אין בישראל אפרטהייד – מה כן יש?

בתזמון מדהים, כותב הבוקר ד"ר שוקי פרידמן, מרצה בביה"ס למשפט במרכז האקדמי פרס, שאין בישראל אפרטהייד ברשימתו "בין אי-שוויון לאפרטהייד" בגרסה המודפסת של הארץ, ובכותרת היותר קלילה בגירסת האלקטרונית "בישראל אין אפרטהייד". http://www.haaretz.co.il/opinions/1.2072330

הוא מסביר שאפרטהייד היא "מילה שמוצאה באפריקנס ומשמעותה הפרדה גזעית" וממשיך בטענה ניצחת ש"ההבדל בין משטר האפרטהייד בדרום אפריקה למצב בישראל וגם בשטחים, הוא כה ברור, שאין אפילו טעם למנות את כל ההבדלים"

מה שתמיד מזכיר לי את החידוד "איך מוכיחים באוניברסיטת בר-אילן שאברהם אבינו הלך עם כיפה. הוכחה: הרי כתוב, "וילך אברהם" – נו, וצדיק כזה ילך בלי כיפה?".

הוא ממשיך וטוען "גם אם בשוליים (ההדגשה שלי – א.ר.) ישנן בישראל תופעות שיכולות להזכיר תופעות שהיו קיימות בדרום אפריקה של האפרטהייד, אני מניח שגם הקיצונים שבמבקרים לא סבורים כי מדובר בהפרדה גזעית אידיאולוגית ממוסדת ומחושבת" והנה מתגלה הפיל שבחדר, אפרטהייד היא  "הפרדה גזעית אידיאולוגית ממוסדת ומחושבת" – כל המילים האסורות מרוכזות כאן.

אסור שמה שאנחנו עושים יריח מגזענות – אתם יודעים למה, ואסור לי לכתוב על זה.

אסור שזה יהיה אידאולוגי – אולי זה יכול להיות סתם דורסני, פוגעני, משפיל, סדיסטי, ולא אנושי, אבל רק כביטוי של רגש פרימיטיבי של חייל גולני או מג"ב למשל – רק שלא יהיה "אידאולוגי". אולי בכלל "תופעות" כאלו הם "בשוליים", כמו שכתב פרידמן למעלה.

ומה שבטוח שאסור שה"תופעות שלנו"  יהיו "ממוסדת ומחושבת" – חס וחלילה! אסור שזה יהיה ממוסד ומחושב – אולי זה שוב דורסני, פוגעני, משפיל, סדיסטי, ולא אנושי, אבל רק כביטוי של התנהגות ספונטנית לא מתוכננת של חייל כזה או אחר, או קבוצת חיילים שלמה במשמרת – רק שלא יהיה " ממוסד ומחושב", כי אז מגיעים למקומות שאסור לכתוב עליהם.

ובאמת, זה לא שהממסד הבטחוני נותן חלילה פקודות בלתי חוקיות בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליהן, ופוקד לעשות מעשי נבלה מפלצתיים כמו שעשו עמים אחרים. לא ולא! הממסד הבטחוני פשוט שם את החיילים במציאות בלתי אפשרית שאין שום דרך לשרוד את המשמרת מבלי לעשות מעשים שאחרי השחרור מזינים שירים, מחזות, וסרטי דוקו של מי שחייבים לשפוך את המועקה מעל ליבם, על מה שעשו "בסמכות וברשות".

ואז במאמר יש תפנית מפתיעה, שבה פתאום הולך הכותב, למקום פחות מובהק. הוא טוען "האמנה (אמנת רומא – א.ר.) קובעת, כי פשע האפרטהייד מבוצע כאשר יש מטרה ופעולה ממוסדת של אפליה ודיכוי של עם אחר. זה לא המצב בישראל, גם לא בשטחי יהודה ושומרון".

שוב טכניקת ההוכחה הזו קורעת אותי מצחוק. "זה לא המצב בישראל, גם לא בשטחי יהודה ושומרון". אלא מה אנחנו עושים שם – פעולות הומניטריות מטעם אונסקו? מה עושים שם כשבונים כבישים למתנחלים בלבד, ללא זכות תנועה לפלסטינים? מה עושים כשמגבילים את זכות התנועה מאזור אחד לשני? מה אנחנו עושים שם כששוללים זכויות אזרחיות בסיסיות כגון חופש תנועה ברחבי העולם בדרכון מוכר? מה עושים שם כשכוחות בטחון נכנסים בשלוש בלילה לבית ומוציאים באיומי נשק בן או אב? שוב – אין מי שעושה את זה יותר אנושי מאתנו. זה עושה את המעשה פחות נורא? אם כוחות הבטחון טועים רק בעשירית מהמקרים, ושולפים ממיטתו אב לנגד עיני ילדיו הממררים בבכי אל מול האירוע הטראומטי – עשירית זה מספיק כשי להיחשב "דיכוי של עם אחר". אם כוחות הבטחון טועים רק במקרה אחד ממאה, אבל ילדי העצור או אחיו הקטנים עוד לא נסחפו במעגל השטנה והאלימות – האם יש איזה סיכוי שהם לא יאמצו אותם בעקבות מקרה שכזה?

ואז מסביר הד"ר הנכבד, מה זה לעזאזל הדבר הזה שקורה שם בשטחים – הנה "נכון, יש במדינת ישראל פערים בין קבוצות אוכלוסייה. בחלק מהמקרים הפערים באים לידי ביטוי גם בחלוקה דתית־עדתית. אכן, השליטה בשטחי יהודה ושומרון מבלי שהחוק הישראלי חל עליהם, מייצרת מציאות משפטית מורכבת, שיש בה מאפיינים של חוסר שוויון ופגיעה בזכויותיהם של חלק מהתושבים שם."

זה מה שיש שם – "מציאות משפטית מורכבת". זה בכלל העובדה שקיימים בג"צים ובתי משפט בהאג ובעוד ערים שמזמן לא התמודדו עם החרא הזה, שמלמדים אותנו מוסר מה הוא. אותנו את מי שעברו...טוב על זה אסור לכתוב.
ושלא יהיה ספק – אין שם "חוסר שוויון ופגיעה בזכויותיהם של התושבים שם" יש שם "מאפיינים של חוסר שוויון ופגיעה בזכויותיהם של חלק מהתושבים שם". נגיד סטודנט מצטיין בעזה שרוצה להמשיך וללמוד לימודים אקדמאים גבוהים ושקיבל מלגה מאוניברסיטת טורונטו, אבל כוחות הביטחון לא מתירים לו לצאת מהרצועה. זה לא פגיעה בזכות התושבים, זה רק מאפיין של פגיעה, וזה לא כל התושבים – רק חלק.

הוא ממשיך ומרגיע "מצד אחר, יש איזונים לתופעות הללו וגורמים המבקרים אותן בתוך המערכת הפוליטית והמשפטית ". כלומר מה – פעילותם של אותם גורמים מאזנים מביאה למניע רמיסת זכויות אדם, או רק להתגברות ההשתלחות באוכלוסיה ע"י גורמים "קיצונים" ומשוללי רסן כמו עברייני "תג מחיר"?

הוא מסביר ש"ייתכן שיש הצעות חוק שנגועות באפליה וחוסר שוויון, אבל הן לא מכוונות ליצירת משטר אפרטהייד". שוב, זה לא הצעות חוק "מפלות וחסרות שוויון", הן רק "נגועות" במחלות האלו.

לפני סיום הוא מסכם את מצבנו החוקי, שמראה שבעליל זה לא אפרטהייד מה שאנחנו עושים שם "זאת ועוד, אין היום בספר החוקים של מדינת ישראל ולו חוק אחד, גם לא תקנה או צו אלוף, שהפרדה גזעית עומדת בבסיסם או שהיא תכליתם". הנה – פשוט וקל. זה לא הפרדה גזעית שעומדת בבסיס מה שאנחנו עושים שם. אולי משהו ש"נגועה באפליה וחוסר שוויון " אבל לא אפליה גזעית. מה אנחנו – חיות אדם?

ובמשפט הסיכום שלו כותב ד"ר שוקי פרידמן "מדינת ישראל אינה חפה מעוולות. לא מחוסר שוויון, מטעויות בשיקול דעת ולפעמים ממדיניות לא ראויה בזדון. אך בין תופעות אלו לבין “מדינת אפרטהייד” פעורה תהום". אפשר להוציא אנחת רווחה - בין תופעות אלו לבין “מדינת אפרטהייד” פעורה תהום. אנחנו לא מדינת אפרטהייד, לא חיות אדם, כך ניקה הכותב את מצפוננו פעם נוספת והסיר את האיום כאילו מדינת ישראל לוקה באחד מהדברים הנוראים שתולדות העמים מייצרים – לא, אנחנו לא כאלו! אנחנו רק "...מי שלעיתים נוהגים ב "עוולות...חוסר שוויון...טעויות בשיקול דעת ולפעמים ממדיניות לא ראויה בזדון ".

והסיכום שלי הוא קצת שונה. האמת - אני מסכים לכל מילה של הכותב! כל מילה עד הפסיק האחרון שבה – כשניתוח הוא ניתוח מיקרו של מעשה החייל הבודד במקרה הספציפי. אבל כשיש מציאות מתמשכת הנובעת מאזלת יד מנהיגותית, וכניעה מבישה לקבוצות לחץ אידאולוגיות שפועלות בצורה שיטתית ממוסדת ומחושבת התמונה שונה. במצה כזה  התנהגות זו של המדינה והחברה כהתנהגות מאקרו, ששולחת חיילים וסוכני שב"ק, שנה אחר שנה, עשור אחרי עשור, גלים גלים אל עשיית העוול הבלתי נמנע, יש לה אחריות מלאה לעשיית מעשים אלו כאילו שלחה אותם המדינה לעשות עוול  בפקודה. הרי אין ספק שבמציאות המקרו השלטת כיבוש עוברת דרך אפליה ודיכוי של עם אחר, שלילת זכויות אדם, רמיסת כבודו והתעללות בו – גם אם לא מרצון. לפיכך, החייל הבודד זכאי, וההנהגה וחברה כולה חייבים.

לא אפרטהייד ולא בטיח, סתם מעשה נבלה של כיבוש מתמשך, שאנחנו כולנו כחברה, כולל כותב שורות אלו כחלק מהחברה, אחראים לו. הטיב להבין זאת אריאל שרון, שהיה לו האומץ לקחת את גורלנו בידנו, ולהתנער מכיבוש של מיליון וחצי תושבים. חולשתם של הפלסטינים, חולשה פוליטת, תרבותית, חברתית, שלא מביאה אותם לתרום את חלקם בהגעה להסכם, אסור שתשתק אותנו ותגרום לנו להמשיך במעשה הנבלה, גם אם אינו אפרטהייד. יש להתנער גם מהכיבוש בגדה, לקחת החלטות אמיצות לגבי פינוי ישובים וסימון הגבול (אגב, אני מאוד מקסימליסטי בנוגע לקו הנסיגה בנסיבות כאלו) ולדחוף את התהליך הלאה תוך נטישת המציאות הנוראית של אפליה מתמשכת – אפליה על בסיס לאומי ולא גזעי.