כותרות TheMarker >
    ';
    0

    לקראת 60 השנים הבאות (מאמר שפרסמתי ב"הארץ")

    35 תגובות   יום שבת, 21/4/07, 16:11
    אם יש שר אחד בממשלת ישראל שלא שר את ההימנון של המדינה, אז אולי ראוי לעיין מחדש בהימנון. "התקווה" נקבע כהימנון התנועה הציונית והעם היהודי בהחלטה של הקונגרס הציוני ה-18 בשנת 1933. הוא ביטא היטב את שאיפתם של היהודים להיות עם חופשי בארצם, ציון. עם קום המדינה היה להימנון הממלכתי. בשנות המדינה הראשונות, כאשר קיומה של ישראל לא היה מובטח, היתה "התקווה" רלוונטית לשאיפות הישראלים. היום, גם אם שדרות עדיין מותקפת, ורק בקיץ האחרון עוד היתה כאן מלחמה, ברור ששאיפתם של היהודים התגשמה בצורה מרשימה מאוד. חרף כל הקשיים והאיומים מדינת ישראל היא אחת ההצלחות הגדולות של המאה ה-20.

    התגשמות החלום אינה סיבה להחליף הימנון, אבל ל"התקווה" חיסרון מעשי בולט - אף ערבי לא ישיר את ההימנון של ישראל כשהוא פונה רק ליהודים: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה..." איך יכול אזרח ערבי להזדהות עם הימנון כזה? שירת ההימנון היא רגע של סולידריות עם אזרחים אחרים ועם המדינה. רגע זה נשלל מערביי ישראל, חמישית מאזרחי המדינה, וברור שהמפסידים מאובדן הסולידריות הזאת הם גם המדינה והאזרחים היהודים שלה.

    מדינת ישראל קמה חרף התנגדותם של הערבים, אבל חלפו שנים רבות מאז, והשותפות בין היהודים לערבים בישראל היתה לעובדה, למרות הקשיים, וגם אם טרם הגענו לשוויון. ערביי ישראל דוחים את רעיונותיו המגונים של אביגדור ליברמן, להעביר ערים וכפרים ערביים בישראל לשטח המיועד למדינה הפלשתינית. כשהם עושים את ההשוואה של הדרך שעשתה ישראל, והם בתוכה, בכמעט 60 שנותיה, לעומת מה שקרה במקביל במרחב הערבי והפלשתיני, עמדתם מחמיאה לישראל.

    אבל כשאנו חושבים על יחסי יהודים וערבים בישראל ב-60 השנים הבאות, יש עוד מלאכה רבה לעשות, ואם עד יום העצמאות ה-60 ישראל תאמץ הימנון חדש, שווה לכל אזרחיה, יהיה בכך צעד סמלי חשוב לעתיד יחסי יהודים וערבים בישראל.

    ביום ההולדת ה-60 רצוי שהערבים אזרחי ישראל לא יהיו מנוכרים ליום חגה של המדינה. האם לא הגיע הזמן להכיר בכך שתקומתה של ישראל אינה רק הסיפור של העם היהודי, של הציונות, של גבורת חיילי צה"ל ושל השכול, אלא גם של השתקפות הציונות וגבורת חיילי צה"ל בחייהם של הערבים: הנכבה, האבדן, המשפחות שנפרדו, הטלטלה בחייהם, הרכוש שנלקח, החיים תחת ממשל צבאי וכיוצא באלה רכיבים של ההיסטוריה המשותפת ליהודים ולערבים שמוצגת ביום העצמאות, ולא רק ביום זה, בצורה חד-צדדית לחלוטין?

    באחד מגיליונות מארס של השבועון הבריטי "אקונומיסט" נכתב על הקושי של מדינות שונות להתמודד עם גרסאות נוספות, ולעתים ביקורתיות, של ההיסטוריה שלהן. מה שקורה בתחום זה בדרום אפריקה, נאמר בשבועון, הוא דוגמה חיובית ליצירת "סיפור לאומי" חדש, שאינו כבול על ידי אידיאולוגיות נוקשות של צד אחד או של צד אחר.

    נקודת זכות אחת בפועלם של מתנחלי חברון אפשר לראות ביוזמה שלהם לשיקום בית הכנסת אברהם אבינו ולהקמת אתרי זיכרון לתולדות יהודי חברון ולטבח שעשו בהם הערבים בשנת 1929. בתנאים נורמליים המדינה הפלשתינית, אילו קמה, היתה צריכה לעודד פרויקטים כאלה, להקצות להם משאבים, ולתת להם מקום בשיח הציבורי הפלשתיני ובספרי הלימוד. אנחנו מקבלים ברצון, כמעט כמובן מאליו, מפעלי שיקום של אתרים יהודיים וזיכרון לקהילות יהודיות שחרבו באירופה.

    זה לא תמיד קל, לעתים אפילו קשה מאוד, ובכל זאת גם ישראל יכולה לנהוג כך ביחס להיסטוריה של הערבים כאן. רק תועלת תצמח לה אם תציין בניין שבעבר היה מוסד ערבי, או רחוב שבעבר נשא שם ערבי (ואולי גם יוחזר השם הערבי לפחות לחלק מן הרחוב, בוודאי במקומות שחיים בהם ערבים). אפשר לציין מקום שהיה בו יישוב ערבי, בין אם הוא נטוש ובין אם קם במקומו יישוב יהודי. ואפשר גם לאזכר מעשים קשים שנעשו על ידי יהודים כלפי ערבים.

    עלינו להיות בטוחים בזכותנו לחיות כאן - זכות שאינה מותנית בהסכמת הערבים, אבל גם אינה מותנית בהעלמת ההיסטוריה שלהם. כך ניתן ביטוי לעובדה שגם הערבים בישראל הם בני הארץ הזאת, ושוויון הזכויות בינם לבין היהודים הוא גם ביחס להכרה בהיסטוריה של כל עם.

    אם יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל יהיה הראשון שבו סיפורם של הערבים בארץ יהיה חלק מן התוכן הממלכתי ויקבל במה ציבורית, יהיה זה צעד חשוב בדרך ליצירת מכנה משותף בין יהודים לערבים בישראל. אפשר לתת לזה ביטוי מוחשי אם, למשל, ביום העצמאות יחנוך ראש ממשלת ישראל את יישובם מחדש של בירעם ואיקרית על ידי ערבים ישראלים. לתחושת האיום בישראל מאפשרות שיקומם של אתרים ערביים כאלה ומיישובם מחדש על יד ערבים אזרחי ישראל, אין כל בסיס. זכות השיבה של פליטים פלשתינאים שאינם אזרחי ישראל אינה קשורה לעניין זה כלל.

    אילו ישראל היתה נוהגת כלפי הערבים כמו שהיא מצפה ממדינות אחרות שבהן נשאר רכוש יהודי שינהגו כלפי היהודים, כי אז היתה גורמת לכך שהאפוטרופוס הממשלתי על נכסי הנפקדים ינהג באמת כנאמן בעלי הרכוש, והיתה מפעילה תהליך של השבת רכוש לערבים אזרחי ישראל במקום שאפשר, ושל פיצוי לבעלים על הרכוש הערבי במקום שאי אפשר להשיבו.

    יום העצמאות ה-60 הוא זמן מתאים ותאריך יעד ריאלי לצעדים שיביאו לחיזוק הלכידות בין יהודים לערבים בישראל. ממשלה שתקדם את הצעדים שמתוארים כאן תתרום לכך תרומה משמעותית.
    דרג את התוכן:

      תגובות (35)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/8/07 09:14:

      מר שוקן הנכבד

       

      המאמר שלך מטריד אותי ונוטע בי תקווה.

       

      מטריד אותי שאתה מציע לוותר על סמל מאוד חשוב של המדינה היהודית הדמוקרטית שקיומה באזור הזה עדיין מאוים קשות.

       

      נוטע בי תקווה - כי אם היהודים במדינת ישראל יהיו מספיק רכים והומאניים כדי להכניס אל ליבם גם את כאביו וצרכיו של העם הפלסטיני היושב איתנו בארץ הזאת ( מבלי לאבד את החוסן הלאומי והזהירות ) יגבר הסיכוי לשלום.

       

      לסיכום: אני מעדיף ששינוי סמל כה משמעותי יהיה תוצאת הסכמות לאומיות רחבות יותר עם העם הפלסטינאי ( שערביי ישראל משני עברי הקו הם חלק ממנו ) ולא אמצעי בדרך אליהן, כדי שלא נאבד חלילה, בטעות, את החוסן הלאומי והיכולת לעמוד על המשמר, כנדרש.

       

      אלי

        21/8/07 14:11:

      מאמר עניני מנומק היטב (פשוט מגיע ממאמר אישי ולכן זה בולט עבורי כעת (:  )

       

      אין לי כוונה להכנס לכל הסוגיות , קטונתי, אך מצטרף לקריאה לחיזוק המרקם בין התושבים ובמיוחד עם הערבים - זה תלוי בעיקר בנו ה"אנשים הקטנים" בהתיחסותנו האחד לשני וכמובן של המערכת אשר אל לה להזניח את האזרחים הערבים,דרוזים ואחרים  ולהתיחס אליהם כסוג ב'

        8/7/07 16:44:

      אדיר,

        אני מבין שאתה מאמין שאת המציאות הזאת אין לשנות.

       

       אינך מתייחס לשינויים הגלובלים והפנימיים בישראל וההצעה שלך לשמר את המצב הקיים מסוכנת לכולנו.

       

      נרי

       

       

      צטט: סבבה אגוזים 2007-07-08 16:27:26

      ההמנון הוא המנון. 

      אם הוא רק "המנון" וחסר משמעות אז עזבו אותו בשקט.. (let it be).

      אם יותר מזה - דווקא אז אסור לשנותו.

      כי ישראל היא מדינת היהודים (קודם לכל). היא אמנם דמוקרטית (ולא אכנס לויכוח המייגע) אולם אין זה אומר שעלינו להפקירה לחסדי הדמוגרפיה.

      ישראל על שום מה?

      ישראל על שום זכותנו להגדרה עצמית. כן, כן.  העם היהודי זכאי להגדרה עצמית. כך על פי אמרת האו"ם וכל על פי המחוקק הישראלי.! כמו כן, בל נשכח את צלצולי השואה הנשמעים שוב ושוב. כך גם הסטוריית המלחמה וההגליה. יש סיבה להיותה של ישראל. 

      ישראל זה השם

      ההמנון זה הסמל

      איננו מדינה ככל העמים. איננו מעוניינים בכך, ואף אם כן איננו יכולים להרשות לעצמנו הפיכתה למדינת כל אזרחיה. עם הצער, עם הרצון לשלב את כ-ו-ל-ם.

      (לעת עתה ובתמיציתיות)

      אדיר 

        8/7/07 16:27:

      ההמנון הוא המנון. 

      אם הוא רק "המנון" וחסר משמעות אז עזבו אותו בשקט.. (let it be).

      אם יותר מזה - דווקא אז אסור לשנותו.

       

      כי ישראל היא מדינת היהודים (קודם לכל). היא אמנם דמוקרטית (ולא אכנס לויכוח המייגע) אולם אין זה אומר שעלינו להפקירה לחסדי הדמוגרפיה.

      ישראל על שום מה?

      ישראל על שום זכותנו להגדרה עצמית. כן, כן.  העם היהודי זכאי להגדרה עצמית. כך על פי אמרת האו"ם וכל על פי המחוקק הישראלי.! כמו כן, בל נשכח את צלצולי השואה הנשמעים שוב ושוב. כך גם הסטוריית המלחמה וההגליה. יש סיבה להיותה של ישראל. 

      ישראל זה השם

      ההמנון זה הסמל

       

      איננו מדינה ככל העמים. איננו מעוניינים בכך, ואף אם כן איננו יכולים להרשות לעצמנו הפיכתה למדינת כל אזרחיה. עם הצער, עם הרצון לשלב את כ-ו-ל-ם.

       

      (לעת עתה ובתמיציתיות)

       

      אדיר 

        8/7/07 15:07:

      בתור הקדמה אני חייבת להודות שנכנסתי מסקרנות צהובה ואני מגיבה מהבטן.

       

      אני מסכימה איתך שאת ההמנון צריך לשנות. אני לא חשה שום תקווה במלודיה פואטית על עומללותו של העם היהודי המתנגנת בלחן מילל ומתבכיין. "להיות עם חופשי בארצנו...?" עם של נוודים, עם המנון שכזה אף פעם לא נקח אחריות על מה שקורה כאן, אנחנו לא חופשיים וזאת לא ארצנו נטען עד שישונה ההמנון. כן, החלפת ההמנון יכולה להצטייר כצעד אחד קדימה. להשמיט ממנו את "נפש יהודי" יהיה קצת יותר מסובך כהמנון למדינת היהודים עם ראש ממשלה יהודי ורוב בכנסת ונשיא שאולי לא חייב להיות כשר אבל חייב להיות יהודי.  ההמנון ישאר יהודי, אלה אם כן יבוא מי שיודה שאף המנון, חוקה, ממשלה או כל מסמך או סוג של ניירת יוכלו למחוק את שאר אזרחיה הלא יהודים מהמדינה של כל אזרחיה.

      לרגל חגיגות ה-60 למדינת ישראל זה יכול להיות צעד סמלי מרשים אבל מה שאני מנסה להגיד זה שהצעד צריך להיות הרבה יותר מ"צעד תיימני".

      לא, להכיר בהיסטוריה של העם הערבי השוכן בתוכנו לא ישנה כהו זה את יחסי הכוחות או יעודד את ההזדהות של האוכלוסיה הערבית עם האוכלוסיה היהודית וההפך. ציון ואיזכור ההסטוריה, כמוהה כציון 60 שנה למלחמת השחרור והכרזת המדינה - דישדוש בהיסטוריה של שני העמים היא זריעת מלח ופתיחת פצעים. היא מבט נוגע אל העבר שהיה, וכפי שציינת, אינו באמת נוכח במציאות של היום. כדי לחגוג יחד את יום העצמאות השישים למדינת ישראל ערבים ויהודים צריכים להרגיש חלק אחד/ שווה/ זהה/ דומה של אותה המדינה וכדי שיהיה כך, כפי שציינת, יש לנו עוד הרבה עבודה והיא לפנינו, לא מאחורינו. לקשור את העתיד בעבר משמעותו להישאר שם. לחזור למחלוקות ששני העמים האלה לא מסוגלים להשתחרר מהם על זכות ראשונים, על מי משך למי קודם בצמות. זה לעמוד בטכסים, שוב ושוב, שנה אחרי שנה ולאחל להיות עם חופשי בארצנו, כשארצנו היא ארץ ציון ירושלים כבר כמעט שישים שנה. המדינה הזאת צריכה לשכתב לעצמה את ההיסטוריה והיא יכולה להתחיל לכתוב אותה מהיום, לספר על רצח רבין, לדבר על תהליכי השלום, על המודעות הגוברת בקרב האזרחים על הכיבוש. על שיתופי פעולה כלכליים ואזרחיים בין אזרחי המדינה הערבים ליהודים על מלכות יופי ערביות ומתמודדים מוסלמים בכוכב נולד. על הפלסטינאית המסכנה ששוכבת חסרת אונים בבית חולים הדסה בירושלים ועל היהודים שנמצאים שם כדי לעזור לה. להתחיל לכתוב היסטוריה של מדינה שהשדים העדתיים שלה מרחפים רק במופעי סטנדאפ וההיסטוריה הכואבת היא רק עוד בדיחה שחורה בעידן של תקומה, לשני העמים. ואז נשכתב לנו המנון והצהרת עצמאות ואולי גם חוקה. המנון נטול זיקה דתית, מלא אופטימיות ותקווה, אחד לתושבי כל אזרחיה.

       

        27/6/07 00:02:

       

       זהו אחד הפוסטים החשובים שקראתי כאן

      אין דרך מוחשית להעביר כאן מחיאות כפיים

      אבל זה מה שרציתי לעשות כשסיימתי לקרוא. שאפו גדול!!

        4/5/07 19:50:

       

      מה, לא נחכה ל-100? זה כל כך יותר עגול ויפה מ-60....

       

      אתה קורא למדינה שתתבגר כבר, היא הרי בת 60 פור גוד סייק.... אבל האמת היא שייתכן ש-100 הוא לא מספר סימלי. צריכה להתרחש תחלופת דורות כדי להצליח ולהטמיע את המחשבה שבמדינת ישראל חיים כמה עמים, וזהו זה. זה המצב. וכך זה יהיה. לתמיד (אנחנו מקוים).

       

      זוכרים את "קיר הברזל", של ז'בוטינסקי? לדעתי, זהו אחד המאמרים האינטיליגנטים ביותר שנכתבו בהסטוריה המדינית. אלא שבינתיים, גם אחינו הערבים קראו את המאמר הזה והבינו את הפרינציפ: " .... כל עוד יש ל(עם האחד) אפילו זיק של תקווה להיפטר מ(העם השני), הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה.... עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד... ואני מאמין ומקווה... ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות..."

       

      את קיר הברזל שלנו בנינו כבר. עכשיו הם בנו את שלהם. האם הגיע הזמן להבין שמדובר בשני קירות ברזל ללא אף סדק ואין ברירה אלא להגשים את החזון ולקיים כאן מדינה משותפת לשני עמים? תובנה זו חייבת להיות משותפת לכל הגורמים במדינת ישראל. אני חושבת שהיום בו הכנסת תכריז על הקמת ועדה ובה נציגים לכל הזרמים, הדתות, העדות והעמים שחיים במדינה הזאת, במטרה לייצר המנון חדש, היום הזה, יהיה יום העצמאות הראשון שלנו. זה היום בו נזכה בעצמיות.

        3/5/07 21:11:

      נהנתי לקרוא ואת זרע הפורענות המרעיד את ליבנו ואונס את אחנו הערבים אין לי ספק שראוי להבריא.

       

      רציתי רק להעיר בעצב כי זה לא יעזור. זה רק פרספקטיבה אחת של המתחים הקיימים ביננו.

       

      באצמעות 60 אנחנו צריכים לחדש הכל. לחדש את החזון הציוני ולהתאים אותו למציאות של היום ולא לשמר את תמונת העולם של אבותנו. אותם אלה שחיו במציאות קשה של שלהי המאה ה19.

       

      את המאה ה21 אי חולם שנחגוג בשינוי מערכתי בתהליך של בניית התודעה הישראלית באופן יותר אוניברסלי. למשל להיות הגורם לכך שיהודים יוכלו לחיות הכל העולם, ולא נטיף להם שיהודי טוב הוא ישראלי. למשל שהמערכת הפוליטית שלנו תפעל באופן שהכחות הקולקטיביים שלנו יובילו להענות לצרכים האנושים הבסיסים אוכל ובטחון וגם לצרכים המורכבים כמו חינוך חירות.

      שהפוליטיקה והמדיה יפעלו מהרמות המוסריות הגבוהות ביותר.

      ושילדנו יגדלו בים של אהבה.

       

      להחליף את ההימנון זה חלק ממה שבאמת אנו רוצים לעשות ובעשותנו זאת נוכל להיות עמידים יותר לכוחות הגלובליזציה והאלימות של קבוצות קיצוניות. ואת זה לא נוכל לעדות לבד. אנחנו צריכים לעשות זאת עם אחנו הערבים.

       

      ואולי אם נחליף את ההמנון ידעו אחנו שאנו רוצים לשיר איתם בכל אחד בעברית ובערבית ויוכלו להרשות לעצמם להתקרב אלינו כי יש לנו כל כך הרבה להציע.

       

       

        28/4/07 19:41:

       

      צטט: אורי טל 2007-04-24 10:42:51

       

      כשצ'רלס גינס מוין בא לישראל בחודש שעבר עם הנבחרת הבריטית הוא השתכן באכסניה יוקרתית ברמת אביב ג' כיוון ומרבית בתי המלון שעל החוף כבר היו תפוסים.

       

      פגשתי אותו בפאב האירי, אחרי ליטר הבירה השלישי שלו, מבכה את התיקו אפס של הנבחרת, ואת שתי הישראליות שעשו לו עיניים ונעלמו, או לפחות עיניו השיכורות היו משוכנעות שהן עשו לו עיניים.

       

      והוא דיבר אלי מעומקה של כוס הבירה, ולא הולך לו עם היהודיות האלו, וגם לא עם היהודים, שבכלל עוזרים לקרואטים, ושונאים אותו אישית, ואפילו שניים מהם רצחו את סבא שלו בקהיר.

      "מי היה סבא שלך?" שאלתי.

      הלורד מוין הוא מלמל תוך כדי שתיית הליטר הרביעי.

      הראש שלו התנגש בשולחן.

      "כדאי שאני אקח אותך לאכסניה שלך" הצעתי. "לפני שחולדאי יגרור לי את הרכב ובעל הפאב יגרור אותך החוצה".

      "באמת תודה" הוא באמת הודה לי.

      "איפה אתה משתכן?" שאלתי.

      "ליד מעגל התנועה שמחבר את רחוב אליהו חכים ואת רחוב אליהו בית צורי."

       

       

       

      הקונפליקט של מדינה יהודית ודמוקרטית הוא מורכב. הנרטיב הציוני מחובר ישירות אל הנרטיב היהודי. הסמלים (מלבד אולי עבאס סואן) הן יהודיים, וכך גם ההמנון והסמלים.

      הקונפליקט הוא בין מדינה דמוקרטית בה הרוב הוא הקובע, ובין שאיפת המדינה המוצהרת לשמור על רוב יהודי (אז למה יש למיעוט לחכות?).

      הקונפליקט בין שוויון תיאורטי ובין מציאות המתבטאת בניסיונות ליהד את הגליל, להעביר את שטחי התעשייה למועצות האזוריות היהודיות, לשמור על המבנה האנכרוניסטי של קק"ל כגוף המונע החכרת קרקעות לערבים.

      ובירושלים בה יש קרוב ל 200 אלף פלסטינאים בעלי תעודת זהות ישראלית, אבל ללא זכות הצבעה לכנסת, יחגגו בעוד חודש וחצי את איחוד ירושלים ואת המשך בניית החומה החוצה באמצע את חלק משכונותיה.

       

      הסמנטיקה מכוננת מציאות.

      ואכן יש מקום להמנון של מדינה ישראלית, ולא של עם יהודי השואף לעצמאות מדינית.

      אני מזדהה עם דבריך, ומצדיע לעמוס שוקן על מאמרו.


      רק אוסיף:

      מדינה יהודית דמוקרטית - אין ולא תהיה חיה כזו!

      אי שוויון (ועוד מכוון) מוחלט בין במיעוט לרוב הוא מנוגד למונח דמוקרטיה.

        28/4/07 10:30:
      אני מסכים איתך, דורון, וזה בעצם מה שכתבתי: שינוי ההמנון הוא צעד סמלי לעתיד היחסים, וברור שיש עוד הרבה מה לעשות בתחומים רבים ומהותיים אחרים.
        27/4/07 23:29:

      קודם כל בקשר להימנון...

       

      אני תמיד אשמח להלחין משהו ישראלי חדש ומקורי במקום היצירה הגנובה...   :)

       

      ועכשיו ברצינות.

       

      כתבת יפה, אך ההימנון  הוא רק סימפטום, ודאי לא הבעיה עצמה שהיא סבוכה ומקיפה מכפי שניתן  לתאר או להסביר ברשימה  קצרה זו.

       

      ובכל זאת,לי זה ברור לחלוטין שזהו הכעס  הפוליטי  שמיתרגם לבעיטה חד משמעית בדגל ובהימנון - נציגיו הסימבוליים של אותה  מדינה שכבשה,השפילה,ורמסה ברגל גסה.

       

      ולמה תצפה מהמושפל? שישיב ברוחב לב? באדיבות? ואולי ההימנון הזה משפיל אותו?

       

      ראה איך מתנהג הציבור החרדי האנטי ציוני לאחר ההתנתקות- הנה יהודים מבני עמנו, שטוענים שכבר לא מאמינים בדגל או במדינה, ויחשבו פעמיים אם לשלוח את בניהם לצבא.

       

      יש לשים דברים על השולחן. הערבים פה לא כי ממש רצו אותם, אלא כי עשו להם טובה.


      וזה מחלחל מדור לדור, למרות שכולם מתכסים באיצטלות לא להם, ובחיוכים מזוייפים.

      גם נציג בכנסת לא יעזור.

       

      פה דרוש פיתרון חינוכי.נכון. של הישראלים עצמם שתמיד רוצים להיות מנצחים.

       

      פתור את הכעס הפוליטי, ושאלת הסמלים תיעלם כלא הייתה.

       

      אבל מסתבר שהכעס הפוליטי לא נפתר בחקיקת חוקים, אלא בללמוד לדעת להתייחס לאחר ולשונה.

       

      ובזה הישראלים נכשלים שוב ושוב.בינם לבין עצמם,בינם לבין אומות העולם וכמובן בינינו לערביי ישראל.

       

      איכשהו זה לא במניו שלנו. אנחנו נולדים עם הוראות  הפעלה  שונות.

       

      אולי שורש הרע מתחיל כבר ביהדות עצמה שמחלחלת לנו מילדות  ביטויים כמו: אור לגויים, העם הנבחר, ועוד שטויות מהסוג הזה...שרק מביאים את היהדות והישראליות להתכנס בתוך עצמה כבגטו ולהכיר פחות את האחר. וכשאתה לא מכיר את האחר,ודאי שאתה גם יותר מפחד ממנו.

       

      ראה איך בניו יורק, מגדל בבל אני קורא לה, הפקיסטני,הסורי,הפורטוריקני,האמריקני,הישראלי,השחור,הלבן והמוסלמי
      כולם כולם חיים יחדיו, ערב רב של תרבויות. אולי לא אוהבים אחד את השני אבל תמיד תמיד  לא מנסים להשפיל.  לא מנסים לכפות תרבות של זה על תרבות האחר.תמיד  מנומסים ומכבדים אחד את השני.

       

      נקל להבין את ההתנהגות הגטואית הישראלית. גם באמריקה הם הרי מתגודדים.
      גטו. כולם יהודים.כולם דוברי עברית. כולם לבנים. כולם (או רובם) שירתו בצבא.
      אמור לי מאיפה אתה: שדרות, קיבוץ, רמת אביב, ואומר לך מי אתה. נו.


      מחליטים בשניות לכאן או לכאן. הכל שחור ולבן. הכל מהיר. זה  יותר  נוח.הכל זבנג וגמרנו.

       

      אבל מסתבר  שאליה וקוץ בה. ולא מבינים שמה שנראה להם טוב מעמידם בפני שוקת שבורה.


      מתח בין עדתי שנובע מאותו אופי של אי קבלת האחר שזור כחוט השני בדרך להבנת הבעיה.

       

      אמא תמיד תאהב את בנה החריג, השונה, האוטיסט, הנכה, ההומוסקסואל, אך התחושה הקשה תהיה שהיא תמיד אוהבת אותו רק למרות ולא בגלל. שהרי אילו יכלה הייתה מעדיפה אותו כמו כולם, אבל האם זה אומר שהיא צריכה לשנות אותו? להתכחש אליו?

       

      כך גם אומה נבערת מדעת מנסה לשנות את האחר ולא להשלים עם מה שיש.

       ולא מספיק בכך שאתה  משאיר  אותו בבית הוא גם צריך להרגיש אהוב.

       

      אז אוקיי..נעשו טעויות,אך יש לשאוף קדימה בתקווה. ולא לנסות לשנות את האחר.

      יש מצב קיים ועימו צריך להתמודד.


      יש ללמוד לכבד את האחר, לדעת אותו, להבין אותו, לדבר בשפתו (רק מתי מעט ישראלים דוברי ערבית, וכבר 60 שנה עברו)...להפסיק לרצות משהו שלא קיים ולהתעסק ביש. והכי חשוב להפסיק להשפיל אותו.


      אולי הוא חושב שההימנון משפיל אותו?

       

      "מנהטן. כולם חייכו אליו. כולם כאן אוהבים זרים. אוהבים אותו.לא כמו בארץ ההיא שבה כולם רציניים ורק מחפשים איך להשפיל אותך" יונתן גפן- רומן אמריקאי.

       

       

        24/4/07 11:04:
      זה אפשרי בערך כמו שאפשר לקיים כאן את ועדות האמת והפיוס.
        24/4/07 10:54:

       

      צטט: אורי טל 2007-04-24 10:42:51

       

      הקונפליקט של מדינה יהודית ודמוקרטית הוא מורכב. הנרטיב הציוני מחובר ישירות אל הנרטיב היהודי. הסמלים (מלבד אולי עבאס סואן) הן יהודיים, וכך גם ההמנון והסמלים.

      אפשר למחוק את הנרטיב היהודי? אני חושב שאי אפשר.

      מעניין איזה המנון שרו בתקופת דוד המלך...

      נראה לי שאלפיים שנות גלות תופסות יותר מדי מקום בנרטיב הציוני/ישראלי של "התקומה".  

        24/4/07 10:42:

       

      כשצ'רלס גינס מוין בא לישראל בחודש שעבר עם הנבחרת הבריטית הוא השתכן באכסניה יוקרתית ברמת אביב ג' כיוון ומרבית בתי המלון שעל החוף כבר היו תפוסים.

       

      פגשתי אותו בפאב האירי, אחרי ליטר הבירה השלישי שלו, מבכה את התיקו אפס של הנבחרת, ואת שתי הישראליות שעשו לו עיניים ונעלמו, או לפחות עיניו השיכורות היו משוכנעות שהן עשו לו עיניים.

       

      והוא דיבר אלי מעומקה של כוס הבירה, ולא הולך לו עם היהודיות האלו, וגם לא עם היהודים, שבכלל עוזרים לקרואטים, ושונאים אותו אישית, ואפילו שניים מהם רצחו את סבא שלו בקהיר.

      "מי היה סבא שלך?" שאלתי.

      הלורד מוין הוא מלמל תוך כדי שתיית הליטר הרביעי.

      הראש שלו התנגש בשולחן.

      "כדאי שאני אקח אותך לאכסניה שלך" הצעתי. "לפני שחולדאי יגרור לי את הרכב ובעל הפאב יגרור אותך החוצה".

      "באמת תודה" הוא באמת הודה לי.

      "איפה אתה משתכן?" שאלתי.

      "ליד מעגל התנועה שמחבר את רחוב אליהו חכים ואת רחוב אליהו בית צורי."

       

       

       

      הקונפליקט של מדינה יהודית ודמוקרטית הוא מורכב. הנרטיב הציוני מחובר ישירות אל הנרטיב היהודי. הסמלים (מלבד אולי עבאס סואן) הן יהודיים, וכך גם ההמנון והסמלים.

      הקונפליקט הוא בין מדינה דמוקרטית בה הרוב הוא הקובע, ובין שאיפת המדינה המוצהרת לשמור על רוב יהודי (אז למה יש למיעוט לחכות?).

      הקונפליקט בין שוויון תיאורטי ובין מציאות המתבטאת בניסיונות ליהד את הגליל, להעביר את שטחי התעשייה למועצות האזוריות היהודיות, לשמור על המבנה האנכרוניסטי של קק"ל כגוף המונע החכרת קרקעות לערבים.

      ובירושלים בה יש קרוב ל 200 אלף פלסטינאים בעלי תעודת זהות ישראלית, אבל ללא זכות הצבעה לכנסת, יחגגו בעוד חודש וחצי את איחוד ירושלים ואת המשך בניית החומה החוצה באמצע את חלק משכונותיה.

       

      הסמנטיקה מכוננת מציאות.

      ואכן יש מקום להמנון של מדינה ישראלית, ולא של עם יהודי השואף לעצמאות מדינית.
        24/4/07 02:31:

      לא מסכים על ההמנון, אבל רוצה להציע חזון:

       

       

      חזון לישראל אחרת

       

      מדינת ישראל היא מדינתו הדמוקרטית של העם היהודי,

      הדואגת לכל אזרחיה ומאפשרת להם לחיות את חייהם בכבוד על פי אמונתם ודתם.

       

      מדינת ישראל היא מדינת למופת, מקור גאווה לאזרחיה

      ובעלת השפעה ניכרת וחיובית על מדינות העולם.

       

      מדינת ישראל היא בעלת גבולות מוגדרים ובטוחים

      וחיה בשלום עם שכנותיה.

       

      מדינת ישראל היא בעלת שלטון יציב ויעיל.

      מערכות השלטון והשירות הציבורי מציבים את האזרח במוקד עשייתם.

       

      מדינת ישראל היא מדינה המבוססת על חברה מלוכדת ובריאה שהלכה למעשה מתקיימים בה:

      ערבות הדדית.

      שותפות באתגרים, בנטל ובאחריות.

      שוויון זכויות, חובות והזדמנויות.

      כלים להתפתחות, הגשמה ומימוש חלומות.

      השקעה בפיתוח דור העתיד תוך השקעה מהותית בחינוך.

       

       

       

      אנו, הדור הצעיר, שמים מבטחנו במדינת ישראל ורואים את עתידנו בה.

      על כן, אנו מתחייבים להוביל ליצירתה של ישראל אחרת.

       

      - אנו פועלים לאור הערכים האלה: יושרה; אחריות; מצוינות; שוויון ואחדות; עשייה יצירתית, קוראת תיגר ומתחדשת.

       

      אנו שואפים להגשים ערכים אלו בישראל אחרת, וקוראים לאזרחי המדינה להיות מעורבים בהשגתה.

        23/4/07 19:39:

       

      צטט: דניאלה די-נור 2007-04-23 18:21:22

       

       

      אני הייתי מעדיפה לדעת שאנחנו דנים ביננו ועם עצמנו - פנימה וביושר - בסוגיות האמיתיות שיכולות להעסיק כל ישראלי: יהודי, דרוזי, נוצרי ומוסלמי כאחד - איכות האנשים שניתן בידיהם הכוח, אלה שיושבים בעמדות השליטות, היכולת שלנו להזדהות, לחוש ולחמול את הזולת ואת כאבו, היושר והיושרה, הרצון לתת, להקשיב ולעזור לזולת.

       

      מזדהה עם כל מילה ומילה!!!

       

        23/4/07 18:21:

      שלום עמוס,

      לא רק השרים וחברי הכנסת לא יודעים את מילות השיר.

      אני משוכנעת שאם תעשה בחינה אקראית ברחוב תגלה שמרבית הישראלים היום לא יודעים את מילות השיר כולו.

       ולמה זה בעצם חשוב? בימים בהם ניכס בנק הפועלים את דגל המדינה וסמל המדינה החשוב מכולם - נשיאה - עומד לדין בעוון אונס, מהי בעצם חשיבות ההימנון?

       

      אני הייתי מעדיפה לדעת שאנחנו דנים ביננו ועם עצמנו - פנימה וביושר - בסוגיות האמיתיות שיכולות להעסיק כל ישראלי: יהודי, דרוזי, נוצרי ומוסלמי כאחד - איכות האנשים שניתן בידיהם הכוח, אלה שיושבים בעמדות השליטות, היכולת שלנו להזדהות, לחוש ולחמול את הזולת ואת כאבו, היושר והיושרה, הרצון לתת, להקשיב ולעזור לזולת.

       

      אני רוצה לקוות ואפילו מאמינה שאם נעסוק כולנו בתוכן ונשקוד על תיקון עצמנו במקום לעסוק בקליפה (סמלים, מילים, דגלים) נוכל לחולל את השינוי שמרביתנו עורגים אליו. במובן של "עוד לא אבדה תקוותנו".

        23/4/07 14:11:

      אנא התעלם מהמלים "מן הראוי" לפני "שטוב.."

      ונודה לעמוס שוקן שבזכותו אנו מנהלים את השיחה החביבה הזו...

        23/4/07 13:58:

       

      צטט: shahare 2007-04-23 09:22:00

      למדינת ישראל יש מסמך מכונן שנקרא "מגילת העצמאות".

      מגילת העצמאות נפתחת במלים  "ארץ ישראל היא המקום בו קם העם היהודי".

      שו-קי: קרא לי קטנוני, אבל לא אלה המלים בהן נפתחת מגילת העצמאות, אלא "בארץ ישראל קם העם היהודי", ברור שאין הבדל משמעותי בין שני הניסוחים ובכל זאת.

      מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור.

      שחר, זו רק הייתה בדיקת עירנות לקוראים.. והנה, יש צדיק אחד בסדום שקורא את דברי בעיון...

      טוב, טוב, שניים... 

      אני מתלוצץ כמובן, תודה שתיקנת אותי והוכחת לי שוב שמלאכת הקריאה קשה אף יותר ממלאכת הכתיבה, במיוחד של טוקבקים בקפה דה מארקר.

      ויקיפדיה הארורה, הזהירו אותי מפניה ולא שעיתי.. איך אומר השמנמן עם הזקן? "הזהרו מעיסקאות מפוקפקות, פן תאכלו אותה, ותאכלו אותה בגדול"...

      ובאותו הקשר, אני סבור כי מן הראוי שטוב היו עושים העיתונים אם במקום להעשיר את יצרני הדגלים בסין, היו מעניקים תדפיס, ורצוי מתורגם גם לערבית ולרוסית ואולי לעוד כמה שפות, של מגילת העצמאות.

      אני, בכל אופן, אחפשה ברשת ואקרא אותה שוב בעיון רב. 

      ובמחשבה נוספת, לאור תרבות הקופי-פייסט והקונספירציות שקמות עלינו לכלותנו, אצא לחפש את המסמך המקורי.

      יש לך מושג היכן הוא גנוז?

      במיני ישראל, אולי?

       

        23/4/07 09:22:

      למדינת ישראל יש מסמך מכונן שנקרא "מגילת העצמאות".

      מגילת העצמאות נפתחת במלים  "ארץ ישראל היא המקום בו קם העם היהודי".

      שו-קי: קרא לי קטנוני, אבל לא אלה המלים בהן נפתחת מגילת העצמאות, אלא "בארץ ישראל קם העם היהודי", ברור שאין הבדל משמעותי בין שני הניסוחים ובכל זאת.

      מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור.

        23/4/07 09:07:

      הויכוח על מילות ההמנון ועל עצם הרצון לשנותו ישמש כפלטפורמה לכל תרנגול פוליטי. אריה אלדד ילמד אותנו שעורי מולדת מחד, זהבה גלאון תצווח עלינו מאידך, ובטווח כל ראש עיר או גנרל בדימוס יתפוס כותרת ויזיל דמעה. יש לך באמת כח לזה?

       

      מדובר בנושא מאד טעון ולא באמת משמעותי. הייתי מעדיף לראות את הזירה הפוליטית מתגוששת אודות נושא מהותי בהרבה (כמו למשל אפליה מתקנת של ערבים במקומות העבודה, או סתם הגנה על שכרם כך שיקביל לשכר של יהודים במעמדם).

        22/4/07 23:06:

       

      צטט: ענר רבון 2007-04-22 21:12:30

      הקושי אינו מול מילות ההמנון, הן לא מעניינות אף אחד. 

        ענר, אותך ההמנון לא מעניין, כי הוא לא מפריע לך.  ללא יהודים הוא גורם להרגיש לא שייכים במדינה, בה הם אזרחים.  

      צריך המנון שיבטא את רעיון המדינה היהודית וגם הדמוקרטית. ועם זאת, שלא יאיים עלינו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו.

      סמלים הם חשובים,  ואני מאמינה שהם יכולים להשפיע על המדיניות.

      שינוי ההמנון יכול להיות כמו שינוי מיתוג דו-כיווני.

        22/4/07 21:12:

      את מי באמת מעניין ההמנון?

       

      כתוב כך או כתוב אחרת, זה לא באמת משנה לאף אחד. בכלל, המנוני מדינות הם דבר ארכאי ומשקלם באתוס הקולקטיבי זעום. נוער המערב לא מכיר את מלות המנוניו (ואין בכך רע, לפחות לא בעיניי).

      הבעיה היא לא ההמנון אלא המציאות בה ערביי ישראל חיים. היום יום. הקושי במציאת עבודה או דירה להשכרה, המשכורת הנמוכה, תחושת הניכור, הבדיקה הנוספת בשדה התעופה, המבטים ברחוב. הקושי אינו מול מילות ההמנון, הן לא מעניינות אף אחד. אז יהיה אקט סמלי זה או אחר, נו ו?

        22/4/07 16:52:

       

      צטט: יצחק ג'קי אדרי 2007-04-22 16:26:56

      למר עמוס שוקן.

       

      אדם נבחן באומץ ליבו הציבורי, מאמר זה עומד באמות המידה של אומץ ציבורי, בעצם העלאת הנושא בסמיכות לחג העצמאות של מדינת ישראל, אין ספק שזו אחת מהסוגיות הקשות שנצטרך להתמודד איתה בעתיד הלא רחוק.

       

      ולעצם התגובה למאמר:

       

      מזה כשלוש שנים אני מוזמן להרצאות ברחבי הארץ הרצאה המלווה את הקרנת סרט התעודה "זהב לבן עבודה שחורה", ולפני שאני מציג את עצמי בפני הקהל אני שואל את השאלות הבאות:

       

      א. האם יש כאן באולם אדם שחושב שאסור להקרין את הסרט בישראל?

       

      התשובה חד משמעית וגורפת 100% טוענים שחובה להקרין את הסרט - דמוקרטיה במלוא המובן שלה.

       

      ב. האם תסכימו לראש ממשלה ערבי שיבחר בצורה דמוקרטית בישראל?

       

      וכאן הקהל מתחיל לנוע על הכסאות, עד שאני לא מבקש שקט הויכוחים תופסים טונים גבוהים והדעות חלוקות בצורה קיצונית, לא מוחלט כן מהוסס - דמוקרטיה חלקית.

       

      רוב תושבי מדינת ישראל דוגלים בדמוקרטיה כל עוד היא משרתת את העם היהודי, ברגע שאנחנו נדרשים לסוגיות דמוקרטיות מתברר שאנחנו מאוד סלקטיביים בהבנתנו את מהות הדמוקרטיה.

       

      יודע למה מר שוקן?

       

      מפני שהדור שלך הפקיר את הזירה הפוליטית לאנשים "קטנים" ומושחתים, לפחות בעשרים השנה האחרונות.

       

      תודה על הסוגיה.

      למדינת ישראל יש מסמך מכונן שנקרא "מגילת העצמאות".

      מגילת העצמאות נפתחת במלים  "ארץ ישראל היא המקום בו קם העם היהודי".  זהו מישור הייחוס לויכוח על דמותה של המדינה. או שמא גם אותוה יש לשכתב? 

      הבה נתחיל בכך שננסה לממש את חזון מגילת העצמאות. סבורני שאם נעשה כך, גם המיעוטים הלאומיים בקירבנו, שזכאים למלוא הזכויות האזרחויות,. יכבדו את מדינתם. 

        22/4/07 16:26:

      למר עמוס שוקן.

       

      אדם נבחן באומץ ליבו הציבורי, מאמר זה עומד באמות המידה של אומץ ציבורי, בעצם העלאת הנושא בסמיכות לחג העצמאות של מדינת ישראל, אין ספק שזו אחת מהסוגיות הקשות שנצטרך להתמודד איתה בעתיד הלא רחוק.

       

      ולעצם התגובה למאמר:

       

      מזה כשלוש שנים אני מוזמן להרצאות ברחבי הארץ הרצאה המלווה את הקרנת סרט התעודה "זהב לבן עבודה שחורה", ולפני שאני מציג את עצמי בפני הקהל אני שואל את השאלות הבאות:

       

      א. האם יש כאן באולם אדם שחושב שאסור להקרין את הסרט בישראל?

       

      התשובה חד משמעית וגורפת 100% טוענים שחובה להקרין את הסרט - דמוקרטיה במלוא המובן שלה.

       

      ב. האם תסכימו לראש ממשלה ערבי שיבחר בצורה דמוקרטית בישראל?

       

      וכאן הקהל מתחיל לנוע על הכסאות, עד שאני לא מבקש שקט הויכוחים תופסים טונים גבוהים והדעות חלוקות בצורה קיצונית, לא מוחלט כן מהוסס - דמוקרטיה חלקית.

       

      רוב תושבי מדינת ישראל דוגלים בדמוקרטיה כל עוד היא משרתת את העם היהודי, ברגע שאנחנו נדרשים לסוגיות דמוקרטיות מתברר שאנחנו מאוד סלקטיביים בהבנתנו את מהות הדמוקרטיה.

       

      יודע למה מר שוקן?

       

      מפני שהדור שלך הפקיר את הזירה הפוליטית לאנשים "קטנים" ומושחתים, לפחות בעשרים השנה האחרונות.

       

      תודה על הסוגיה.

        22/4/07 14:51:

      מר שוקן היקר,

      הימנון זה דבר ארכאי, למה להתעסק עם זה, אולי צריך להסתכל קדימה? ממש כמו ההוזה שמעון שמבלבל למדינה את השכל על העתיד בלי שיהיה מושג ירוק על מה הוא מדבר.

       

      אני מציע ללכת קדימה, למה לא לקבוע את הרינגטון הלאומי?

      אני רואה בעיני רוחי את אצטדיון ר"ג 40 אלף צופים ישראל מול אנגליה. הכרוז קורא "להפעלת רינגטון הלאומי הקהל מתבקש לעמוד", נינט לוחצת על הכפתור ובבאת אחת 80 אלף טלפונים סלולריים מקבלים הורה ומנגנים בתאום את הרינגטון הלאומי. איזה תרגשות איזו גאווה, מחזה בלתי נשכח זעוקת הכותרות.

       

       [הפעלת הרינגטון הלאומי כרוחה בתשלום של 1 שקל]     

      *הברה: הכתוב, כלומר אני, אינו משתמש בטלפון סלולארי.

        22/4/07 14:31:

      עמוס שלום,

      חשבתי על כך גם אני, הפתרון שלי הוא לא לשנות את ההמנון, אלא שכל אחד יחליף המילה המתארת את הלאום: נפש יהודי/מוסלמי/נוצרי וגם בדואי/דרוזי - כאשר הוא שר.

      הכמיהה לציון= ירושלים, היא לשלוש הדתות המונותאיסטיות.

       

      חג עצמאות שמח,

      אפרת אברהם

        22/4/07 11:29:
       תגובתי בפוסט שלי
        22/4/07 10:18:

      מברוכ על הפוסט, כן ירבו.

      (ואת הגרסה שלמעלה אפשר להסיר ולכתוב במקומה פירוט כללי של הנושאים שבהם יעסוק הבלוג)

      את דעתי על מאמרך פרטתי, פחות או יותר,  בפוסט בבלוג שלי. אתה מוזמן לקרוא ולהגיב.

      (תגובה שלא מצאתי ראוי להדביק כאן בגלל אורכה)

        22/4/07 07:33:

      צטט: levanas 2007-04-21 22:40:07

      צריך שניים לטנגו.

      השאלה הגדולה היא האם יש כאן שני שותפים שווים הרוצים בתוצאה המתוארת לעיל...

      לא בטוחה שכך.

      גם אם לא היו (ולמיטב ידיעתי יש) באחריותנו (כמדינה) ליצור את שיתוף הפעולה הזה, ועל היצירה של השותפות מדבר הפוסט.

        22/4/07 02:00:

      שבוע טוב לכולם .

      כל כך לא רציתי להכנס לנקיטת עמדה פוליטית ...ואשתדל שלא אך בכל זאת משהו באמת קטן

      בתגובה לדעות כמו "הצד השני לא יותר טוב מאתנו" ותגובות דומות (לגיטימיות אגב) :

      דמות פוליטית מאוד מוערכת בעיניי היא שמעון פרס ואסביר :

      פרס הוא בין היחידים שלאורך כל השנים דיבר אל ארצות ערב/פלסטינאים, כשווים בגובה העיניים, להבדיל ממנהיגים אחרים.לפעמים אנחנו שוכחים שמאחורי האינטרסים, השנאה ומשקעי העבר מדובר בעם לכל דבר שעצם העובדה של  "אנחנו עושים לכם טובה שאנחנו בכלל נושאים ונותנים אתכם" מוציאה לו את כל החשק לשאת ולתת ושמה אותו בעמדה נחותה של דווקא/כבוד/לא נוותר על שלנו ...חומר למחשבה לדעתי לרבים לאתנו הפרספקטיבה הזו פחות מוכרת ....

      sam

       

      צריך שניים לטנגו.

      השאלה הגדולה היא האם יש כאן שני שותפים שווים הרוצים בתוצאה המתוארת לעיל...

      לא בטוחה שכך.

        21/4/07 21:51:

      כל אחד מאיתנו צריך לעשות אתנחתא ביום העצמאות, ובזמן שהשיפודים משתזפים להם על המנגל, לשים לרגע את כל המטענים הריגשיים בצד ולחשוב מה בעצם אנחנו רוצים לראות במדינה הזו ומה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם להשגת מטרה זו.

      קשה קשה. 

        21/4/07 19:38:

      נעזוב את הנושא למה לריב סתם...

       

      שאפו על העלאת הפוסט.

       

       תיזהר אתה עוד עלול להתאהב בזה. פה זה ממש בסדר כל אחד כותב מה בראש שלו.גם לך מותר.

       

      ברוך הבא.

       

      עדי בן יעקב

        21/4/07 19:33:

      עמוס שלום, השאלה שאה שואל כאן היא באמת רלוונטית ולצערי לנצח תישאר...

      לא משנה עד כמה הקידמה בעמנו תתפוס חלק בתמהיל של שמאל-ימין (כאן המצב בטח לא משתפר), לא חשוב כמה חיילים דרוזים יישבו בשבי או כמה סיפורים על רופאים ערבים שהצילו חייהם של יהודים יסופרו.יש לעם הזה זכרון סלקטיבי לטוב ולרע, ולדעתי מקורה של ההתבצרות בדברים מסוג אלה, הינה בפחד שורשי שמלווה אותנו המון זמן...

      דוגמא קטנה לחוסר אחידות משווע בין העמים שחיים פה רואים בכל הזדמנות, כמו ביום השואה האחרון שבו אני עומד 2 דק' דומיה ברחוב שלי (רחוב ראשי בת"א שעובר כעת שיפוץ מסיבי) יחד על כל עוברי האורח, למעט עשרות פועלים שלא בדיוק החליטו מה לעשות עם עצמם ...חלקם  עמד גם וחלקם זז בחוסר נוחות . . .

      מניח שלא לכל שאלה יש תשובה פשוטה, אבל בהחלט בעד לשאול שאלות כאלה... 

      על העלאת הנושא, כוכב שבת ממני ...sam

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עמוס שוקן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין