כותרות TheMarker >
    ';
    0

    מוזיקאית - אידיאליסטית / מירב בורשטיין

    2 תגובות   יום חמישי, 11/7/13, 11:45

     

    פסנתרנית, מורה לפסנתר שמלמדת תלמידים מתוך אהבה עמוקה למוזיקה* רואה במוזיקה חלק מהותי מהיותנו בני אדם * המוזיקה היא לא סתם חלק מחייה, היא בעצם חייה  * כשמתאפשר היא מופיעה בהרכב משפחתי מוסיקאלי ה"טריאונו" * רוצה ללמוד לשיר באופן מקצועי * בת זוגו של זכריה פלווין, פסנתרן, מורה למוסיקה וחוקר תרבות ידוע בארץ ובעולם *

     

    בגיל 5 נפגשה לראשונה עם הפסנתר ולימודי הנגינה * אביה מפעיל את קשריו כדי שתוכל להתקבל למכללה שם היתה היהודיה היחידה במחזור * עלתה לארץ  מאודסה בגיל 18 בעקבות גילויי אנטישמיות ומתוך סלידה מהמשטר והשלטון הטוטליטארי * בישראל היא עושה עתודה אקדמית במוסיקה ואח"כ מתגייסת לצבא.



    זוהי טניה פלווין שלצד המקצוע התובעני אך המתאגר, משיקה  בימים אלה את ספר הביכורים לילדים "חליל רועים" בהוצאת "אופיר ביכורים", שנולד מתוך מטרה לחשוף את הילדים לעולם הכלים המוזיקליים ולחווית עשיית המוזיקה ביחד והפך למבוא בחרוזים לעולם המוזיקה לקטנים ולמבוגרים. פלווין מציינת כי "אל לנו להתייחס למוזיקה קלאסית כאל משהו אלטיסטי, זר, "לא משלנו", מין בידור לעשירים".

     

     

    ''



    טניה פלווין, 51, נשואה + 2 , תושבת קריית אונו, פסנתרנית ומורה לפסנתר באקדמיה למוזיקה בקרייה האקדמית בקריית אונו . מוציאה בימים אלה ספר ילדים ראשון "חליל רועים" בהוצאת "אופיר ביכורים". 

     

    הספר מתאר את סיפורו של חליל רועים אשר לקולו נרדמים ומתעוררים הכבשים. במהלך הסיפור החליל העוזב את שדותיו, ועובר לעיר בחיפוש אחר עמיתיו. זוהי בלדה מיוחדת לכלים מוזיקליים בעלי נפש אדם. מעין מדריך לתזמורת בחרוזים מתנגנים, סיפור מקורי לגדולים ולקטנים. וכמו בסוף כל אגדה טובה, גם כאן מוסר השכל ותקווה. הסיפור עוסק בחוויה מוזיקלית, ניתן להרגיש את המוזיקה בין שורות העלילה. דרך המפגשים של החליל הילדים מתוודעים לכלי נגינה וצלילים שונים ולומדים על עולם המוזיקה.

     

    "המוזיקה היא לא סתם חלק מחיינו, היא בעצם חיינו"

    "המוזיקה היא לא סתם חלק מחיינו, היא בעצם חיינו". מדגישה טניה שבעלה הוא זכריה פלווין שידוע בארץ (ומחוצה לה) לא רק כפסנתרן ומרצה למוסיקה אלא כחוקר תרבות, מלחין, פעיל ציבורית ופובליציסט (לאחרונה יצא ספרו "בלב שומע" בהוצאת פרדס).

    אחות בעלה, אסתר, היא כנרת בתזמורת ירושלים רשות השידור ובעלה, דימיטרי, צ'לן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

    טניה פלווין מלמדת במכללה למוזיקה בקריה האקדמית שנים רבות. למרות שהיא ובן זוגה פסנתרנים ומלמדים באותו מוסד, אין בניהם תחרותיות וגם לא קנאה. להיפך יש פרגון ותמיכה. "אנחנו באותו ראש בהרבה תחומים ולא רק בתחום המוסיקה. זה תורם לשמירה על האיזון. אצלי לא היתה אמביציה של פסנתרנית-כוכבות שמקבלת פרחים. אני אוהבת לנגן, אני אוהבת את תחום החינוך ושילבתי את שני התחומים שאני אוהבת. אני רואה בזה שליחות. בעלי הלך לכיוון של הביצוע, הוא יותר אינדווידואל – סולן. אנחנו באותו ענף אבל בתחומים שונים".  

     

    "נגינה על פסנתר אינה מפסיקה לאתגר אותי"

    טניה : "אני מנגנת רק פסנתר אשר בהיותו כלי מדהים ותובעני מאוד אף פעם אינו מפסיק לאתגר ולהדהים ותמיד יש מה להוסיף וללמוד. אבל הסיפוק הגדול ביותר זה התלמידים. כל שיעור בו הפנים של התלמיד מוארות ב"שמחה שבגילוי" הוא שיא אישי ומקצועי".

    "מוזיקה זה לא עיסוק שמתנתקים ממנו ברגע שיום עבודה נגמר. מהרבה אנשים שמעתי את המשפט "אסור לקחת את העבודה הביתה". את המוזיקה אי אפשר לא "לקחת  הביתה", היא הרבה מעבר למקצוע, בשבילי היא החיים עצמם".

     

    הזמנים המעטים שבהם היא לא יכולה לשבת ולנגן זה אותו יום שבו היא נתקלת באטימות, חוסר אמפטיה וחוסר כבוד כלפייה כבן אדם.

    כמו כן, היו תקופות שבהן נאלצה להתפרנס גם מעיסוקים אחרים, אבל זה היה סוג של אילוץ כלכלי. ("מעולם לא רציתי להתרחק מהמוזיקה")

    לטניה יש עוד אהבה מוסיקאלית שהיא רוצה לממש וזה הרצון לדעת לשיר באופן מקצועי. "אני מאד אוהבת אופרה. אומרים לי גם שיש לי קול לא רע אבל אין לי מושג כיצד להשתמש בו" מציינת טניה.



    מאודסה לישראל – "סלדתי מהמשטר של סטאלין ומהמדינה הטוטליטרית"

    טניה ילידת אודסה, אוקרינה, שהיתה שייכת לגוש הסוביטי. שם היה די ברור שלומדים מוסיקה ומנגנים על כלי מגיל צעיר. במיוחד אם היית ילד יהודי. אמה היא מורה לפסנתר וזה היה טבעי ומתבקש שגם היא תנגן על כלי זה . בגיל 5 מתחילה ללמוד ובאותו הרגע היה ברור לה שהיא תמשיך ותפתח קריירה בתחום המוסיקה .

     

    השלטון הטוטאליטרי וגילוי האנטישמיות שהיו מנת חלקם של היהודים באותם ימים לא אפשרו לה וליהודים להתקבל למוסדות לימוד חשובים בניהם המכללה למוסיקה.

    "לחיות בתחושה הזאת, זה היה חלק מהחיים. למרות שביומיום לא נתקלתי בגילויי אנטישמיות כלפי אישית. ידעתי שקיימת אנטישמיות. הינו די מתבוללים לא ידעתי שום דבר על היהדות.  סבה המהנדס מצד אביה הוגדר "כאויב העם" בגלל היותו יהודי.

     

    מגיל צעיר ניבט בטניה הרצון לעזוב את אוקרינה (בריה"מ לשעבר) ולא משנה לאן . "היה לי רצון עז לצאת ולעזוב את אודסה. סלדתי מהמשטר והשלטון. חיינו כמשפחה קטנה בחדר אחד בבניין ישן. חולקים עם עוד משפחות את השירותים והמטבח שהיה משתוף לכלום". אומרת טניה.

    אביה היה איש אהוד שלא רצה לעזוב את בריה"מ. אולם לאחר המתנה ארוכה לדירת מגורים משודרגת אותה בסוף לא קיבל בשל היותו יהודי, מחליטה המשפחה לעלות לישראל.

    "המפגש שהראשון עם ישראל היה מהפנט" אומרת טניה שהכל היה שונה לה ממזג האוויר, האופנה והפתיחות. "אהבתי בה הכל".  


    כיצד נולד הספר ?

    טניה : "יום אחד נכנסתי לחנות צעצועים לקנות מתנה לקרוב משפחה קטן. היה עומס בחנות ובזמן שחיכיתי שהמוכר יתפנה אליי התחלתי לעיין בספרים לפעוטות. שמתי לב שהרעיון הבולט הוא "אלפבית לצבעים", "אלפבית לחיות", "אלפבית לצורות" וכד'. מיד קפץ בראשי רעיון לכתוב משהו על כלי המוזיקה".

    מאותו ביקור בחנות, ניגשה טניה לכתיבה שלקחה חצי שנה. "חליל רועים" הוא ספרה הראשון  שנולד מהרצון לחלוק את אהבתה העמוקה למוזיקה.


    יכולות הכתיבה של טניה התגלו כבר בגיל צעיר מאד. ""הפחדתי" את הוריי בשירים אנטיסובייטיים (ברוסית, כמובן). אחר כך, בגיל 18-19 היו באופן טבעי שירים על אהבה נכזבת. כשבגרתי, במסגרת הפעילות המקצועית שלי, התחלתי להשתתף בפרויקטים בתחום החינוך המוזיקלי, לרבות קונצרטים מוסברים ולשם כך המצאתי לא מעט סיפורים ומשחקים שקשורים ליצירות המבוצעות". מציינת טניה.



    "היחס בישראל למוסיקה קלאסית הוא כאל משהו אלטיסטי וזר – בידור לעשירים"

    לטניה יש הרבה מה לומר על ההייחסות שלנו ל"מוסיקה קלאסית". "זה נושא מורכב מאוד" אומרת טניה "קשה לענות על כך על רגל אחת. כל ניסיון לתמצת יהיה פשטני מאד אך אני אנסה לגעת לפחות בקצה הקרחון. לדעתי אחת הבעיות היא שמלכתחילה היחס  אל המוזיקה הקלאסית היה כאל משהו אליטיסטי, זר, משהו "לא משלנו", מין בידור לעשירים. לעיתים נדירות ביותר, אם בכלל, מתקיים כאן שיח ציבורי ראוי לשמו על הערכים האוניברסליים של המוזיקה בהיותה חלק בלתי נפרד מהתרבות וההיסטוריה האנושית.

    לטניה יש דעה נחרצת ביחס לחינוך מוסיקאלי  בארץ. לדעתה יש חשיבות ללימודי חובה במוסיקה בגילאים הצעירים ויש צורך להכניס זאת לתוכנית הלימודים כבר ביסודי. המוסיקה היא חלק מההוויה שלנו כבני אדם. בישראל המצב בעייתי כי יש חוסר בחינוך מוסיקאלי והוא אינו חובה . הלימוד נתפס על פי רוב כעוד חוג שאליו הולכים. (מה גם שלא כל אחד יכול להרשות את זה לעצמו מבחינה כלכלית).  


    טניה : "בנקודת הזמן הזאת שלי מה שהייתי רוצה יותר מכל הוא כמובן להמשיך לנגן, לכתוב, ללמד ולחשוף כמה שיותר אנשים לעולם ומלואו הזה שנקרא מוזיקה. אני מקווה שדרך הספר אוכל לגעת בכמה שיותר ילדים וגם מבוגרים".  

     

    ''



     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/7/13 17:17:
      תודה על הסקירה המקיפה הקשורה בכותבת הספר ובמנגנת. המוסיקה היא בעיקר פריווילגיה של עשירים מכיוון שמדובר ברכישת כלים מוסיקליים יקרים (במיוחד פסנתר) ובהוצאה ארוכת טווח של לימוד נגינה. משפחה של שכירים אינה יכולה להרשות לעצמה מותרות כאלה. ילד בעל כשרונות מוסיקליים חייב להסתפק בחלילית או בכלים אחרים שאינם יקרים, ומשך הלימוד הבסיסי אינו ממושך. אני מסכימה שנגינה היא גם תרבות המקובלת בארצות שונות, אבל בישראל, שרבים מאזרחיה הם עולים, אפילו עולים וותיקים, חייבים לדאוג לצרכים החיוניים ההכרחיים. אולי בעתיד יהיה מקום גם לנגינה בכלים יקרים ובמשך לימוד ממושך. ייתכן שהעולים מרוסיה ישרישו רעיונות אלה בארץ.
        12/7/13 08:33:
      רעיון מקסים.

      ארכיון

      פרופיל

      מירב ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין