דיברנו על איים,

והצגתי מולך בעדינות מהססת,

תמונות מעורפלות,

של המון נוף,

וקצת אני.

הבטת מרחוק,

בלי לגעת,

לפגוע.

מקווה שגם בלי להיפגע.

מצאת את השקט שידבר במקומך.

והתכרבלתי במרחק שחיבק.

לרגעים הגוף עצם עיניים וקיווה שיגעו גם בו,

כמו בנפש.

הוא לא רגיל להיות מקופח,

יצרת אנרכיה מחושבת.

היו שם מילים,

צלילים,

רוחות,

חיוכים

ועיניים.

כל סוגי העיניים.

היתה שם אמת,

פשוטה להחריד,

גם כשהכל מסובך.

היינו שם לרגע אחד,

למרות שהצבעים המתחלפים בשמיים,

ניסו להשוות לזה ניחוח של תקופה,

היה זה רגע אחד,

אחר.