"עוֹמק שֹדה"

"ראית את ההרים מאחור, אלו שברקע של התמונה שצילמתי והעליתי לדף אתמול?" היא שואלת ממרחק אלפי קילומטרים ומאילוצי התקשורת הקולית היא ממשיכה וכותבת: "האמת שלרגע לא הייתי בטוחה שתשימי לב אבל מיד אחרי זה חשבתי: הרי לא יכול להיות שלא תראי, כי את שמה לב לכל פרט, עוד מאז שהייתי קטנה, אז הייתי בטוחה שיש לך לפחות ארבע עיניים, זוג רגיל, קדימה, במרכז הפנים ועוד אחד למעלה, שרואות יותר רחוק, כאלו שדומות למחושים, וככה את מצליחה לראות באותו הזמן גם את מה שנמצא ממש קרוב, כמו את החשופית שיצאה להתחמם על השביל וכמעט דרכתי עליה כשהלכנו לכיתה, או למשל את יונק הדבש שרפרף אל הפרחים הכתומים על השיח הגבוה שליווה את השביל שדרכו קיצרנו את הדרך, וגם את מי שעבר על המדרכה מהצד השני של הרחוב לפני השער של בית הספר, זה שלבש תמיד מעיל צבעוני מאד, ואפילו את הבלון שברח לילדה מהיד והתרומם בלי לשוב מעל צמרות עצי הפיקוס שבשדרה. שכבות על שכבות, מַסָכִים של מֵידָע היית רואה ביחד, באותו הזמן, ועל כל אחד מהם היתה לך תגובה, (עוד הרבה לפני שהמציאו את הפייסבוק), והיית אומרת לי פתאום: "לא כדאי לחשוף את החשופית לסוליות של המגפיים שלך..., היא עוד תמצא את עצמה מחוצה המסכנה ואת תגיעי לכיתה חמוצה...,".

לפתע גם אני זוכרת את היום הזה, את החשופית ההיא ש'הצלתי' את חייה, את הנקודה הזו בזמן בה 'השבתי' לחשופית את חרותה ו'לקחתי' לבכורה שלי עוד פיסת תום, שהרי מעתה היא למדה לחשוב על התוצאה עוד לפני המעשה, לפני הפעולה, שתי שכבות של מחשבות שהודבקו להֶקְשֶר אחד בדבק שלא יוכל להיפרד, לשוב ול"הִיתָּמֵם"... ואולי מהר מדי פרמתי את תמימותה? אני שואלת את עצמי עתה, כשהיא ממשיכה לשגר מילים מאלפי קילומטרים:  

"זה מצחיק איך אני זוכרת את הדברים האלו גם כאן, גם עכשיו, ומדי פעם חוזרים אלי משחקי המילים שלך מפעם..., ואני מחייכת לי כך סתם באמצע שום מקום ולא יכולה להפריד בין השכבות, שכבות הזיכרון ושכבות המחשבות, והנה עכשיו את שולחת לי בתגובה: "זה מרשים, בעיקר 'עוֹמק השֹדה'". אבל מה זה בכלל עומק שדה?" היא שואלת.

אני מְגוּגֶלֶת לה את ההסבר המקצועי: "זה המרחק בין העצם הקרוב ביותר לעצם הרחוק ביותר המופיע בפוקוס שבתמונה. הגורמים המשפיעים על עומק השדה הם מיפתח הצמצם והמרחק מהעדשה. עומק השדה גדל ככל שמיפתח הצמצם קטן וככל שהאוביקט רחוק יותר מהעדשה." ומוסיפה דוגמא:

*

ראי, העדשה והמרחק הם נתונים טכניים, אבל את הבחירה עושה המביט, או במקרה זה הצלם, שלעיתים היא צלמת, והבחירה היא במה למקד את המבט, זו הבחירה הראשונה, והיא בהחלט חשובה אך אין בה די, כי אפשר למקד את העדשה על פרט זה או אחר ומרגע שהעדשה התמקדה, שהבחירה נעשתה, ייווצר מאליו המִדְרָג: אובייקט מרכזי מדויק והילה של ירידה בחדות מסביבו, והירידה הזו בחדות היא הדרגתית מכל צדיו, כך שעומק השדה הוא למעשה הטווח שבו מתקיימת הירידה בחדות התמונה (מעגל הטשטוש).

*

עכשיו אני זוכרת איך היה לך קשה להתמודד מול בחירת ה'עיקר', איך למשל לימדת את עצמך להתאהב בארטיק המיוחד ש'אני-בחרתי', ולא פעם רצית גם את ה'נבחר' וגם את האפשרות ל'החליף', יחד רצית אותם, גם את זה וגם את השני, וכשעמדת שם על המדרכה נבוכה מה'נבחר' שלא מפסיק לנזול בורוד דביק על היד הימנית שלך ומה'תחליף' שמטפטף באותו הזמן עיגולים של שוקולד על הסנדלים החדשים הבנתי שכנראה לא בקלות תוכלי להסתפק ב'עיקר', שיכול להיות שתעדיפי את הדביקות והמבוכה של מעגל הטשטוש על פני החדות של חשיפת ה'עיקרי', של ההצהרה 'את זה לקחתי', שהבכורה שלי עוד רוצה פיסה של תום לפני שתאלץ להתמודד עם הבחירה שאין בילתה.

אני שבה ומְגוּגֶלֶת לה את המשכו של ההסבר: "במקרים מסוימים (בצילום נוף למשל) אנחנו עשויים לרצות שכל התמונה תהיה בפוקוס, כלומר מתאים לנו עומק שדה רחב, או 'עמוק', ובפעמים אחרות, כמו בצילום תקריב, נרצה עומק שדה צר, או 'רדוד', שידגיש את הנושא על-ידי טשטוש הרקע."

*

"היא רואה, היא מבינה, והיא בוחרת את ה'עיקר' שלה", אני שבה ומשננת לעצמי את המידע המרגיע, משוכנעת שהילדה שלי, זו שמרחפת עכשיו כציפור בין מראות ה'שֹדה', הזה או האחר, במרחק של אלפי קילומטרים מפה, ואוספת מראות ושכבות ואווירות, ומסמנת לעצמה 'עיקרים' ו'מוקדים' אינסופיים, תשא את כל אלו להמשך החיים.

הילדה שלי בוחרת לבדה את העשרים ואחת שלה, והיא מאושרת, אני מאשרת לעצמי.

*

7.7.2013