שביל חיי - הילכתי בו לא פעם, גם לא פעמיים, הרבה יותר משאי פעם אוכל לספור, תשובות עדיין לא מצאתי.
הלכתי ושבתי על עקבותיי, הלכתי וחוזר - הופך כל אבן ואבן, קטנה כגדולה - החיפוש נמשך -
מעגלים נסגרים, מעגלים נפתחים, ואני כגולם במעגל, מביט סביב ולא מבין על מה היא המהומה.
תמיד הייתי כך, סירבתי לקבל "תורה מסיני", תמיד שאלתי "למה?" כך חזרתי בתשובה בגיל תשע וכך חזרתי בשאלה כעשור לאחר מכן, לימים יתברר שזה בעוכריי, או שלא.
הסברים פסיכולגיים, פילוסופיים, מדעיים, מיסטיים, כולם היו בניי.
כשאתה בוחר במשהו לעולם ויתרת על האופציה השניה - תמיד ישנה בחירה.
האם יש דברים נסתרים מעין? נסתרים ממוח חושב? הייתי אומר שאני חצוי אבל במציאות אני מחולק להרבה יותר מזה.
יש כמה וכמה תשובות - אם המון רבדים באישיות שלי נטמעים בי בשנות הינקות המוקדמות, אי שם בין השלב האוראלי לשלב הפאלי, הרי זה הרבה לפני שהתודעה שלי יכלה לבחור, הרבה לפני שלמותה, היא לא יכולה להיות כך כי היא בתהליך, היא בפס הייצור - אז היכן היא אותה זכות הבחירה?
מדוע אני סקרן יותר מאחיי ואחיותיי? מדוע אני אוהב את מה שאני אוהב? ולמה אני הוא אני?
היכן נגמר הראציונאלי ומתחיל האמציונאלי - איש חכם אמר פעם ש 'אובייקטיבי' הוא הפרודקס הקצר בעולם, הרשו לי לחלוק על אותו חכם, בהתחשב בעובדה שהמילה 'אובייקטיבי' מורכבת מעשר אותיות ומנגד 'ראציונאלי' מורכבת מתשע אותיות או פחות (תלוי איך אתם כותבים) הרי הוא הפרדוקס הקצר ביותר, אינה ראציונאליות בעולם הזה.
חקרתי את הנושא רבות לאחרונה, לפני הגיעי לגיל שלושים ראוי שאדע מי אני, אמת סובייקטיבית לגמרי:-)
אני אתן שתי דוגמאות - נברתי המון בחיפושיי מדוע בחרתי לעסוק במקצוע בו בחרתי - 'עיתונאות', חשבתי וחשבתי, למה לא הלכתי לנגרות? או אולי למנהל עסקים? מצאתי שתי תשובות ששתיהן מתקבלות על הדעת, שתיהן מתיישבות לי עם שלילת הראצינאליות. התשובות שתיהן כמובן קשורות לבית בו גדלתי ולדברים מהם הושפעתי.
התשובה הפשוטה יותר מבין השתיים אך בהחלט מיישרת קו עם ההגיון. גדלתי בבית בו אבא שלי היה יונק אקטואליה, נולדתי לצלילי מהדורות החדשות, לא חלף לו יום בחיי ללא עיתון על השולחן, בשעה חמש אחר הצהריים בעת שידור התכנית 'ערב חדש' שקט הס השתלט על הבית, אוי לו לזה שיוציא הגה. כמוהו גם אני, נמשכתי לזה כפרפר לאש, תמיד הייתי מגניב מבט אל עבר המסך, תמיד כשהיה מסיים את ה'כותרת' הייתי קורא אותה, למה? לא אבין ולא אדע כנראה, די לי בכך.
ומן הצד השני אמא, אמי הייתה חילונית ליברלית שאהבה הרפתקאות, ככזו היא הרבתה לשלוח את אחיי הגדולים יותר לאודישנים כאלו ואחרים, הסיפורים המשפחתיים מספרים שאחותי הגדולה הייתה אמורה להיות הילדה בסרט הקאלט "הקיץ של אביה" היא צלחה את כל השלבים אך לבסוף בגלל פערי הגובה בינה לבין גילה אלמגור החלום ההולווידי נגנז. אי שם בסוף שנות השמונים עם בא טרנד צילומי סרטי אקשן אמריקאיים בסדום הגיע תורה של אמי, הפקת הסרט התורן תרה אחר ניצבים ממוצא מזרחי לסרט הוליוודי 'אשכרה'.
הכוכבים הגדולים דאז החלו לנחות בזה אחר זה, סטיבן באוור (גונב הלבבות) ג'ייסון פטריק (ספיד 2) אמי ואחי לוהקו כניצבים, לא אשכח את הלילות בהם היו יוצאים לצילומים באישון לילה. ההתרגשות הייתה בשיאה, נחשפתי לראשונה לאחורי הקלעים של הקולנוע, החל בנפלאות הפעלולנים וכלה בתעתועי האיפור - הסרט הפך לגאוות המשפחה והאלבום מצוי עד היום אצל אמי. בהתחשב בעובדה שאמי מופיעה בפריים הראשון בקלוז אפ זו בהחלט גאווה.
את התשובה הזו אני יכול לפרש גם אמוציונאלית וגם ראציונאלית - תמהיל של אבא ואמא.
ומדוע אחיי לא נמשכו לתחום התקשורת? הרי גדלנו באותו הבית לעזאזל.
התשובה המורכבת יותר אך לגמרי הגיונית היא חשכים מהילדות, נולדתי כבן זקונים למשפחת רוזנבלום, שתי אחיות גדולות ושני אחים, נוטים לשייך לבן הזקונים את מידת ה'מפונק' אז זהו, שלא.
אמסור את גרסתי לילדות, לכל אחד ואחד מהם ישנה גרסה אחרת כמובן, רק את שלי אוכל לדעת.
כילד הרגשתי תמיד 'לא נכון', הרשתי מבוטל בכל שאמרתי, דעתי לא נשמעה כל שכן לא נחשבה, תמיד הייתי ה'תמים' ה'לא מבין' כך הרגשתי בכל אופן, למה? אין לי מושג, ספק מציאות ספק דמיון ואולי שניהם.
כשאתה גדל בהוויית חיים כזו אין דבר שאתה רוצה יותר מלצרוח, מלומר את שיש לך. ומהו אותו תיקון על העוולה אם לא העיתונאות? אני אריק רוזנבלום, מעולם לא היה לי 'סיי' בביתי ואני רוצה תשלום עבור ה'סיי' שלי היום, יש יותר מתקן מזה? אקבל תגמול כספי בשביל מילותיי שלי, הרי זהו תיקון כפול ומכופל.
כמו שציינתי שתי התשובות בהחלט שופכות אור על השאלה אך משאירות חלק שעדיין אינו נפתר, כאבן שאין לה הופכין. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
עוד שאלה שהטרידה אותי רבות לאחרונה היא השיוך הפוליטי שלי, אני מזוהה כשמאלני, דעותיי נוטות שמאלה ואף יותר, בירכתי על כך לא פעם, ייחסתי את זה למחשבה עצמאית, ראצינאליות במלא הדרה, זו הייתה גאוותי, האומנם?
במהלך הלימודים שאלה אחת התלמידות את המרצה על אופיה השמאלני של התקשורת - ברוב חוצפתי לא נתתי כבוד לאותה המרצה ואמרתי לה - "תרשי לי לענות במקומך", התשובה שסיפקתי לאותה התלמידה הייתה מבריקה, הסברתי לה את ההגיון שבדבר ושבי בעצם - המרצה אמרה שלא חשבה על התשובה הזו מעולם אך זו בהחלט תשובה יותר מראויה ולא ראתה לנכון להוסיף על דבריי.
ומנגד - גיל שתיים עשרה וחצי, שנת 95', יושבים שבעה בבית דודתי שנפטרה בפתאומיות, בעלה היה ראש עיריית ערד דאז, חבר מפלגת העבודה (אבי היה ליכודניק)
תחילת נובמבר, הידיעות על הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין החלו מציפות את הבית וכולם נצמדו למסך, נפל דבר בישראל, למחרת הגיעו העיתונים בעלי הכותרת המודפסת על גבי שני עמודים, אבל לאומי ירד על מדינה שלמה, אבל בתוך אבל במשפחתי.
כעבור כמה חודשים הייתי אמור לחגוג את בר המצווה שלי, לכולנו ידוע שהחגיגה והאבלות אינן דרות יחד - שנה ארורה, דודי נפטר בפתאומיות, דודתי ומיד לאחריו רצח רבין, נעלמתי כלא הייתי, הפכתי בלתי נראה.
לתורה לא עליתי, את בר המצווה לא חגגתי עד היום, עלתה במוחי האופציה שדעותיי נובעות מכך שהימין הרס לי את 'הבר מצווה' שלי, איזה מניאקים. יש מצב?
כהרגלי בקודש העמדתי את עצמי במבחן, לא אקבל חיים מובני טראומות, לא באתי לפה לשם כך, אם אני כבר פה ראוי שאחיה.
הלכתי ורכשתי ספרים פוליטיים, ספרים הנוגדים את עולמי בקיצוניות גמורה, ספרים בעלי אופי ימני מובהק, ספרים המסתמכים על יודעי דבר ו"עובדות", את ספרי השמאל קראתי מזמן, הגיע רגע ההכרעה, מהי האמת שלי והאם היא יכולה להתקיים.
קראתי וקראתי, התעמקתי, הצלבתי גרסאות - להפתעתכם או שלא נותרתי בשלי, אולי דעותיי אף החריפו עם הקרב. נותרתי נאמן לדעותיי והשקפת עולמי נותרה על קנה, לפחות בחנתי אותה:-) הוקל לי.
הקיצוניות לא טובה לאף צד, קיצוניות לכל כיוון חוטאת למטרתה.
גם לגבי עולם התקשורת בדקתי, אני עדיין פה ולראיה הפוסט, כסף מעולם לא הניע אותי, למה? כנראה שככה.
כך עשיתי גם בנושא האמונה אל מול האתאיזם, גם פה נותרתי בשלי ומנגד אני מכיר בעובדה שהדרישה "לדעת הכל" אינה יכולה להתקיים. (בהתחשב בכל המגבלות)
מסקנה: לחיות את החיים בדיעבד, לנתח ולנסות להבין זו לא חוכמה כזו גדולה, רוב האנשים חיים את חייהם בדיעבד, אוי לי אם אני במקום הזה. ומנגד לחיות אותם קדימה, לבנות עתיד טוב יותר, עתיד הבנוי על מחשבה תחילה זה כבר סיפור אחר, זה כבר דורש יכולות.
לא חידשתי דבר, כתבתי היסטוריה, ובפרקטיקה היא משנה משהו? כמובן שלא. אני הוא אני, לא אתקדם ולו צעד אחד קטן אם אנבור כל ימיי במה גרר דבר, חסר כל טעם ותכלית.
אז אני בן שלושים, אני הוא אני, כל עיסוק ב'למה' שווה ערך לקליפת השום.
תחיו את העתיד, את העבר תשאירו מאחור, תלמדו ממנו אך אל תחיו אותו, אתם זה אתם - אין זה ישנה אם תתעסקו בזה, זמנכם קצוב, גם שלי, חבל.
אז אני זזתי אל העתיד, שתהיה לכם שבת שלום והמשך סופ"ש מקסים. אריק. מאיה הרמן ודודי בר דוד - מישהו אחר
|
