הקדשת לי ספר.

קראתי עד סופו והתרגשתי.

 בצד הפנימי של הכריכה האחורית הודבק פתק בכתב יד מיועד אליך.

על  החתום היה : מיכל.

שולחת אליך את הספר (שמעולם לא היה שייך לי) ומרשה לעצמי להעתיק את המכתב ולפרסם אותו.

אתה כנראה נמצא כבר, שוב, במקום אחר.

אתה,

היית גבוה כצמרתו של ברוש על איצטרובליו

ואני נמוכה וחיוורת כצלחת מנה עיקרית במסעדת גורמה

 בפריז

כשרבצנו בסלון על השטיח הפרסי אמרת לי מילים גבוהות

מעולם לא סיפרתי לך

שהרגשתי שלא ניקדת

אהבנו לצחוק אהבנו לאהוב

 אהבנו להיות 

צחקנו בימים ובלילות

במקומות בהם היינו ובמקומות בהם חלמנו להיות

חיבקת אותי חזק כמו אני היחידה בחייך

בנשיקתך הארוכה ובעיני העצומות הרצנו תמונות מחיי הביחד

אני רציתי לשיר ואתה לאהוב

כשהתיישבת ליד הפסנתר כיוונתי את הצ'לו

ולהפתעתי

זכרת את מילות השירים

 שכתבתי

בכל פעם

כשעזבת

וחזרת

ואז

שוב צלצל הטלפון ורטט בין רגליך

 ויצאת מבלי לומר מילה

שפוף כשרפרף

לא הספקנו לאכול את הערמונים שהבאנו מן השוק

התיישבתי לכתוב עליך שיר חדש עצוב אבל אתה כבר זזת

פעם

לפני שנים היית צעיר ונמוך אני הייתי גבוהה ורזה

שוב נותרתי בכמיהתי העירומה ואתה כבר בחיקה של האחרת

מן החלון ניבטו אלי פרחי שקדיה מחייכים

אל מותם

מיכל