כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      7/7/13 07:43:

    צטט: נומיקן 2013-07-07 07:38:49

    צטט: face 2013-07-07 01:35:54

    יש אנשים שיכולים להגיב לכמה דברים בעת ובעונה אחת

    אני לא. אני מתקבעת על דבר אחד למרות שאני כן יכולה לחשוב על מה שמתי אמר לך על האובססיה ועל ההנאה וההנעה והכל

    אני בעניין אחד. אחד בלבד

    המוזיקה של הסרט.

    כל הסרט [ולא שלא הקשבתי למה שמתי אמר ולקריינות ולתמונות] אבל כל הסרט אני עם המוזיקה ועם המחשבה, אם מוזיקה אחרת הייתה נותנת לי לפחות תחושה אחרת. 

     

    מעניין מה דעתך. לא יודעת אם זאת שאלה בסדר כזאת. לא יודעת אם אני ברורה בכלל,

     

    אני מקשיבה למוסיקה של כתיבתך. לא ברורה. יש מוסיקה לכתיבה שלי. מניחה שקוראים שונים שומעים אותה אחרת בהתאם למוסיקה הפנימית שלהם, וכך מתפענחים להם צפונות מילותי בהתאם לקודים הפנימיים שלהם.

    אופס, אחרי שהגבתי לך הבנתי שהגבת לסרט ושלדעתך המוסיקה לא עשתה לו חסד, לסרט. ואני מסכימה איתך. לטעמי כבדה מדי, אבל אישה ואיש - וטעמם, ועדיין יופיה של היצירה של מתי העוסקת באנטי גיבורים שבשולי הכביש - פרחי הבר של ירושלים - יופיה בעינה מונח...

     

      7/7/13 07:38:

    צטט: face 2013-07-07 01:35:54

    יש אנשים שיכולים להגיב לכמה דברים בעת ובעונה אחת

    אני לא. אני מתקבעת על דבר אחד למרות שאני כן יכולה לחשוב על מה שמתי אמר לך על האובססיה ועל ההנאה וההנעה והכל

    אני בעניין אחד. אחד בלבד

    המוזיקה של הסרט.

    כל הסרט [ולא שלא הקשבתי למה שמתי אמר ולקריינות ולתמונות] אבל כל הסרט אני עם המוזיקה ועם המחשבה, אם מוזיקה אחרת הייתה נותנת לי לפחות תחושה אחרת. 

     

    מעניין מה דעתך. לא יודעת אם זאת שאלה בסדר כזאת. לא יודעת אם אני ברורה בכלל,

     

    אני מקשיבה למוסיקה של כתיבתך. לא ברורה. יש מוסיקה לכתיבה שלי. מניחה שקוראים שונים שומעים אותה אחרת בהתאם למוסיקה הפנימית שלהם, וכך מתפענחים להם צפונות מילותי בהתאם לקודים הפנימיים שלהם.

      7/7/13 01:35:

    יש אנשים שיכולים להגיב לכמה דברים בעת ובעונה אחת

    אני לא. אני מתקבעת על דבר אחד למרות שאני כן יכולה לחשוב על מה שמתי אמר לך על האובססיה ועל ההנאה וההנעה והכל

    אני בעניין אחד. אחד בלבד

    המוזיקה של הסרט.

    כל הסרט [ולא שלא הקשבתי למה שמתי אמר ולקריינות ולתמונות] אבל כל הסרט אני עם המוזיקה ועם המחשבה, אם מוזיקה אחרת הייתה נותנת לי לפחות תחושה אחרת. 

     

    מעניין מה דעתך. לא יודעת אם זאת שאלה בסדר כזאת. לא יודעת אם אני ברורה בכלל,

    0

    אובססיה, יצירה, אהבה

    3 תגובות   יום שבת, 6/7/13, 20:13


    6.7.2013

    אובססיה, יצירה, אהבה

    שרועה במיטתנו תולה מבטי בצהוב, בכתום העז, פרחי ציפורני חתול מתגוששים עם רקפות וורודות על רקע שמים עמוקים בכחול סגול, שקיעה בירושלים. עבודתך - "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי". כולי פליאה ליכולתך להבחין בשבריר זמן, ללכוד אותו ולהעבירו אל הנייר. ליבי מוסיף פעימה כאשר אני מתבוננת ברגע היפהפה הזה פרוש מול עיני. משום מה הכתם הכתום מרכז את התרגשותי.
    "נהנית כאשר עשית את העבודה הזאת?" אני שואלת. לתדהמתי אתה נעלב. "נהניתי? את חושבת שזה תחביב שלי?" אתה כועס. "זו העבודה שלי". אני מתעקשת "אבל כשאתה עובד עם הצבעים הנהדרים האלה – אתה לא נהנה?" "לא" אתה מתכעס. "אני נהנה כשאני מבשל, כשאני רואה סרט טוב, כשאני עוסק בתחביב שלי. כשאני עובד אני מרוכז בעבודה, אני ממוקד כמו טייס שצריך להנחית מטוס". "אתה לא נהנה?" אני מתקשה להבין. "לא. אני לא עומד ואומר לעצמי כמה אני מוכשר וכמה יפה העבודה. אני שוכח את עצמי". "גם השכחה העצמית מהנה" אני מנסה. אתה מנפנף בידך לביטול, עדיין רגוז מעט. אני מעזה שוב "אבל אפשר להנות בזמן העבודה". "לא" אתה נחרץ. "אז למה אתה ממשיך ליצור?" אני תוהה. עכשיו מגיע תוך לתהות על חוסר ההבנה שלי לגבי המובן מאליו -  "זאת אובססיה, זאת האובססיה שלי, אני חייב לעשות את זה."
    ואז אתה נוסע לסין כדי לפקח על חיתוך האבנים לפסל שעון השמש שיוצב בפארק המוקם לזכרו של טדי קולק בירושלים. אחר הצהריים לבדי בבית צללתי לשינה עמוקה. כאשר התעוררתי התברר לי כי מוחי עבר לשדר בתדר אחר. לא היה בי שום חשק לעשות דבר מן הדברים בהם עסקתי מאז שנסעת. בעיקר מטלות הכרחיות אך שנואות כמו מיון מסמכים ותיוקם. הדלקתי את האור העמום בחדר המגורים, התיישבתי בכורסת האיימס השחורה בה אני מוצאת אותך מדי בוקר משרטט סקיצות לעבודות בתוך מחברת קטנה, הנחתי רגלי על ההדום, מולי זרחה מחרוזת נוריות הקרח הכחלחלות, רוד סטיוארט שר ג'אז בקולו הצרוד, התחלתי מעלעלת בספרים שהיו מונחים על המדף. ספרים שלך. ספר צילומים מתחילת המאה שעברה. סדרה העוסקת בקסם של גרמי השמיים, בקוסמוס, באופיָם של מספרים, בשאלה האם הדברים באמת מקריים. ספר ארכיטקטורה מודרנית. ספר ישן בגרמנית, דפיו צהובים ובו רישומים סוריאליסטיים ומוזרים. חשבתי על הדברים המשונים בתוך ראשך שמצאו ביטוי בפורטפוליו המופלא שיצרת "Theatre Of The Absurd". הנחתי לעצמי להיסחף ולשהות בזמן "חסר תועלת". לא הדחתי כלים, לא טילפנתי לאימי, לא הכנתי סלט ולא תייקתי. התחרשתי והתאדשתי לכל המטלות שקראו לי, שהשתתקו לאחר זמן. יצאתי לחופשי, הפכתי ל"אתה". קמתי, לקחתי את המחשב הנייד , חזרתי לכורסא והתחלתי לכתוב. מתוך שנשמתך המשוחררת מכבלי העולם זה ומהבליו, אחוזה בשיגיון אחד – ליצור אמנות, רטטים מרוחך זו דבקו בכורסת האיימס השחורה, והעירו בי אותה תשוקה נושנה שלי. אהבתך פתחה מכרה זהב בתוכי ואני כותבת.

     

     מצורף סרטון קצר המתאר את עבודתו של מתי על צמחי הבר של ירושלים - "ירושלים - צבעוני ההרים והגדילן המצוי"

    http://www.youtube.com/watch?v=smn4Kbv2dBc&feature=youtu.be

    דרג את התוכן: