12.7.2013 חלום בן כעשר שנים: בחלומי אני שוכב על המזח, הצף על פני המים. רוח קרה אופפת את הזריחה האפורה, המנסה לפלס דרכה בין עננים רבים. המעיל שומר עלי, אך הוא רטוב כמעט עד מרפקיי, וקר לי. ידי טבולות במים, דוחפות מטה. היא, שלא באשמתה, מנסה להחלץ מהאחיזה האיתנה שמותירה אותה חסרת אוויר מתחת לפני המים המלוחים. עיניה פקוחות לרווחה, באימה ותחנונים, מנסה שלא לשאוף מלא ראותיה. רגליה בועטות בפחד, הלחץ הולך וגובר. אך אני לא מרחם. מותיר אותה שם, ברדידות העמוקה כל כך, מישיר מבט לעיניה החומות, המאבדות מחייהן. מידי פעם היא כמעט ומצליחה להוציא את פיה ולנשום, וודאי מרגישה את האוויר, הרב כל כך, אך לא יכולה לשאוף. אני כמעט שלא מפעיל כוח, רק מחזיק אותה שם, מרגיש את כוחה תש ואת וגופה נרפה. אני לא עוזב. אני מנסה לזהות את פניה, אך אין בהן אפילו בדל של הכרה. בועות אוויר אחרונות יוצאות מבין שפתיה. אולי היא בוכה מתחת למים. אולי היא מברכת על כך שהמאבק תם. ואני לרגע עוצם את עיני, מרגיש את השיא, את הסיפוק הממלא אותי. כמו סיומו של מסע, כמו אורגזמה, כמו אהבה חדשה. אולי, בחלום אחר או באותו חלום, אני צופה מהצד. ידי טמונות בכיסים, משחקות במטבע אמריקאי ישן. רוצה להתערב ולא יכול, פשוט עומד, רגלי נעוצות בחול הרך, הצהוב. אני רוצה לצעוק, לקרוא לעזרה או להסיט את תשומת ליבי. אני העומד על החול יודע מה אני השוכב על המזח עושה, אולי אני אפילו מכיר את אותה נערה\בחורה הטובעת מידי. קר, וגופה רטוב. אולי אני נהנה, לכן אינני עוזר. יתכן שאני מסתכל על עצמי ורוצה לעזור לי, לראות כיצד החיים נגמרים, כיצד הם עוזבים את העיינים האלה, שבמצבי אינני יודע את צבען. לפעמים אני בכלל אותה נערה\בחורה. אינני יודעת מי אני, משום המחנק והחושך ההולך וגובר. קר מתחת למים, החולצה העבה ספוגה ומושכת אותי מטה, כאשר ידי מחזיקות בידי, מנסות להסירן מכתפיי הצנומות. רגליי בועטות מעלה, וכוחי נגמר במהירות. מידי פעם אני מצליחה כמעט לשאוף אוויר. הוא שם מעלי, יש כל כך הרבה ממנו. אוויר צונן מלטף את מצחי ואת קצה אפי, אך אינני מצליחה לשאוף ממנו. אני מסתכלת על עצמי מתחת למים, עיני חומות כל כך, קרות כל כך. אני בוכה מתחת למים, הלחץ הופך את תנועותי למגושמות, חסרות יעילות. אצבעותיי חופרות בכתפי, פוצעות אותן. מה ישאר ממני בעוד מספר שניות? גופי יהיה גופתי, קרה וחסרת חשיבות. עוד מאכל לדגים, אולי אצוף על פני האדוות עד שאגיע לחול הרך. רגע לפני הסוף אני מברכת על סוף המאבק, למרות שאני רוצה לחיות. עיני מתחננות מול עיני, אך אני אינני מקשיב. והחושך, הוא מגיע לבסוף, מתוך הקרקעית. הוא עוטף אותי בחיבוקו החמים כל כך. אני מספיקה לראות אותו עוצם את עיניו ויחד איתי מגיעה לשיא. אנחנו ביחד, אני המטביע, אני הטובעת, הסיפוק שלי הוא השאיפה שלי. אנחנו אחד. |