המקומות שבהם הכתיבה נפסקת:
1. מקומות שבהם אין פיצול, משמע אין מי שתראה.
2. מקומות צפופים, כשעניינים שונים מדי נדחקים לאותו מרחב.
3. הרגע שבו הטקסט מכריז על עצמו.
4. מקומות שכתיבה בתוכם תסב עוגמת נפש, נפילה, תפלות.

לכתוב על עצמי בגוף שלישי: לחשוב על עצמי גוף שלישי. איזה מרחק דרוש בשביל זה. מרחק כמו הכוח לנצח את עצמי בהורדות ידיים. אותה עין שפקוחה לרווחה כשהיא מתבוננת בכל לא-אני – מתעוורת לגמרי כשאני מבקשת לראות את עצמי. אני מניחה ראי מולי: איך אפשר להגיד משהו נקי, ענייני, על העיניים האלה כשהן אלה שגם רואות וגם נראות, על הקמט שמזדקף מעל הגבה הימנית כמו משיכת מכחול חטופה, על תבנית הפנים כולה, הרחבה, הרכה-קשה, על שני קמטי הצחוק, ככה קוראים להם ומה להם ולצחוק, על האף, על נקודות החן שבקצה שלו, שנדמה לי שהתכהו, למה קוראים להן חן, אפילו השפה לא עושה מקום לעין נקייה, המבט לא יכול שלא להיות מבט משווה, תמונת עצמי מלפני שנים קבועה על שדה הראייה (באמת לפני שנים? ואולי תמונת עצמי שתמיד היתה שם, תמיד אחרת קצת מזו שנשקפת), וזו שאני רואה בראי כמו מונחת עליה, מספרת היכן התעבה העור, נבקע, נכמש, אפילו איפה בדיוק נשארו הדברים שתמיד ראיתי בעין צרה, הפה הדק הלא שבע רצון גם כשאני חופשייה, הגבה המורמת גם כשאני שקטה, העור שאת החספוס שלו ראיתי מאז שאני זוכרת, איך אפשר להתבונן בעור הזה בלי לחשוב על כל עור של נשים אחרות. אני יכולה להמציא עצמי, לקחת צד, להשליך על המסך את כל כזבי עצמי, זה המקסימום.

דווקא על קמטי הצחוק אפשר להגיד משהו, גם אם זה לא יהיה הדיבור שאני מבקשת, הזר, החדש: למעשה אפשר להגיד את זה על הקמטים כולם: המלה קמט לא נכונה. קמט מסמנת קו, ואילו אצלי זה לא קו. זה כתם ארוך, מגוון, בעומקים שונים, בצבעים משתנים, מטיל צללים שונים. גם כשאני מתבוננת בעצמי מרחוק, במקרה, בחלונות ראווה, אני רואה אותם כמו בצבוץ של פנים אחרות, כאילו מתחת לפנים האלה יש כל הזמן פנים אחרות, סבלניות, שמבקיעות באטיות בלתי מורגשת כמעט, ערמומית, אל פני השטח. מצד שני, כמה שונה המבט בפנים לעומת המבט למשל בזרוע, בכף היד, באצבעות, בכף הרגל. שום חלק בגוף לא נושא את המטען המנפץ שהפנים נושאות.

למה המחשבות האלה נולדו דווקא עכשיו, בגלל גל חם מכריע ועיוור שאני נכפית לעצור ולהתבונן בו בחשד: הגעגוע למגע שלו, לנוכחות שלו, לקול שלו, לצחוק שלו – הוא שכבה חיצונית דקה. מתחת לה בוערת כמיהה אלימה וקשה להיות הוא. כל הוא. האם זו באמת תשוקה קמאית להתחלפות הטוטלית, הבלתי אפשרית, או שאלה הפנים הפחות מדוברות של אהבה.

הדבר הראשון שעשיתי אחרי שטרקתי את השער ונעלתי את הדלת בשני מנעולים היה לפתוח את המסך הזה ולהיזכר מי הייתי חצי שעה קודם. זה עבד. כמעט מוזר כמה. הקרע, לא, זה לא היה קרע, המציאות החלופית, גם לא, הבור בזמן שנמשך פחות מחצי שעה, כן, אולי זה, לא בדיוק, הסטייה החדה בדרך, שרק אחרי שהתחוללה הבנתי שהייתי באיזו דרך בכלל, בכל מקרה אין סיכוי לדייק כאן, עדיין לא, בכל מקרה פתחתי את הפוסט וקראתי ואמרתי, את עדיין כאן. יותר מזה: מיד כל מה שקרה, האינספור פרטים שלא ייתכן שנדחסו לחצי שעה, אבל נדחסו, הכל בבת אחת עמד מנגדי בשקט, אני יכולה לו בדיוק בדרכי, אין מה לדאוג, כל המלים המוסכמות שנוהגים לומר ביחס לאירועים כאלה, שממילא לא קשורות בכלום למה שקרה – התכווצו ונדחקו לפינה. ואז בשלווה, בזו אחר זו, הפעולות. כמעט היה אפשר לקחת ממני את כל זה, אבל המקום הזה הבטיח בשקט גמור שהוא לא ייתן. לא המקום כמובן, אבל כן: סוף סוף אפשר לראות בעיניים את הכוח האמיתי, החד-משמעי, היציב, של הכתיבה, והכתיבה כאן.

חזרתי לשבת עם דלת פתוחה. אור הפנס ברחוב נכבה לפרקי זמן קבועים. בכל פעם שהוא נכבה אני נבהלת לשבריר רגע. וכמו מחשבה טורדנית נשארה הרגשה עמומה טורדנית: כמה עלוב היה כל זה. כאילו כל העולם כוסה, לחצי שעה ארוכה, שמיכת ייאוש עבה, עם ריח ללא מוצא, כאילו זה שומר השער, שמכניס ומוציא, הייאוש. כאילו בבת אחת, לבור-זמן אחד, כל העולם ומלואו שאני, שלי, כל השמש שאני לעצמי, נכבה. ושום פלצות. רק תימהון והיאזלות מהירה, כמו בהפסקת חשמל בערב, כשכל המערכת נכנסת לנוהל מינימלי, לזוז רק כמה שהכרחי, לחשוב רק מה שמציל.

התמונה היחידה שנטבעה בזיכרון, חדה ועמומה, מה לעשות שאפשרי שיהיה ככה, חד ועמום בה במידה, היא תמונת פניו כשהגיח מימיני. לא יכולה לזכור פרט אחד מהפנים, אבל זוכרת בחדות את ההבעה: אבוד, מבוהל, רדוף, אזול לגמרי. לכן מיד הנחתי שבא לבקש עזרה. כאילו היה מובן מאליו שבא למקום הנכון: אני יכולה להושיע. לי יש הכל, לו אין דבר. ובתוך רגע אחד – שנמחק לגמרי מהזיכרון – התהפך.

היה בכל זה משהו שרירותי לגמרי, שרירות שמתקיימת רק כשנחצה הגבול השקוף האחרון, רציתי לכתוב – כמו זו שמתקיימת כשאדם זר עוצר אותך ברחוב, בשיחה בקפה, בתחנת האוטובוס, ומבקש במפגיע נדבה, אבל מהלך כזה מתרחש במרחב שבתוך החוק, מציית לכללי הסולידריות החברתית, הנדיבות, העליונות המוסרית המובנית של הנותן, ההודאה הסופית בנידחות של הקבצן, אם ככה לא מדובר בסוג כזה של מעבר-לגבול, אלא בסוג אחר, מעבר-לגבול שבו לאדם אחד יש סכין בידו ולאדם אחר אין רגליים. אבל למה זה מעבר לגבול, על פניו גם את המרחב הזה כולם מכירים, לפחות מהסרטים או מידיעות בעיתונים, ובכל זאת, המקום שבו חייו של אחד נתונים לגמרי לרצונו של אדם אחר, פתאום, באבחה אחת, זה מקום שמעבר-לגבול, אבל מקום ממש, מקום סגור, מובחן, עגול, שמודיע מיד עם רגע קיומו מה הם החוקים שמתקיימים בו, חוקים אחרים לגמרי, ועדיין חוקים, ולכן השרירות, כי מצד אחד הוא מעבר-לגבול, מחוץ-לחוק, ומצד שני, כולו חוק עצמאי משל עצמו, אבל לא יש מאין, אלא תמונת ראי של החוק האחר.

ואין שום אפשרות להתעלם מהאות הראשון לכך שמדובר בנון-שער: אינספור פעמים כתבתי על הנפילות שלי. אין נפילה שלא צפיתי מראש, אין נפילה שלא יכולתי לשחזר כל רגע ורגע בה, אין נפילה שלא התפצלתי בה. ואילו הנפילה הזאת נמחקה בנחישות גמורה מהזיכרון שלי. רגע אחד עמדתי ליד הדלת תמהה, ורגע אחר הייתי על הרצפה, נאבקת על אוויר. את הנפילה עצמה לא הצלחתי לזכור, אפילו שהותירה חבורה גדולה על גבי, נראה שנחבטתי בקצה השולחן, אבל אלה רק סימנים מאוחרים, הנפילה עצמה מחוקה. ככה שהמסע להחזיר את החצי שעה ההיא לעצמי, לנכס אותה מחדש, ייאלץ להתחיל ברגע מת.

ועדיין זה מביס לגמרי. שבריר השנייה ההוא נגזל ממני, כאילו הוא שאב את כל כולו אליו, ובאמת מצד הסיפור, אם כל זה היה סיפור, ואולי עוד יהיה סיפור, רק סיפור – מצד הסיפור, כלומר, אם הייתי רק כותבת את זה, ממציאה את זה, הייתי בוחרת להעניק את הרגע הזה רק לצד אחד, זה שארב מאחורי הקיר.

הרגעים שלפני הנפילה המחוקה נצרבו בזיכרון בהילוך אטי מטושטש. הנה אני קמה כמעט בעצלתיים, עם השמחה המתוקה על שהצלחתי לכתוב משהו חדש, כמעט קצרת רוח שיגיע מחר, שאקום משינה ואקרא מה שכתבתי, הביטחון המתוק הזה שהצלחתי לכתוב משהו פתוח, פרום ועדיין מוצף אור, ובזיכרון שלי רגע הקימה הזה נמשך לאין סוף, כאילו מערכת הזיכרון דוחה ודוחה את הרגע שבו אחזתי בידית דלת הכניסה, מתכוונת לסגור ולנעול כרגיל, בדיוק כמו בכל לילה, כאילו מרגע שקמתי מהמחשב ועד שהגעתי לדלת עבר זמן בלתי מדיד, ארוך לאין שיעור וקצר לאין שיעור, ובזמן הזה הראש רחש ממחשבות שעוד המשיכו את הכתיבה, כמו הרגעים הראשונים של ההתעוררות מחלום, כשבאיזה אופן משונה, נים לא נים, החלום עוד פועל, עוד מכתיב את חוקיו, והמיינד עוד לא משליט את הסדר שלו עד הסוף, ובכל זאת האברים פעלו את פעולתם, קמתי, התייצבתי, בהיתי קדימה, מניחה ללילה שמעבר לחלון לשיר לי את שיר הערש המשדל שלו, זמן לישון, זמן לישון, ובמקביל המיינד ממלמל, כמו ילד שנאחז ברגעי הערות האחרונים, וככה התקדמתי לעבר הדלת, היתה דממה גמורה של אישון לילה, השקט שאין בשום זמן אחר, שקט עמוק וסופי שבולע כל רחש.