אַחַר-כָּךְ כָּעַסְתִּי. http://cafe.themarker.com/post/2951735/
כְּשֶׁאָבִי נִפְטַר לֹא הִרְגַּשְׁתִּי דָּבָר
הָיוּ אֵלֶּה יְמֵי מִדְבָּר בָּהֶם נָטַשְׁתִּי אֶת בַּעֲלִי הַמַּכֶּה, כְּדֵי לָצֵאת מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת
וּכְשֶׁאָבִי נִפְטַר לֹא הִרְגַּשְׁתִּי דָּבָר; הַגּוּף הָפַךְ סֶלַּע אֶבֶן, וְלֹא הָיָה מֹשֶׁה מִתוֹכִי שֶׁיַּכֶּה בַּקֵּהוּת.
רַק אַחַר כָּךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר מְאוּחָר חַשְׁתִּי בְּחֶסְרוֹנוֹ שֶׁל אָבִי. וְרָצִיתִי לוֹמַר.
וְהָיָה מְלַוֶּה אוֹתִי בְּעֵינָיו כְּאִישׁ מַעֲשֶׂה שֶׁרֹב הַזְּמָן מְבַלֶּה אֶת יָמָיו בִּקְרִיאָה. וְיָדַעְתִּי כִּי אָהַב אוֹתִי אָבִי.
זיוה גל.
|