חשבתם פעם כיצד עובד המוח אצלנו? איך זה שכל פעם יש לנו דעה, הרגשה תחושה על משהו או מישהו אפילו אם אין לנו מושג מי או מה זה, תמיד או כמעט תמיד יהיה לנו משהו להגיד עליו.

 זו תכונה מדהימה בפני עצמה אם כי ברוב המקרים אם לא בכולם היא מהווה עבורנו חרב פיפיות.

אחת הסברות להסבר למה זה קורה, טמונה בעובדה שגם לנו אורגניזמים מפותחים ככל שנהיה יש יצר הישרדות המגובה בפעולה תמידית של מנגנוני הגנה עצמית.

אחד מתוך מנגנוני ההגנה האלה הוא יכולת ההכללה. איך זה עובד? ניקח מצב בוא אנו נתקלים בחפץ כלשהו בבית לדוגמא נעליים.

המוח קולט את צורת הנעליים דרך החושים, מיד הוא מחפש ב"ארכיב" מידע כלשהו חזותי,סמנטי,רגשי....על החפץ "החדש". בשבריר שנייה מוחנו מגלה שהחפץ נראה כמו נעל ומסיק שלפנינו נעל.

באותה פשטות אנו מתייחסים לחוויות בחיינו.למשל, אדם חווה חוויה שלילית מלווה בכאב במרחב העסקי. עבורו כל חפץ ו/או סיטואציה שתעלה את הקונוטציה של אותה חוויה שלילית וכואבת תזכיר לו להתרחק ממנה.

גם אם לא נראה קשר ישיר "לאדם הסביר" בין החוויה לבין התוצאה. כבר אמרו על זה חז"ל:"הנכווה ברותחין..." עושה פווו על יוגורט (ר.ג.).

נכון להגיד כי עבור הפעולות היומיומיות, השוטפות אין הרבה מקום למרחב ואנו עושים אותם מתוך אוטומט וזה מצוין.

האתגר מתמקד בלהיות בשקט בדיוק באותו רגע שבא לנו לתת את הביקורת הכי מלומדת על אותו נושא ו/או אדם. שהרי אנו מומחים בלחוות דעתנו ויותר מזה אנו מומחים בלהיות צודקים

יותר מזה יכולת השפיטה שלנו היא המובילה בממלכת החי. תחשבו על חיית טרף למשל נמר שנכשל במשך שבוע בציד, האם במוחו של הנמר חולפת המחשבה של "אולי אני נמר מפגר", סביר להניח שלא. מה הנמר יעשה?

ינסה שוב לצוד את הארוחה הבאה שלו. במילים אחרות הוא ממוקד על המטרה שלו באופן מלא ללא מחשבה על מה היה או מה סיכויי ההצלחה שלי בציד הבא.

 המיקוד שלו הוא בהווה, המיקוד שלו הוא  בכאן ובעכשיו, הוא ממוקד

 ב"מה אני רוצה להשיג?" ולא "במה מה או כמה לא הספקתי".