תמיד יש לי כמה מנות חמות במקפיא. כל כמה ימים אני מצליח איכשהו להשיג  מהתחנה-האם, את מה שנישאר לפני שמשליכים אותן לפח, בחוץ.

אני מחלק מנות קפואות לאנשים. מה לעשות? זה עושה לי טוב. האמת היא שזה לא בשבילם. זה בשבילי ! אני מכור לנתינה. זה עושה לי טוב. אגואיסט.

אז אני לוקח ומחלק אותן לאנשים שנראים לי זקוקים לאוכל, כאלה שחשבתי שלא יעלבו אם אציע להם לקחת הביתה וזאת הייתה הבעיה: איך להציע אוכל בלי להעליב את אלה שנעלבים.

התחלתי לחפש שיטות. לפני כמה זמן, הייתי ניגש אל אלה שמחטטים בפח האשפה. ממש מול המשרד ממוקמים שני מכלי אשפה ענקיים ומסריחים שכמעט בכל יום בשעות הצהריים, גולשים מהם הרי האשפה אל המדרכה והצחנה מקיפה אותם מכל עבר כמו ענן כבד. הומלסים, אנשי בקבוקים, קבצנים וסתם נברנים, נעצרים ומעבירים שקיות זבל ממיכל למיכל בניסיון לגלות מציאות או סתם אוכל, חשבתי.

היום, בסביבות הצהרים, איש מבוגר, מזוקן וקצת כפוף, עובר עם עגלת קניות שבורה של סופרמרקט, נעצר ליד הפחים ומתחיל לחטט בערימות באיטיות. הגלאים שלי מזמזמים. אני נגש ומנסה למשוך את תשומת ליבו של האיש בניפנוף של היד בלי שאחרים ישימו לב. רוצה אוכל ? אני שואל בהנמכת קול, לא בטוח שהוא שומע או מבין עברית אז היד שלי מנסה לחקות תנועה של אכילה.

הוא לא מביט בי והוא נראה קצת שחור, בטח מהלכלוך לא צבע העור.

רוצה לאכול ? אני חוזר על השאלה, מגביר את קולי בזהירות, שלא למשוך תשומת לב.

פתאום, במפתיע, עולה חיוך מבוייש כזה, בשפתיים קפוצות, כמו מתנצל עם נענוע קטן של הראש. אני רומז לו ביד לבוא אחרי והאיש מפסיק לנבור, ומדדה אחרי עם העגלה החורקת. בפתח המשרד אני נעצר ושואל אותו אם יש לו סיר, גז או תנור בבית, לחמם. הוא מאשר בתנועת ראש מהירה כאילו מפחד שאתחרט, שאחליט 

שלא מגיע לו, או משהו.

אני מכניס את המנות הקפואות לשקית המשומשת, שלו, שקית שכנראה מצא שם, באשפה. אני מוסיף שם כמה פרוסות של לחם קר מהמקרר, מלפני כמה ימים ומושיט לו קצת מתנצל שזה קר. -תחמם קצת-. הוא דוחף את השקית לעגלה יחד עם עוד שקיות. אני מחליט שלא אכפת לי, העיקר שהצלחתי למצוא עוד אחד שהסכים.

ככה אני מצליח להשיג מדי פעם כמה כאלה שמסכימים לקבל ממני מנות עד שפתאום אני טועה ומחליק הצעה לאדם שנעלב. משהו בפנים שלו, בעיניים או בבגדים היה צריך כנראה לרמוז לי שהוא לא יקח, שהוא גאה מדי או פוחד מדי.

לפעמים ההצעה שלי למנה נתקלת בעויינות גלוייה, לפעמים בהתעלמות, ממשיכים ולא מתייחסים. בכלל. הרבה מראים גם חוסר אמון.

כשישבתי לחשוב על זה עלתה בי פתאום ההכרה שכנראה יש בלקיחה הזו משום הודאה בסופיות של הכשלון. יש כנראה מין קו שחור שהרבה אנשים פוחדים לחצות כאילו שאחרי זה יש תהום.

אז גם הבנתי את אלה שלא לקחו אפילו שראיתי בעיניים שלהם שהם רעבים. מין כמיהה, מבט לשניה, חצי בוהה קופא לרגע על המנה שבידי, חומק לשבריר דרך החומה. למדתי לכבד.

מקשישה ביישנית אחת למדתי לשאול. אחרי שסירבה לקבל, מפאת הכבוד ולאחר היסוס קל, אמרה, שאולי בכל זאת היא תיקח.  "יש איזה זקנה בבלוק שלי", אמרה בחיוך מבוייש- "נורא מסכנה, אולי אני אקח בשבילה" -. ניצלתי את הפירצה שהגישה לי והכנסתי עוד כמה מנות לתיק המהוה. - כן, כן, תתני לשכנות - אמרתי והיה לי כנראה איזה אושר בעיניים (אמרתי, אגואיסט) מפני שהיא חייכה פתאום, לטפה לי את הלחי ביד קמוטה, רועדת, והלכה.

אז התחלתי לשאול את אלה שמסרבים, ולפעמים הייתי רואה את תחושת ההקלה והויתור על הסירוב. היה לאן לשים את הכבוד לכמה זמן ולקחת את האוכל, בשביל השכנים.

אבל, אתמול בערב, היה כבר די קר וחשוך, ולי היו ארבע או חמש מנות שלא נכנסו למקפיא המלא. הייתי חייב למצוא מישהו שיסכים לקחת כדי שאוכל לסגור וללכת הביתה. אחרת יתקלקל אוכל.

סרקתי את הרחוב לשני הצדדים ומהמקום של החושך ראיתי דמות אדם מבוגר לבוש בחליפה מרופטת אפורה ומקומטת, צועד לבד לכיוון שלי. הכרתי אותו כדייר קבע ברחוב ואחד שמידי פעם מחטט בפחי האשפה.

הילוך איטי, כבד. 

כשהגיע ממש מולי, נגשתי אליו, חסמתי את דרכו ושאלתי : "סלח לי, רוצה לקחת קצת אוכל הבייתה, בבקשה? או לשכנים, או משהו?"

הוא נעצר בהפתעה והביט בי במבט לא מבין. - "אוכל ? למה? מה פתאום? למה אני? מי אתה?"

אמרתי שיש לי כמה מנות קפואות, טובות אבל מיותרות. ושאלתי שוב: "אתה רוצה לקחת?".

- זה אוכל טוב -, הוספתי בניסיון שכנוע.

הוא הביט בי לרגע בתמיהה ואחר כך חייך בהבנה. אני? בחייך, אתה לא רואה איך אני נראה? אתה לא רואה שיש לי אוכל? אני לא צריך. תודה. תודה, תודה רבה, באמת.

החליק את שתי הידיים על שולי המעיל המרופט והמוכתם, כאילו כדי לחזק את הדברים והלך הלאה.

אני? אני הייתי בטוח שאין לו אוכל בבית, היה לו את המבט, אבל הייתי חייב להניח לו ללכת.

הייתה לו חליפה, לא?