מכת חרש אחר המולה 

נשים מתפשטות.

ונשמות זועקות.

הן עצמן בבלויי שמחות,

קורעות בפוך ,בור ים בעיניהן,

הכל גלוי ,הכל תהומות.

דממת מות השקט,

מסרקות של ברזל,

קולף כל שכבות.

לילה, ראש על כר מחבק.

ידיד אחרון שעוד נותר,

ולמחר,מחר עוד אוותר .

ולה כל יום הוא שינה

ובלילו תקיץ ותרעד.

צבאות רומי סביבה

ונפשה יוצאה ב"אחד".