החום הכה ללא רחמים והאדמה להטה מתחת למגפיים השחורות, הגבוהות, בהן ניסה בני לרוץ בדרך הטרשית, המכוסה סלעים ושיחים קוצניים. הוא נשם בכבדות, בורח מהצעקות והרעש שאיימו לאחוז בעקביו ולגרור אותו חזרה מטה. בני ניסה בכל כוחו לטפס לראש הגבעה, שם ראה חומה עשויה אבן ואדמה, שייתכן ותוכל להחביאו מעיניים טורדניות וקנאיות שעשויות להפריע לו. כל כמה צעדים נשכב בכבדות על הארץ, הסתתר מאחורי שיח וניסה להביט מעלה כדי לראות האם אויב כלשהו מחכה לו שם על מנת להורגו. לבסוף, מתנשם ומתנשף, כפות רגליו מקרינות וגבו כואב, הגיע אל הפסגה. מעבר לחומת האבן, שהגיעה בערך לגובה החזה, עמד עץ עתיק, זקוף, שקליפתו כמעט שחורה. ענפיו העירומים נראים כמו אצבעות גרומות השואפות לשמים, כאילו מדובר ביד של ענק שחפר את דרכו מקברו העצום ועדיין מנסה לצאת מבטן האדמה. על אחד הענפים עמד עורב גדול ושחור, נוצותיו פרועות והוא קורא בקולו הצרוד בקצב אחיד. בני התעלם מעיני החרוז השחורות שננעצו בו והתקדם באיטיות אל הפתח שבחומה. הוא בחן את סביבתו. מול הסף עמד כלב שחור, מדובלל ומוזנח, גופו רזה מרעב ועיניו אדומות ומאיימות. משהתקרב אליו בני, נהם הכלב וחשף מעט את שיניו, נבח מספר פעמים לאות אזהרה או פחד, אך לבסוף זז הצידה כשזנבו מקופל בין רגליו, משאיר את הפתח פנוי למעבר. בני, עדיין מסתכל על הכלב בחשש, חצה את המפתן לתוך החצר, חש איך האדמה מפנה מקומה לגבעולי עשב גבוהים. הוא התקרב אל העץ, הסיר מעליו את פקלאותיו, באנחת רווחה הניף את ידיו אל על והתמתח תוך גניחת סיפוק קלה. לאחר מכן ניער את גפיו וראשו, גופו קליל יותר ונשימתו חופשייה. החום נעלם והרוח הקלילה יבשה וקיררה את הזיעה שדבקה בבגדיו. בני רכן אל התיק הירוק, הפך בו מעט והוציא ערכת אוכל בחיוך רווחה. לאחר כמעט יום שלם בו לא הצליח למצוא את הזמן למלא את כרסו הרכה במזון חש בני כי הוא ראוי להפסקה. הוא התיישב, נשען על גזע העץ, נשם עמוק ואז הוציא את האוויר באיטיות. 'בזמן הארוחה,' חשב לעצמו בני ושלף מכיס החולצה הירוקה המכופתרת צמד אטמי אזניים צהובים, 'יש להיות שליו ורגוע. כך מתעכל האוכל כראוי, וכך מגיעים לסיפוק הרצוי שנובע מהאכילה.' הוא בחן ממקום מושבו את החומה, וראה שהיא סוגרת על הרחבה הקטנה מכל הכיוונים. הוא נשם שוב, ואז פרש מגבת שחורה שסחב עמו. הוא הניח את תכולת ערכת האוכל: פחית הטונה, המיימיה, הלחם ושקיקי הממרחים על גבי המגבת, הוציא ג'ל חיטוי מתוך התיק הירוק, יצק טיפה בודדת על מרכז ידו השמאלית והחזיר את השפורפרת אל התיק הירוק. אחר עיסה את הטיפה בין ידיו ואצבעותיו עד שהנוזל התאדה, מותיר קרירות נקייה. הוא רחרח את קצות אצבעותיו. "המממ," רטן, מעך את האטמים ודחס אותם לתוך אזניו. הוא שנא את ריח טינופת השמן והסולר שכיסה את ידיו, ושממנו לא ניתן להפטר, אבל ידע ששאריות קלושות של אלכוהול מחטאות כראוי אפילו בתנאי שדה אלו. בני גמר אומר לפצוח בסעודתו. הוא ניסה לנתק את עצמו מהרעש שעדיין הגיע מעבר לחומה, מריח הגפרית המעיק שנישא ברוח. 'תתרכז באוכל, בני' חשב לעצמו, ההד בראשו הולך ונחלש, מוטח שוב ושוב בין קירות מוחו. הוא הניח על פרוסת הלחם הלבן כמות נאה של טונה, אותה דג מהפחית ומרח את החתיכות הבהירות, השמנוניות כמיטב יכולתו לאורך ולרוחב הלחם. אז, לאחר שהמליח ופלפל את הערמה הורודה-אפורה, קירב את התוצאה לפיו ולעס, מנסה להתעלם מסביבתו ככל שיכל. נשימות עמוקות, לעיסה, בליעה. נשימה עמוקה וחוזר חלילה. בני הצליח לאט להכנס למעין מדיטציה המונעת בנשימה ונשלטת בקצב הלעיסות. הוא השתעשע, בעודו לועס, בתכנון הפרוסה הבאה. הפעם, אולי, יפתח את אחד משקיקי המיונז שעל המגבת, יצוק את תכנו על הפרוסה ו... לא! הוא יניח את הטונה על הלחם ואז יצור תערובת עם המיונז, יבזוק מלח ופלפל... אח! תענוגות תזונתיים פשוטים יכולים למלא את הלב ברוגע ולרפא נפש עייפה. שלוש פרוסות מאוחר יותר הסיק בני תוך עיוות שפתיים קל, שהמנה העיקרית תמה ורק פירורים נותרו על המגבת. מבלי לאבד מרוחו, שפשף את ידיו בחיוך דק, ביצע בשנית את טקס החיטוי ושלף מתוך שקית לבנה שקופה למחצה תפוח זהב בודד. בני החזיק את התפוז ובהה בפלא שנתפס באצבעותיו. כה זהוב, ומלא הוד. בני קירב את התפוז לנחיריו ושאף מלא ריאות. הריח הנפלא פתח את דרכי הנשימה שלו, שהיו מעט עכורות בגלל האבק הרב. הוא קילף את הקליפה העסיסית בצפרניו המטופחות, פירק את הפלחים והניחם מולו בתחושת סיפוק. חיוכו התרחב ועיניו נעצמו כשלעס בעצלתיים ונהנה מהפסקת האוכל, אותה לקח בחוכמתו כי רבה. הוא נתן לעסיס למלא את פיו בטעמו הכתום של ההדר. 'אין מפריעים למנוחת הסועדים,' חשב וזמזם בשקט. 'אני נמצא בתוך בועה של אושר'. הוא הרים את אחרון הפלחים, חייו אליו, הריח אותו ואז הכניסו לפיו. "מממממ," גנח בחדווה. הוא בלע את שארית התפוז ואז פקח את עיניו. דבר מה הטריד אותו כעת, משנגמרה סעודתו. הוא יצא מהטראנס בו שהה. מבלי לנשום האזין לסביבתו, מנסה לשמוע מה קורה מעבר לחומה. הוא חשב שיחזור לעולם אותו עזב, אבל ההמולה נאלמה. האושר פינה מקומו ודאגה החלה זולגת לתוך וורידיו. הוא שלף את האטמים מאזניו, לא בלי מאמץ, ונבהל מעט כשלא שמע דבר. אבק עדיין עמד באוויר, אך ללא ליווי התזמורת חסרת ההרמוניה ששררה שם מקודם. הוא הביט במעלה העץ וראה את העורב, עדיין מביט בו בעיניו הקטנות, שותק בנזיפה. בני קיפל את המגבת והכניס את השאריות לשקית, אותה תחב לתיק הירוק. "בלי פאניקה בני ידידי," לחש והניח על גופו באיטיות את מטלטליו, נועל את סוגרי האפוד על בטנו. הוא התקרב אל חומת האבן וניסה להביט מעליה במורד הגבעה. הוא לא הצליח להבחין בדבר, נדמה כאילו החומה צמחה, הפכה גבוהה יותר ואי אפשר להציץ מעבר לה. "לאן נעלמו כולם?" אמר והרגיש איך הפחד מתערבב בדמו. הוא יכל לראות כמעט את הצבע שלו, לבן וקפוא, הופך את הזרימה בעורקיו לתהליך איטי וקר. בני הרגיש שפעימות ליבו הולכות ומאיטות. הוא ניסה להתרכז ולא הצליח. מוחו היה עטוף בערפל סמיך, מונע מהמחשבות לבוא ומותיר ריקנות. הוא הסתכל לאורך החומה וכיווץ את גבותיו בתהייה. לאחר מכן הניח את ידיו על האבן הקרירה, גרגרי חול התנתקו וצנחו באיטיות אל העשב. הוא מישש באצבעותיו את האבנים והאדמה. מרחוק, במעומעם, שמע את נביחות הכלב. "הפתח נעלם" אמר בהפתעה, גירד בראשו והביט על החצר שסביבו. הוא הלך לאורך החומה, הגיע לפינה ואז המשיך, עד שהקיף את כל החומה. שום פתח, שער או פשפש, החומה שלמה וסגורה לחלוטין. בני עצם את עיניו. הוא נשם מספר פעמים, ממלא את ראותיו באוויר הקריר של החצר המנותקת. לאחר מכן הסיר את האפוד, את המגפיים ואת הגרביים. הוא כיווץ ומתח את אצבעות רגליו, ומשנרגע לגמרי פקח את עיניו. הוא התקרב לעץ, בוחן את קליפתו, נוגע בכף ידו בגזע. והנה, בתחתית הגזע, בין השורשים, ראה פתח. הייתה זו מערה או תעלה, גדולה מספיק על מנת שיעבור בה. הוא הזדקף ובהה לרגע, תוהה מה עליו לעשות. ואז, משך בני בכתפיו, וצעד לתוך הפתח מבלי להביט לאחור, מנסה שלא לחשוב איך לעזאזל יצא ממנו שוב. |