מדבר אחד איננו מודאגים כלל: מהמתים. כפי שכמה מאיתנו כבר יודעים, המוות לעולם לא קורה לי, הוא איננו אירוע שמישהו "עובר". זאת סיבה מצוינת שלא לדאוג למתים. היסטוריה, היא אם כן מדע של נחת מופלג, מקום של שלווה ורוגע בקרב גולגלות שאינן יכולות כבר לצווח יותר מדי, הן כבר עשו את שלהן. "לחיות את הרגע", כפי שאומרת איזו פרסומת רדודה, זאת הבעיטה הישירה בגולגולת. גם זאת של החיים, לא ברור לחלוטין כיצד אפשר לחיות "בהווה" או ב"עבר" כשהזמן עצמו בלתי מובן לאלה שמחלקים אותו בצורה מופרכת כל כך. מכל מקום, שתי תזות גרועות ממלאות את חיינו: האחת, כי למתים אין נפש ורוח וכל מה שנותר מהם זה ערימת אבק ברוח, והשנייה, המיסטית, בה אנחנו ממשיכים לאמלל זה את זה גם אחרי שגופנו העלה ריקבון. ובכן, המתים איתנו, נושמים ובועטים, לא כנפשות מתגלגלות לאיזה חומר נידף, אלא קרובים ממה שנהוג לשער. לא מדובר באופן הנלוז שבו הביולוגיה עוסקת בחיים, נשאיר את זה להשמצה אחרת. המוות הוא העור, הגידים והעצמות של התודעה הקפואה שלנו בזמן, ואין זהו ביטוי "ציורי", מושאל או ספרותי כלל. הוא ניכר כלפי חוץ בייאוש המתמשך, בציניות כלפי כל מי שמעז להפר את הסדר הקיים, להזיז משהו מעבר למראית עין של תזוזה ביקום הפרמינידי שבנינו לעצמנו. וכאשר אדם מעז לעשות זאת, ההיסטוריה כבר איננה מדע של נחת מופלג, אלא של אימה וזוועות שלא נפסקו לעולם, קפאו בזמן ונידונו להמהום מתנשא של הקורא בספרים הישנים.
שנים רבות לאחר שבנימין כתב זאת, ב"תזה התשיעית" המפורסמת שלו, הוא נידון בעצמו, לא מעט בשל סגנונו הספרותי, להמהומים מתנשאים ופזמונים מעורפלים למדי. מותו שלו הופך נלעג היום, בקרב המתענגים על פטפוטי מילים חופשיות ופיצוצי משמעויות שאינם אלא עלבון למתים. מי שלא מבין את ההיסטוריה, לא עתיד לחזור עליה, אלא חי בכל יום את העלבון לעצמו ולאחרים כאחד ממתיה. המוות הפיזי הוא ה"מוות" הגדול, הנוצץ לעין, המיתות הקטנות האחרות מתרחשות יום יום, שעה שעה.
|