כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עוצו עיצה ותופר

    יום עסל יום בסל

    אין "חפים מפשע"

    2 תגובות   יום שני, 21/1/08, 23:49
    אין "חפים מפשע"

    הצדקנות בשירות השמאל הפוסט-ציוני והפלשתינים מרעילה אותנו תודעתית ומאיימת על שרידותנו

     

    יש זירה אחת בה נחל השמאל (מיוסי ביילין ומטה) ניצחון מוחץ עד כה – וזאת הזירה הלשונית. מכיוון שהזירה הלשונית מקרינה על הזירה התודעתית-פסיכולוגית, הרי שהגדרות מילוליות משנות את המציאות. זאת באמצעות שינוי איטי של העדפותינו ושל מעשינו, כך שיתאימו לתפיסת העולם המוסרית שלנו את עצמנו.

    מכיוון שהישראלי, כאדם מוסרי, מתקשה לחיות בדיסוננס שבין המלים הטעונות של השמאל ובין המעשים הרעים שלו כביכול, הרי בניסיונו לבטל דיסונס זה – מקריב הוא את זהותו ואת האינטרסים הקיומיים שלו. כתוצאה מכך, אנחנו נחלשים, ושרידותנו מתמעטת. והכל בגלל הגדרות מילוליות תמימות לכאורה, כמו "חפים מפשע".

    הזירה הלשונית: פשיזם מושגי המוליד פשיזם בפועל 

    במשך שנים רבות התנהל מאבק עז במקביל למאבק הפוליטי, וזהו המאבק המושגי - לשוני. הדוגמא הבולטת היא לגבי תיאור השטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים: הימין כינה אותם "משוחררים", השמאל "כבושים", והצבא – בממלכתיות מתבקשת – "מוחזקים".

    בגירסא העכשווית, שוב אנו עדים להתנגשות מילולית: ישנה פלוגתא לשונית לגבי תיאור פעולות צה"ל בעזה: האם "סיכול ממוקד" או "חיסול"? והאם אלה שנפגעים, ואשר לא אליהם כוונה הפעולה מלכתחילה, הם "חפים מפשע" או "בלתי-מעורבים"?

    לכאורה, המושג "בלתי-מעורבים" שבו משתמש הצבא הוא, כרגיל, ממלכתי ונייטרלי. מין גשר של שפיות בין הקיצוניות משני עברי המתרס הפוליטי. אבל, למעשה, הוא משחק לידי השמאל, ומשדר אותו מסר פילוסופי כמו "חפים מפשע", ובמשתמע צורב תודעתית אשמה קולקטיבית של התוקף.

    וזה כבר אסון תודעתי שמוביל לאסונות פיסיים. שכן המושג "בלתי-מעורבים", כמו גם "חפים מפשע" נושא עימו מטען משמעותי, שמטה את הוויכוח לטובת הפלשתינים – גם בעיני עצמנו וגם בעיני העולם.

    זהו הפשיזם המושגי, הגורם למושג "חפים מפשע" שכלל לא רלוונטי כלל למצב הנתון, להחליש אותנו. להלן נבין את חוסר הרלוונטיות הזאת, ואת הנגזר ממנה.

    רקע: ג'ון לנון והבעיה הפלשתינית - אחריות אישית ואחריות קולקטיבית

    ג'ון לנון חלם על עולם בלי עמים ובלי מדינות. אבל זאת איננה המציאות. במציאות, העולם מחולק למדינות ולעמים. ובמציאות הזאת לרוב המוחלט של אזרחי העולם יש אחריות כפולה: הן אחריות אישית ישירה על מעשיהם, והן אחריות קולקטיבית על מעשי העם והמדינה אליהם הם משתייכים. שוב – לא מדובר במשאלת לב, אלא בעובדת חיים.

    במסגרת האחריות האישית אנחנו מצווים שלא לעשות פשעים, בעיקר נגד החוקים במדינה בה אנחנו חיים.  במסגרת האחריות הקולקטיבית יש "תן וקח". לדוגמא, אם אדם הוא תושב גרמניה, הרי שבתוקף כך הוא נהנה משירותים סוציאליים מהמתקדמים בעולם, ובו זמנית נושא בעול מוסרי בגין עוולות מלחמת העולם השניה, והשואה בכללן. הוא נושא באחריות קולקטיבית זאת גם עבור ילדיו הקטינים.

    מרחב הבחירה כאן מצומצם – אם ההשתייכות למדינה מסויימת אינה מוצאת חן בעיני אותו אדם, יכול הוא לוותר על אזרחותו, ולחפש לו מדינה אחרת שתעניק לו אזרחות. אבל ההשתייכות הקולקטיבית והאחריות שבצידה הן "עיסקת חבילה" שלא ניתן לפרקה למרכיבים לפי בחירה.

    הפלשתינים אינם יוצאי דופן בעניין זה, ואסור שיהיו - לא בעיניהם עצמם, לא בעינינו, ולא בעיני העולם. שאיפתם להגדרה עצמית, וטענתם שהם עם מקדמת דנא נושאת עימה לא רק זכויות להכרה ולטריטוריה, אלא גם חובות משמעותיות, היוצרות אחריות קולקטיבית. אין זכויות קולקטיביות בלי חובות קולקטיביות. בחירתם המודעת באינפנטיליות חסרת אחריות צריכה להקרין עליהם ולא עלינו.

    גניבת דעת מודעת

    נכון שלא כל הפלשתינים תמכו במופתי ששיתף פעולה עם הנאצים. אבל זה המנהיג שהם הוציאו מקרבם בזמן ההוא, ומעשיו מחייבים אותם כקולקטיב. חשוב אף יותר – הסירוב הפלשתיני לקבל את הצעת החלוקה ותוצאות סירוב זה שנמשכות עד ימינו אלה - גם הם נכללים במסגרת האחריות הקולקטיבית הפלשתינית. כך גם מעשי ההנהגה הפלשתינית לאחר אוסלו ובאינתיפאדה השניה.

    על כן, המושגים "חפים מפשע" ו"בלתי-מעורבים" הם גניבת דעת בהקשר של המאבק הנוכחי. אלה מושגים מעולם האחריות האישית-פלילית, שאינם שייכים כלל ועיקר לעניין האחריות הקולקטיבית. ולכן, כשמתנהלת מלחמה, אשר הפלשתינים בחרו במודע לערוך אותה מקרב ובעזרת אוכלוסיה אזרחית - אין "חפים מפשע". שכן החפות הפלילית אין לה דבר ועניין עם היות הפלשתיני חלק מעמו, הנושא באחריות קולקטיבית לבחירותיו ולהעדפותיו.

    הפלשתינים הם שבחרו במודע לנהל את המאבק שלהם לא באמצעות צבאות מובדלים מאוכלוסיה אזרחית, דבר המקובל אצל רוב הלאומים האחרים בעולם, אלא באמצעות כוחות חמושים שאינם מופרדים מהאוכלוסיה האזרחית.

    לכן אסור לנו להירתע במאבקנו מולם – לא פיסית ולא מנטלית. טילים שיוצאים מריכוזי אזרחים במשך תקופה ארוכה ללא התערבות הריבון האחראי ("בעל הבית"), כמוהם כהתקפה של הריבון עצמו עלינו. והריבון – הוא הוא העם הפלשתיני, דהיינו אותם אזרחים. אין, ואסור שתהיה מצידנו, כל הפרדה בין "האזרח הפלשתיני" לבין "הממשלה הפלשתינית" (שלא לדבר על הפרדות מעודנות יותר בין "פלגים" שונים).

    במצב זה "כל העם צבא" במובן ההפוך – כל האזרחים הפלשתינים כמוהם כלוחמים חמושים ועויינים, ולא צריכה להיות כל הסתייגות מוסרית מצידנו מלפגוע בהם על מנת להפסיק את פעולות האיבה מצידם (וזאת בדיוק ההגדרה הסטנדרטית למטרת מלחמת מגן במדינה דמוקרטית).

    השיטה: פרסוניפיקציה וההתעלמות מההיסטוריה

    שיכורים מהצלחה תודעתית זאת, הפכה הקואליציה שמאל-פלשתינים את ה"פרסוניפיקציה" לדרך-חיים של תעמולה, אשר, לצערנו, נוחלת הצלחה רבה. השיטה תמיד אותה שיטה: כאילו אין היסטוריה ואין עבר, אין עמים ואין השתייכויות לאומיות, ואין אחריות קולקטיבית. יש רק יחידים לגורלם. ולכן, תמיד נראה אותו "פלשתיני/ת היחיד/ה והאומלל/ה" מול "מכונת המלחמה האכזרית" של ישראל ושל צה"ל.

    והסיבה, גם היא תמיד אותה סיבה: הרצון למירוק האני העצמי של איש השמאל מתוך בטחונו כי איש שכמותו, בעל עקרונות נעלים, לעולם אינו יכול לטעות מוסרית. טפיחת שכם עצמית ובלתי פוסקת זו, מולידה פשיזם מחשבתי דורסני שאינו מאפשר העלאת שום טיעון נגדי, הגיוני ככל שיהיה ("פונדמנטליזם ליברלי" בלשונו של גיא בכור).

    לשיטת איש השמאל, עדיפה התאבדות בהרגשה פנימית צודקת, על הישרדות אלגנטית קצת פחות.

    הקרב על התודעה

    אולי בשלב הראשון אין לנו הרבה מה לעשות ביחס לתודעתו של השבדי הממוצע, אבל בהחלט יש לנו הרבה מה לעשות ביחס לתודעתנו פנימה. אנחנו תמיד צריכים לזכור, שהמצב של ה-"פלשתיני/ת היחיד/ה והאומלל/ה" הוא תוצאה ישירה של הבחירות ושל ההעדפות שלו/ה כחלק מהקולקטיב הנקרא "העם הפלשתיני". המצב אליו נקלע/ה ה-"פלשתיני/ת היחיד/ה והאומלל/ה" הוא סופה של השתלשלות היסטורית רבת שנים שיש לו/ה חלק בה לפחות, כאמור, במסגרת האחריות הקולקטיבית.

    לא ניתן לאחוז את המקל הזה משני קצותיו. אם הפלשתינים רוצים להיות אוסף של "מקרים הומניטריים" – שייערב להם. יוותרו נא על דרישותיהם הלאומיות, וישוקמו כיחידים תחת שלטון שאינו שלטון עצמי. אבל אם הם מגדירים עצמם כעם – אזי, כאמור, יש להם גם חובות קולקטביות, ואי אפשר להתייחס אליהם רק כיחידים וכ"מקרים הומניטריים" גרידא.

    צריך להיאבק בכל הכוח בכך שהפלשתינים יוצרים מצב תודעתי בו לגיטימי עבורם לדרוש זכויות כעם, אולם בה בעת גם לדרוש זכויות הומניטריות כיחידים חסרי אחריות קולקטיבית. למותר לציין, שזירת המאבק החשובה ביותר היא בתוכנו פנימה.

    נשק יום הדין לבחירה: השואה או אמנת ז'נבה?

    אני בטוח שחלק מאיתנו כבר שלפו את "נשק השואה", ושואלים: "ומה לגבי היהודים בשואה?" האם גם עבורם לא נכון לדרוש יחס הומניטרי?

    וכאן בדיוק טמון ההבדל: בניגוד ליהודי אירופה אשר מעולם לא היוו איום כלשהו על הביטחון ועל השלמות הטריטוריאלית של המדינות בתוכן או לידן חיו – מהווים הפלסטינים באופן מוצהר איום קיומי בעל מימד סופני על ישראל ועל תושביה. האמנה הפלשתינית, שמעולם לא בוטלה (בוודאי לא תודעתית אצל הפלשתינים), הינה מסמך קניבלי מן המעלה הראשונה.

    גם החוק הבינלאומי, בעיה כאובה בפני עצמה, לא צריך לעורר עכבות מוסריות משמעותיות. זהו קודקס חוקים צעיר יחסית, יציר כפי אנוש, אשר התפתח בעיקר עקב מוראות מלחמת העולם השנייה. על כן הוא נותן התייחסות סבירה רק לחלק מפעולות האיבה הקורות בעולמנו כיום. בניגוד לקודקסים אזרחיים שנבחנו ושופרו על פני מאות ואלפי שנים, לא כך המצב בחוק הבינלאומי, שיש עוד לשכללו רבות עד שייענה על צרכי העולם. אין צורך להיתפס למדיניות "עם לבדד ישכון", אבל לא כל עימות עם החוק הבינלאומי צריך לרפות את ידנו.

    כשנבין שאנחנו צודקים - נהיה חזקים. ושנהיה חזקים – ננצח. וכשננצח – יהיה כאן שלום אמיתי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/1/08 10:09:

      הצרה היא שגם בג"ץ מקבל את ההגדרות הללו של "חפים מפשע" ולא מבדיל בין אחריות פלילית לאחריות לאומית.

      מן הסתם מה שיקרה הוא, שהפלשתינים, כדרכם, ידרדרו את המצב עד לאבסורד (טילים על צפון תל-אביב?), כך שגם בג"ץ ייאלץ לפקוח את עיניו.

       

      ויפה שעה אחת קודם.

       

        22/1/08 09:31:

      למה ?

       

      לפי ההיגיון המעוות של מגישי הבג"ץ נגד הפסקת החשמל לעזה - הם תמיד מסכנים.

       

      פשוט קשה להם להפסיק לרצוח

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

      ק

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      harel_primack
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין