ברשותך, אני אמשיך את זה פה (:

עצבן:

תודה

 

לגבי מה קורה אחרי המוות כמובן שאין לי מושג. הסיפור עם הדבורה היה מענה לשאלה האם יש המשכיות לחבר שנהרג (לפני לא מעט שנים). מן הסתם אני חיפשתי את ההמשכיות - והדבורה הייתה שם כדי לספק לי אותה. מיותר לציין שהתשובה הזו מאוד מצאה חן בעייני.

 

לגבי ההצעות המיסטיות למיניהן (של המשך הנשגב מבינתנו). אני כמובן לא שולל - ובכל זאת החלק שמצא חן בעייני במיוחד במיסטיקה לסוגיה הוא ההתייחסות לחיים כאל שיעור. (לצורך העניין זה לא משנה אם הדימוי נכון או לא - הוא נותן פרופורציה מאוד טובה להסתכל על הדברים). אם מאמצים את הדימוי - אז אני חושב שצריך להתמודד עם השיעור בעזרת הכלים שניתנו לנו - מתוך החיים - ולכן לטעמי - מנקודת מבט מיסטית העיסוק במטא-פיזיקה ובתורות נסתר למיניהן משמען לרמות בשיעור. לכן לבושתי אני יכול לאמץ פתרונות שנמצאים בתוך מעגל החיים - ולא כאלה שנמצאים מעבר לקשת בענן (גם אם בסופו של מוות הם יתבררו כנכונים).

(: אני לא מתייחסת אל זה כאל לרמות. בשבילי, החיים הם אוסף חוויות שמהוות כלים לשיעור שאני צריכה ללמוד. אבל בכדי להצליח לחוות, לחוות באמת, אני צריכה להבין. או להשלים עם חוסר ההבנה.

רובנו מפחדים מהמוות. אנחנו מונעים מתוך הפחד הזה.

תראה את בתי הקברות הדוממים.

ולמה הדומם הזה מרגיש לנו לא נעים?

למה הצורך שלך להחיות את המתים?

הפחד מהמוות מניע אותנו. אנחנו מפחדים לאהוב. באמת. ללא שום תנאי. ללא שום תלות. להתמסר. 

אנחנו עסוקים בלרפד את העתיד כי הלא ידוע, הוא שמפחיד. מטריד.

מבחינתי, זה השיעור. על מנת לאהוב ללא תנאי צריכים להיות מוכנים למות.

אף אחד לא מוכן למות מתוך מודעות. אולי רק בתור אינסטינקט. 

מבחינתי זה לא מטאפיזיקה. זה פה. אלה אנחנו שנרתעים מהמוות- החיים. 

מסובך להסביר את מה שעובר לי בראש (:

בכל אופן, יפות המחשבות שלך (:

מקסים. אחד הפוסטים המקסימים שקראתי. אחד הרעיונות המקסימים ששמעתי.

אני לא בטוחה שהמוות הוא המשך חיים, אחרים.

נראה לי שפה אנחנו קוראים ללא נודע הזה בשם מוות. כי אנחנו חושבים במונחים ארציים. ביקום שלנו אנחנו חיים. לכן אנחנו לא מסוגלים לדמיין משהו אחר שהוא לא חיים.

נראה לי שגבולות הדמיון נמצאים במקום הזה. לכודים במעגל של חיים. של מה שאנחנו מסוגלים לחוות. 

מוות זה שם לדבר הערטילאי הזה שאף אחד מאיתנו לא יודע מה הוא.

אולי מוות זה לא להפסיק? ואולי זה לא לחיות, חיים אחרים. 

אולי זה לא זה ולא זה, אלא משהו אחר שאנחנו פשוט לא מסוגלים לדמיין?

הבעיה היא שאנחנו מפחדים מהמוות. מהלא נודע הזה. מחוסר הידיעה. אז אנחנו מנסים לדמיין מה זה אומר "להפסיק" ואנחנו מדוממים את כל מה שהכי קרוב למצב הלא ידוע הזה, וממלאים את בתי הקברות באבנים. ורוגמים את עצמנו בחיינו באבנים, שמנסות להסתיר את הפחד הזה.

לא מרשים לעצמנו לאהוב.

כמו שאנחנו מסוגלים.

התובנה על גידול הילדים אכן מעניינת אבל לטעמי היא הרבה יותר קשורה לעוף כמו ציפור מאשר לפוסט הנוכחי.

 

ולעצם הקביעות עצמם - אכן יש בהם חן וחוכמה אבל.

אין ספק שעדיף שילד יחיה באושר ולא באיבה, אין ספק שעדיף שילד ירגיש רצוי מאשר דחוי. אבל זה קצת מזכיר את האמירה שעדיף להיות בריא מאשר חולה.

חוצמזה שממעט הניסיון שלי נראה לי שבגידול ילדים צריך להיות יותר קשובים לילד עצמו (ולסיטואציה) מאשר לאקסיומות ודוקטורינות.

 

 

צטט: אזוטריקה-יומן לימוד 2013-07-13 12:54:35

כבר בפתיחה כאשר הוזכר ילד עלה לי לשלוח לך את המילים הבאות.

 

ילד באשר הוא

אם ילד חי תחת ביקורת -

הוא לומד להאשים

אם ילד חי בביטחון -

הוא לומד להאמין

אם ילד חי באיבה -

הוא לומד להילחם

אם ילד חי בשותפות -

הוא לומד להתחשב

אם ילד חי באמת -

הוא לומד צדק

אם ילד חי בידע -

הוא לומד חכמה

אם ילד חי בבושה -

הוא לומד להרגיש אשם 

אם ילד חי בשמחה ובאושר - 

הוא ילמד אהבה ויופי

אם ילד חי בהרגשה שהוא רצוי -

הוא ידע למצוא אהבה בעולם

 

בהצלחה

 

יש מצב שאת צודקת. בפוסט לא נאמר כמובן שצרירת המנוח בצרור החיים שווה ל"תחיית המתים" אלא שהצרירה היא השאיפה "להשאיר את המת בעולם החיים". תחיית המתים היא טקטיקה מיסטית (אחת מני רבות) כיצד להתמודד עם סופיות המוות. יש כאמור גם טקטיקות אחרות.

 

אין ספק שזיכרון ממלא תפקיד מרכזי ב"החייאת המת", ולכן יש לנו תפילת "יזכור", יש לנו "יום הזיכרון" - ושאר כלים להשאיר את המת בתודעתם של החיים. אבל שווה להתמקד בשיטה אחת שנקראת "הנצחה". להבדיל מזיכרון "רגיל" בו המקורבים זוכרים ואוהבים את המנוח (ולמעשה תקופת חייו נמשכת עד שאותם קרובים - וצאצאיהם יצטרפו ל"מעגל המוות") בהנצחה יש יומרה הרבה יותר גדולה - שנגזרת מהמילה "נצח". אפשר להיזכר בפרימידות במצריים, בצבא הטרוקטה בסין או במוזואולומים הקומוניסטים. נדמה לי שהבחירה באבן נובעת מאותו שאיפה של חיי נצח (לפחות בזיכרון). מתגנב לי החשש שיש קשר די גדול בין השאיפה לנצח ובין הבחירה במוות (בפי שמשתקף בבחירת החומר למצבה - החומר לצריבת הזיכרון). 

 

לכן גם אם נאמץ את הצעתך ונמקד רק בזיכרון ככלי ל"החאיית המת" - יש זיכרון שנמצא בתוך מעגל החיים, ויש זיכרון שנמצא מחוץ למעגל החיים (או בלשוני - במעגל המוות). אנחנו יכולים להחליט באיזה זיכרון לבחור.

 

 

צטט: באבא יאגה 2013-07-13 12:26:36

תהייה נשמתו צרורה בצרור החיים". - משמעותו של בטוי זה רבת פנים. ההתיחסות אליו כאל שאיפה לתחיית מתים מצמצמת מאד את המרחב שהבטוי פותח. אפשר הרי גם לפרש בצרור החיים, בצרור אלו שחיים. ואם לחשוב על היהדות שהזכרון הוא מאושיותיה, הכוונה דווקא שנשמת המת נצררת בזגרונם של המתים וזוהי תחיית המתים האמיתית.

כבר בפתיחה כאשר הוזכר ילד עלה לי לשלוח לך את המילים הבאות.

ילד באשר הוא

אם ילד חי תחת ביקורת -

הוא לומד להאשים

אם ילד חי בביטחון -

הוא לומד להאמין

אם ילד חי באיבה -

הוא לומד להילחם

אם ילד חי בשותפות -

הוא לומד להתחשב

אם ילד חי באמת -

הוא לומד צדק

אם ילד חי בידע -

הוא לומד חכמה

אם ילד חי בבושה -

הוא לומד להרגיש אשם 

אם ילד חי בשמחה ובאושר - 

הוא ילמד אהבה ויופי

אם ילד חי בהרגשה שהוא רצוי -

הוא ידע למצוא אהבה בעולם

בהצלחה