יוני 2011, אשתי זועמת בתסכול. ביציאתה לצומת, אחרי שעצרה כדין לפני הפס הלבן – עצרה אותה שוטרת, ורשמה לה דו"ח על אי עצירה ב"עצור". טוב, למחרת עם שחר כבר יוצא למח' המתאימה במשטרה מכתב רשום, ובו פירוט הסיפור, כולל תשובת השוטרת לטענה כי בוצעה עצירה כדין - “אז מה, את אומרת שאני שקרנית?”, והעובדה שבדו"ח צויין תוצר הרכב כ"פז'ו" – ולא למבורגיני כפי שמעמדנו מחייב. וכמובן, דרישתה למשפט אם לא יבוטל הדו”ח.
עם חלוף הזמן והעדר תשובה, נשלחת תזכורת, ועוד אחת ובה שוב דרישה להעמדה לדין. בנובמבר 11' מגיעה דרישה לתשלום קנס מוגדל.
מכתב רשום נוסף הכולל את העתקי המכתבים הקודמים, זוכה איכשהו להיקרא במשטרה.
לא חולפת חצי שנה נוספת, ואנו מקבלים מועד להקראה בבית המשפט לתעבורה לנובמבר 12'.
בענייני תעבורה הופעתי אולי פעם אחת בחיי, ואני מבין בנושא קצת פחות מהבנתי בדיני משפחה, וגם זכרונותי מן האולם, דמוי משאית הסרדינים, משנות השמונים, אינם גורמים לי לשמוח להופעה שם. – אבל הפעם מדובר בבית, והאינסטינקטים הקדומים של הגבר הנחלץ להגן בגופו על בני ביתו, פועלים אצלי כמו אצל אבותי הקדומים. אנו ניגשים לבניין בתי המשפט בקרית הממשלה. אומרים לנו לחכות עד שנשוחח עם נציג התובע טרם שניכנס לאולם. אני ממתין בתור ושומע את הנציג, דן בהבנה ושכל ישר עם הנאשמת שלפנינו, ומגיע עימה לביטול האישום. אני כבר מתחיל לחשוב שמא הזיהוי המוטעה של הרכב, שכבר מצאתי תקדים על פיו די בטעות זו כדי להביא לזיכוי, ישפיע גם עליו, אלא שאנו נקראים על ידי נציגה אחרת, זו מעיפה מבט בכתב האישום ושולחת אותנו לאולם.
האולם נראה כאולם משפטים בבית משפט אמיתי, לא מזכיר כלל את ה"שוק-רמלה-לוד" שזכרתי, והשופט מנהל במקצועיות עניינית ורגועה את התיקים והאנשים שלפניו. אני מעריך עבודה טובה אצל אנשים אחרים, אך כמובן, זה לא המעמד לציין זאת בפניו. כשמגיע תורנו, הוא מסתכל התמיהה על הטי-שירט הלבנה ונטולת העניבה שלי ואומר "אתה עו"ד?” ”כן."
"אז למה אין לך עניבה?” וואללה, כבר עשר שנים שאיני מופיע בבתי משפט, יצאתי לשם ממקום העבודה – וכאן אני בכלל בעניין משפחתי, כל עניין "מדי המשפט" יצא לי מהראש לגמרי. להבנתי, אין הוא מתרגש משבירת קוד הלבוש, כמו מכך שהקשיתי עליו את הזיהוי. ואני מחליט שלהוכחות כבר אשכור מקטורן אם ייקבעו לחורף, ואופיע עם נעליים – אפילו אם ייקבעו לקיץ.
אנו כופרים באשמה. בשלב זה איני מנדב את גירסתי, כי אני רוצה לשמוע את השוטרת.
השופט שואל אותי למה אנו רוצים במשפט, "כי לא עשינו את זה!" אני עונה בשם שנינו בלי לחשוב על כך בכלל.
"יש לכם עדים”?
אני עונה בשלילה. וקורא על פני השופט את מחשבותיו. הוא כמובן לא אומר דבר, והתיק נקבע לשמיעת ראיות ב1.7.13. גם ה-1.7.13 מגיע. אני לא מתייעץ עם עו"ד המופיעים בתעבורה, משום שאיני מכיר כאלה בסביבתי, ומשום שאני יודע כבר כי גירסת השוטרת, בהעדר עדים מלבד הנהגת, או מצלמה, מתקבלת אוטומטית.
אני נכנס לאינטרנט, מקיש "מכסת דוחות חנייה”, ומקבל שלשה קטעי עתונות מ-YNET, מ-2008, ו-2011 – בהם טופס ממשטרת באר שבע הדורש משוטריה מכסת דוחות (והכחשת הדובר, כמובן), והודעת המפכ"ל כי מכאן ואילך לא תהיה עוד מכסה.
מה יש לי להפסיד? - אני מתכוון לירות לכל הכיוונים. השוטרת מאחרת, אני מסכים בחיוך להמתין, ושומע, בחצי השעה שיועדה לנו, טיעונים לעונש של עבריין מהירות סדרתי. הוא לא עשה תאונות או משהו, רק מיהר, וכבר הופעל נגדו תנאי, המרוצה עתה בעבודות שרות. מצבו מעורר רחמים מכל בחינה אפשרית. השופט כבר יודע מה יהיה בסיכומי התובע. הוא מסכם עבורו בפשטות, בהירות ומקצועיות. ואחרי זה נותן לסניגור להתחיל בסיכומיו – וממשיך במקומו בפשטות, בהירות ומקצועיות.
כמו שהנחתי שהוא יעשה, הוא פוסק לכאורה מאסר קצר בפועל, אך קובע כי זה ירוצה בעבודות שרות – עם גמר עבודות השרות הנוכחיות. הוא לא מסכים לבקשת התובע לדחות את העבודות לצורך החלטה על ערעור, הואיל ויעברו עוד 20 יום עד תחילתן בלאו הכי. טוב – הגיע תורנו. השוטרת מגיעה, כשהדוח המקורי בידה, וספר ההוראות "כך תעידי בתיקי תעבורה" תקוע עמוק בראשה.
אני מתחיל מן השאלה כמה זמן היא בתעבורה. מסתבר שהחלה שבועות מעטים טרם הדו"ח. אני ממשיך לשאול על מיקומה מול הצומת – והשופט כבר נוטל את תפקידי ושואל אותה את מה שצריך לשאול. אני כמובן שואל אותה אם היא זוכרת את הארוע, בידיעה שהיא תענה לי על פי ספר ההוראות – שאין לה כל זכרון – רק הדו"ח. בתיק המסוים הזה – נראה לי שזה יעזור לנו.
אני שואל כמובן על המכסות, למורת רוחו הגלויה של השופט – אבל אין פניית פרסה כאן. השופט אומר לתובע שלא להתנגד ומכתיב לפרוטוקול בשם התובע כי אינו מתנגד הואיל ואין לכך כל חשיבות. היא כמובן מכחישה ששמעה אי פעם על מכסות או שהיו ממנה צפיות כאלה וכו'.
ואז אני מפנה את תשומת ליבה לתוצר הרכב הרשום בדו"ח, (פז'ו) לעומת התוצר האמיתי (למבורגיני, כבר אמרנו) ומציג לה, ודרכה לבית המשפט, את צילום תעודת הרישוי. היא מסתכלת ועיניה נופלות על תיאור המנוע שבצד שמאל למעלה בטופס. פוג'י, רשום שם. ”הסתכלתי על זה אז רשמתי פז'ו".
"אז ראית פוג'י ורשמת פז'ו" – שואל/קובע השופט.
אני מתערב מיד - “את זוכרת שזה מה שהיה?”
והנה, הרי היא אמרה שאין לה כל זכרון מן הארוע, אז מה יהיה?
“לא, אני חושבת שזה מה שהיה".
יופי.
אני צריך להציג לשופט על מה היא מדברת, כי התובע אינו מש משולחנו. השופט פונה אלי – "אז למה לא ניגשת לתובע?” - "הם לא הסתכלו עלי”.
הוא פונה לתובע - “אז אתה חוזר בך מן התביעה...”
“לא אני מבקש להמשיך לפסק דין".
הראש הקטן בפעולה.
כן, גם אשתי העידה, הגשתי דרכה את המכתב שנכתב ביום מתן הדו"ח, והשופט כבר יטען במקומי שמדובר בגירסה שניתנה סמוך לארוע. אשתי כבר גלשה לסיכומים, עד שהשופט הזכיר לה שהיא אמורה להעיד על עובדות. התובע כמובן חקר שלא היתה היכרות מוקדמת בינה לבין השוטרת. “אז למה את חושבת שהיא נתנה לך דו"ח?” - "עקב התלהבות יתר של שוטרת חדשה בג'וב”, ובאיזה מרחק מקו העצירה עצרה, וכו'.
טוב, הגענו לסיכומים. השופט מסכם עבור התובע, ואח"כ מסכם גם עבורי, ומבקש שלא אתייחס ל"מכסות". אני לא מתייחס, אח"כ הוא מסכם ביחס לתוצר הרכב, ואני רוצה להוסיף את התקדים, והוא אומר לי לא להוסיף אותו, אז גם על כך אני מוותר.
ואז הוא מכתיב פסק דין מזכה, משום שהתביעה לא הוכיחה מעל לספק סביר.
”נימוקי פסק הדין יישלחו לצדדים בתוך 30 יום”. והבוקר גם הגיעו נימוקי פסה"ד. כולם בסדר, השוטרת בסדר, אשתי בסדר, ואפילו הקלדנית זכורה לטוב, אבל לא הוכח מעבר לספק סביר. |