ולא יכולתי להושיעו...והיום אני מטפל באימי חולת אלצהיימר...ממש לא קל ..

      תודה, עמי, אכן קשה. הרבה שנים עברו ממות הורי והייתי צעירה מאד. אף שזאת קלישאה, הזמן עושה את שלו

       

        30/6/13 16:42:
      פוסטמאוד קשה לי לקריאה..מזכיר לי את אשר עברתי עם אבי ז"ל...ולא יכולתי להושיעו...והיום אני מטפל באימי חולת אלצהיימר...ממש לא קל ..

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין