כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (7)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      17/7/13 11:42:
    מה לעשות לכולנו זה קורה טוב שמצא מנקה בסוף
      14/7/13 23:47:
    את כרגיל, בכשרונך הייחודי יכולה לקחת סיפור אישי ולהפוך אותו ללמידה להמוני אנשים. כשמה שעומד מאחורי המריבה זה בטחון פנימי שאני בוחרת באיש הזה, המריבה הופכת להיות כלי ושלב בהתפתחות המשותפת
      13/7/13 17:48:
    אהבתי. צריך לדעת לריב אני בצד שלך בעניין האבק העיקר שהאהבה נשארה והריב נחתם בנשיקה
      13/7/13 06:21:
    נגעת בנקודה מאד חשובה בחייהם של זוגות .הריבים האלה משאירים טעם רע .וכשהם נצברים הם יוצרים פיצוצ .כשבני זוג יודעים שאחרי הריב האהבה נשארת אזי תובנת החיים שלהם מושלמת .שמה שלא יקרה הדבק ביניהם אינו מקרה .וכתיבתך יפה .
      13/7/13 00:12:

    לפני כמה ימים שמעתי מחבר טוב משפט שנורא מתקשר לי למה שכתבת פה היום. זה היה בקשר לחברות, לא בקשר לזוגיות אבל זה כן מתאים לי לפחות גם למה שכתבת כאן, על גבולות ועל ריבים ועל חברויות בכלל. על בחירת חברים לפי אנשים שכן אפשר לריב איתם ולהשאר חברים גם אחרי ריב טוב ואולי בעיקר אחרי ריב טוב. 

      12/7/13 23:29:

    צטט: עליזהלה 2013-07-12 23:14:53

    נראה כי לא יעלה הרבה אבק עד שנקרא את ההמשך???

    בהחלט. אני מקפידה לחיות ולהקליד כל יום, חיי והמקלדת אינם מעלים אבק, כמו גם עלילותי עם מתי

      12/7/13 23:14:
    נראה כי לא יעלה הרבה אבק עד שנקרא את ההמשך???
    0

    האמן והבורגנית - פרק שלישי, חשיבותה של מריבה הגונה

    7 תגובות   יום שישי , 12/7/13, 22:40

    ''

    "מערכת של שני גופים בחלל", מתי גרינברג, "הסתחפויות בנייר," בית האמנים, אוקטובר 2012

     

    12.7.2013



    האמן והבורגנית – פרק שלישי, חשיבותה של מריבה הגונה
    קטעים מיומני

     

    התברר כי קוראי נותרו מודאגים עקב המצב המאובק בו נותרתי שרויה ברשימתי הדנה בחיבתו היתרה של מתי לאבק. ובכן הסירו דאגה מליבכם ואבק ממדפי ביתכם – המאבק על האבק הסתיים. בניצחוני. לא לפני שניסיתי אני, גמלונית, מסורבלת ולא יוצלחית מושלמת בתחום עבודות הבית, להסיר את פירורי הזמן משכיות חמדה שניצבו להן בחן על מדף ארוך שהותקן גבוה על הקיר. כשסיימתי לצחצח את אגרטלי הזכוכית ופסלוני הקרמיקה בחנתי בסיפוק ובגאווה את מעשה ידי ואז, מעשה שטן, פתאום גלשו להם החפצים המבהיקים בנקיונם הטרי חבטו בראשי (לראש שלום) והתנפצו לרסיסים על הרצפה. מתי עמד בגבורה ובאצילות נפש בטרגדיה הזו ולא אמר דבר. האירוע העצוב חיזק את עמדתו - העסקת מנקה תפר את ההרמוניה המופלאה של דירתנו על אי הסדר המאובק שהוא חלק מחייה וחיינו.
    לאחר מספר ימים פרצה המריבה הגדולה. מכוערת. אמיתית. הראשונה. שנים קודם לכן, עם תחילת הכרותנו התעוררה פרובלמה. הפרובלמה הייתה שלא רבנו. לא שהכל זרם על מי מנוחות, ולא שמתי לא ניסה לבחון אותי, אבל הריב הגדול לא פרץ. ככל שחלף הזמן ללא ריב ומדון גברה חרדתו והוא תינה צרתו בפני כל מי שהסכים להקשיב. היום אני יודעת שהוא צדק. הוא רצה לזהות את הגבולות שלי. הכעס משרטט את גבולותי. אדם ניכר בכוסו, כיסו ובכעסו. מתי כבר הכיר את כּוֹסי ואת כיסי. כעסי נשאר עלום בפניו. אלא שאני גדלתי במשפחה בה לא רבו. בכל אופן כך חשבתי. כשנישאתי למנוח שלי האמנתי באמת ובתמים שהורי, זוג יונים (שזה נכון) מעולם לא רבו (שזה לא נכון, אך ההתגוששויות התרחשו מאחורי הקלעים, נוֹט אִין פְרוֹנְט אוֹף זֶה צִ'ילְדְרֶנִים.) יצאתי לחיים בכלל ולחיי הנישואין בפרט חסרה כלי הישרדותי חיוני - נסיון במריבות. במשפחתו של המנוח שלי דווקא רבו גם רבו והוא סלד מכל מחלוקת קולנית. אז לא רבנו.
    כעת ניצבתי לפני יריב שידע לריב. נזכרתי במה שלימדה אותי רינה חברתי, אי אפשר לעלות למגרש כדורגל ולשחק בחוקים של משחק בובות. צריך להכות את היריב בכליו הוא, אותם הוא מבין ומעריך. במלחמה כמו במלחמה. ואולי לוּ הייתי שולפת ציפורניים ורבה עם המנוח שלי כנמרה זועמת במקום "לדון בנושא" באופן מנומס ותרבותי כפי שנהגנו, היה טוב יותר לכולנו והסוף לא היה כה מר ונמהר. עם כל ההבנות האלה עמדתי עכשיו מול האיש איתו אני רוצה לחיות, הרמתי קול, איימתי, ספגתי איומים, העלבתי, נעלבתי. נורא רציתי לפתוח את הדלת ולהימלט. צועקת ובוכה (אך ממשיכה לחשוב תוך כדי) נשארתי יציבה על רגלי. תילחמי, אמר לי קול פנימי, תילחמי ואל תברחי. מַתִּי השתאה לרוח הלחימה העיקשת שתקפה אותי. אבל אני ידעתי שאני נלחמת על האהבה שלנו. שאם אפסיד לבלגן ולאבק אאלץ ללכת משם. איתם אינני יכולה לחיות. נחלתי תבוסות בחיי, אבל להפסיד אהבה לאבק? נראה לי טיפשי.
    וכך קרה שדווקא מַתִּי הוא שמצא מנקה נמרצת וזהירה, שאינה מבינה ולא כלום באמנות, אך מבינה גם מבינה באבק. ומשלמד את הגבול בו אני מתרוממת על שתי רגלי האחוריות - בועטת נושכת ושורטת עד זוב דם, נרגע והחליט שהוא יכול לחיות עם זה. ואני גם.
    ומאז אנו חיים באושר ובניקיון עד היום הזה.



     



     

    דרג את התוכן: