אני חושב שהיום הבנתי שאני מכור להישרדות.

לדבר על הישרדות ביום שני זה אומר שאני מכור.
גם כשאני צופה בזה אני מבין שאני מכור. אני מקלל, צוחק על עצמי בעיקר ומנסה להבין למה אני רואה את השטויות האלו וגורר אחרים.

קצת כמו עם סיגריות. מעשן קצת ואז מקלל שעישנתי

כמו עם חומוס. טעים כשאוכלים ואחר כך בא לי למות.

וגם קצת כמו לראות גיבורי על, אתה מבין שאין דבר כזה והכל מבויים.

יש משהו בסדרה הזו שמראה לי בלי לשים לב (הייתי מת לתת קרדיט להפקה),

מה היינו רוצים להיות, מי היינו רוצים להיות ומה אנחנו באמת.

שיש דבר כזה ישראלי יפה, תמים חזק שהכל מצליח לו ודי בקלות. ישראלי שמפריח את השממה מדליק אש עם כפית  והורג את הרעים בידיים חשופות. או בקיצור נעם.

כי בשביל לשרוד כאן אתה צריך להיות משה.

תחמן, פסימי, עצבני לא אוהב אף אחד חוץ מעצמו, הולך עם טרנינג 30 שקל ושם בולבול ענק

על כולם.

זה מה שנהייה מאיתנו.

משה 

(ודרך אגב, משה הוא מלך, ליהוק המאה. הבנאדם עם הכי הרבה אופי שם).