נדמה לי שהמפגש הבלתי נשכח הזה קרה כשהייתי בת תשע או עשר. לא זוכרת במדוייק. האמת שחלקים רבים מילדותי - אינני זוכרת.

טוב, ילדות רגילה היא לא הייתה. הבריחה אל עולמי שלי, מעולם המציאות האכזרי, המפחיד, המכה, חסר החיות, היה הכרחי. זה מה ששמר עליי, מה שהגן עליי כילדה שרצונה היחיד והאמיתי היה חיבוק אחד קטן. יומי. פשוט. אוהב. מבין. חלמתי בהקיץ.

לחיות בבית שבו החשש לנשימתך הבאה הוא תמידי, גורם לך להשיל את החיוך שנמצא אי שם בתוכך, להשפיל מבטך אל הקרקע הבטוחה, לחוש שדבר אינו בטוח כאן בעולם, ורק האדמה היא הכוח שלך.

והיא היחידה שנתנה לי את האפשרות לברוח כל פעם מחדש למקום בטוח אחר. היא הדבר היציב ביותר והברור ביותר שהיה בעולמי. עולם של ילדה שדבר לא היה בטוח בעיניה.

אני זוכרת  את הפשטות המורכבת של אותו יום.

הלכתי כהרגלי מידי שבוע לחוג הקלידים שלי. שבע שנים ניגנתי. שילבתי את קולם של הקלידים בקולה הרועם של ילדותי. 

והיום הזה, שעד יומי האחרון לא אשכח, עולה בי ואינו מפסיק לשוב.

הלכתי בדרך הקיצור הקבועה שלי, בשביל עפר צר. מרחוק אני רואה אדם מבוגר, זקן הייתי אומרת, למרות שאיני אוהבת את הקונוטציות המאפילות של המילה הזאת.

הוא התקרב אליי. ראיתי רק את רגליו. לא יכולתי לראות את פניו כי הבטתי בדבר הבטוח ביותר שהיה לי. האדמה לרגליי.

לפתע הוא עצר אותי. כאינסטינקט- הרמתי את ראשי.

"ילדה", הוא אמר לי, "תראי כמה יפות פנייך. לעולם, אבל לעולם אל תשפילי מבטך אל הקרקע. הרימי את ראשך, הביטי קדימה, היי גאה בעצמך".

עמדתי קפואה, לא הספקתי לענות, עוד מטר מסיומו של שביל העפר. עוד דקה מהחוג המוזיקלי.

דבר לא היה חשוב.

רק המילים שלו. הדהדו. נאבקו באדמה. הלמו בנפש הקטנה והכואבת. בכו בכי חסר דמעות. הבינו שהאדם הזה הגיע ממלכת המלאכים השומרת שלי.

וכמו שהגיע, כך נעלם מעיניי.

מאותו יום- בטחתי באדמה ללא מבט בה. בכל פעם שראשי הניד עצמו מטה, נזכרתי במילותיו של המלאך-איש שלי והרמתי ראשי מעלה בגאווה אמיתית.

נדמה לי שהמפגש הבלתי נשכח הזה קרה כשהייתי בת תשע או עשר. לא זוכרת במדוייק. האמת שחלקים רבים מילדותי - אינני זוכרת.

רק את אלה שימשיכו להעצימני.

הם- יהיו תמיד איתי.

לעולם.

הרימו ראשכם מעלה.

ראו כמה יפים אתם.

היו גאים בעצמכם.

אך לעולם אל תשכחו את הקרקע לרגליכם.

משם הכל מתחיל.