כותרות TheMarker >
    ';

    המאורה

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    0

    זמן שבור

    18 תגובות   יום שני, 22/7/13, 23:39


    המקומות שבהם הכתיבה נפסקת:
    1. מקומות שבהם אין פיצול, משמע אין מי שתראה.
    2. מקומות צפופים, כשעניינים שונים מדי נדחקים לאותו מרחב.
    3. הרגע שבו הטקסט מכריז על עצמו.
    4. מקומות שכתיבה בתוכם תסב עוגמת נפש, נפילה, תפלות.

    לכתוב על עצמי בגוף שלישי: לחשוב על עצמי גוף שלישי. איזה מרחק דרוש בשביל זה. מרחק כמו הכוח לנצח את עצמי בהורדות ידיים. אותה עין שפקוחה לרווחה כשהיא מתבוננת בכל לא-אני – מתעוורת לגמרי כשאני מבקשת לראות את עצמי. אני מניחה ראי מולי: איך אפשר להגיד משהו נקי, ענייני, על העיניים האלה כשהן אלה שגם רואות וגם נראות, על הקמט שמזדקף מעל הגבה הימנית כמו משיכת מכחול חטופה, על תבנית הפנים כולה, הרחבה, הרכה-קשה, על שני קמטי הצחוק, ככה קוראים להם ומה להם ולצחוק, על האף, על נקודות החן שבקצה שלו, שנדמה לי שהתכהו, למה קוראים להן חן, אפילו השפה לא עושה מקום לעין נקייה, המבט לא יכול שלא להיות מבט משווה, תמונת עצמי מלפני שנים קבועה על שדה הראייה (באמת לפני שנים? ואולי תמונת עצמי שתמיד היתה שם, תמיד אחרת קצת מזו שנשקפת), וזו שאני רואה בראי כמו מונחת עליה, מספרת היכן התעבה העור, נבקע, נכמש, אפילו איפה בדיוק נשארו הדברים שתמיד ראיתי בעין צרה, הפה הדק הלא שבע רצון גם כשאני חופשייה, הגבה המורמת גם כשאני שקטה, העור שאת החספוס שלו ראיתי מאז שאני זוכרת, איך אפשר להתבונן בעור הזה בלי לחשוב על כל עור של נשים אחרות. אני יכולה להמציא עצמי, לקחת צד, להשליך על המסך את כל כזבי עצמי, זה המקסימום.

    דווקא על קמטי הצחוק אפשר להגיד משהו, גם אם זה לא יהיה הדיבור שאני מבקשת, הזר, החדש: למעשה אפשר להגיד את זה על הקמטים כולם: המלה קמט לא נכונה. קמט מסמנת קו, ואילו אצלי זה לא קו. זה כתם ארוך, מגוון, בעומקים שונים, בצבעים משתנים, מטיל צללים שונים. גם כשאני מתבוננת בעצמי מרחוק, במקרה, בחלונות ראווה, אני רואה אותם כמו בצבוץ של פנים אחרות, כאילו מתחת לפנים האלה יש כל הזמן פנים אחרות, סבלניות, שמבקיעות באטיות בלתי מורגשת כמעט, ערמומית, אל פני השטח. מצד שני, כמה שונה המבט בפנים לעומת המבט למשל בזרוע, בכף היד, באצבעות, בכף הרגל. שום חלק בגוף לא נושא את המטען המנפץ שהפנים נושאות.

    למה המחשבות האלה נולדו דווקא עכשיו, בגלל גל חם מכריע ועיוור שאני נכפית לעצור ולהתבונן בו בחשד: הגעגוע למגע שלו, לנוכחות שלו, לקול שלו, לצחוק שלו – הוא שכבה חיצונית דקה. מתחת לה בוערת כמיהה אלימה וקשה להיות הוא. כל הוא. האם זו באמת תשוקה קמאית להתחלפות הטוטלית, הבלתי אפשרית, או שאלה הפנים הפחות מדוברות של אהבה.


    הדבר הראשון שעשיתי אחרי שטרקתי את השער ונעלתי את הדלת בשני מנעולים היה לפתוח את המסך הזה ולהיזכר מי הייתי חצי שעה קודם. זה עבד. כמעט מוזר כמה. הקרע, לא, זה לא היה קרע, המציאות החלופית, גם לא, הבור בזמן שנמשך פחות מחצי שעה, כן, אולי זה, לא בדיוק, הסטייה החדה בדרך, שרק אחרי שהתחוללה הבנתי שהייתי באיזו דרך בכלל, בכל מקרה אין סיכוי לדייק כאן, עדיין לא, בכל מקרה פתחתי את הפוסט וקראתי ואמרתי, את עדיין כאן. יותר מזה: מיד כל מה שקרה, האינספור פרטים שלא ייתכן שנדחסו לחצי שעה, אבל נדחסו, הכל בבת אחת עמד מנגדי בשקט, אני יכולה לו בדיוק בדרכי, אין מה לדאוג, כל המלים המוסכמות שנוהגים לומר ביחס לאירועים כאלה, שממילא לא קשורות בכלום למה שקרה – התכווצו ונדחקו לפינה. ואז בשלווה, בזו אחר זו, הפעולות. כמעט היה אפשר לקחת ממני את כל זה, אבל המקום הזה הבטיח בשקט גמור שהוא לא ייתן. לא המקום כמובן, אבל כן: סוף סוף אפשר לראות בעיניים את הכוח האמיתי, החד-משמעי, היציב, של הכתיבה, והכתיבה כאן.

    חזרתי לשבת עם דלת פתוחה. אור הפנס ברחוב נכבה לפרקי זמן קבועים. בכל פעם שהוא נכבה אני נבהלת לשבריר רגע. וכמו מחשבה טורדנית נשארה הרגשה עמומה טורדנית: כמה עלוב היה כל זה. כאילו כל העולם כוסה, לחצי שעה ארוכה, שמיכת ייאוש עבה, עם ריח ללא מוצא, כאילו זה שומר השער, שמכניס ומוציא, הייאוש. כאילו בבת אחת, לבור-זמן אחד, כל העולם ומלואו שאני, שלי, כל השמש שאני לעצמי, נכבה. ושום פלצות. רק תימהון והיאזלות מהירה, כמו בהפסקת חשמל בערב, כשכל המערכת נכנסת לנוהל מינימלי, לזוז רק כמה שהכרחי, לחשוב רק מה שמציל.

    התמונה היחידה שנטבעה בזיכרון, חדה ועמומה, מה לעשות שאפשרי שיהיה ככה, חד ועמום בה במידה, היא תמונת פניו כשהגיח מימיני. לא יכולה לזכור פרט אחד מהפנים, אבל זוכרת בחדות את ההבעה: אבוד, מבוהל, רדוף, אזול לגמרי. לכן מיד הנחתי שבא לבקש עזרה. כאילו היה מובן מאליו שבא למקום הנכון: אני יכולה להושיע. לי יש הכל, לו אין דבר. ובתוך רגע אחד – שנמחק לגמרי מהזיכרון – התהפך.


    היה בכל זה משהו שרירותי לגמרי, שרירות שמתקיימת רק כשנחצה הגבול השקוף האחרון, רציתי לכתוב – כמו זו שמתקיימת כשאדם זר עוצר אותך ברחוב, בשיחה בקפה, בתחנת האוטובוס, ומבקש במפגיע נדבה, אבל מהלך כזה מתרחש במרחב שבתוך החוק, מציית לכללי הסולידריות החברתית, הנדיבות, העליונות המוסרית המובנית של הנותן, ההודאה הסופית בנידחות של הקבצן, אם ככה לא מדובר בסוג כזה של מעבר-לגבול, אלא בסוג אחר, מעבר-לגבול שבו לאדם אחד יש סכין בידו ולאדם אחר אין רגליים. אבל למה זה מעבר לגבול, על פניו גם את המרחב הזה כולם מכירים, לפחות מהסרטים או מידיעות בעיתונים, ובכל זאת, המקום שבו חייו של אחד נתונים לגמרי לרצונו של אדם אחר, פתאום, באבחה אחת, זה מקום שמעבר-לגבול, אבל מקום ממש, מקום סגור, מובחן, עגול, שמודיע מיד עם רגע קיומו מה הם החוקים שמתקיימים בו, חוקים אחרים לגמרי, ועדיין חוקים, ולכן השרירות, כי מצד אחד הוא מעבר-לגבול, מחוץ-לחוק, ומצד שני, כולו חוק עצמאי משל עצמו, אבל לא יש מאין, אלא תמונת ראי של החוק האחר.

    ואין שום אפשרות להתעלם מהאות הראשון לכך שמדובר בנון-שער: אינספור פעמים כתבתי על הנפילות שלי. אין נפילה שלא צפיתי מראש, אין נפילה שלא יכולתי לשחזר כל רגע ורגע בה, אין נפילה שלא התפצלתי בה. ואילו הנפילה הזאת נמחקה בנחישות גמורה מהזיכרון שלי. רגע אחד עמדתי ליד הדלת תמהה, ורגע אחר הייתי על הרצפה, נאבקת על אוויר. את הנפילה עצמה לא הצלחתי לזכור, אפילו שהותירה חבורה גדולה על גבי, נראה שנחבטתי בקצה השולחן, אבל אלה רק סימנים מאוחרים, הנפילה עצמה מחוקה. ככה שהמסע להחזיר את החצי שעה ההיא לעצמי, לנכס אותה מחדש, ייאלץ להתחיל ברגע מת.

    ועדיין זה מביס לגמרי. שבריר השנייה ההוא נגזל ממני, כאילו הוא שאב את כל כולו אליו, ובאמת מצד הסיפור, אם כל זה היה סיפור, ואולי עוד יהיה סיפור, רק סיפור – מצד הסיפור, כלומר, אם הייתי רק כותבת את זה, ממציאה את זה, הייתי בוחרת להעניק את הרגע הזה רק לצד אחד, זה שארב מאחורי הקיר.


    הרגעים שלפני הנפילה המחוקה נצרבו בזיכרון בהילוך אטי מטושטש. הנה אני קמה כמעט בעצלתיים, עם השמחה המתוקה על שהצלחתי לכתוב משהו חדש, כמעט קצרת רוח שיגיע מחר, שאקום משינה ואקרא מה שכתבתי, הביטחון המתוק הזה שהצלחתי לכתוב משהו פתוח, פרום ועדיין מוצף אור, ובזיכרון שלי רגע הקימה הזה נמשך לאין סוף, כאילו מערכת הזיכרון דוחה ודוחה את הרגע שבו אחזתי בידית דלת הכניסה, מתכוונת לסגור ולנעול כרגיל, בדיוק כמו בכל לילה, כאילו מרגע שקמתי מהמחשב ועד שהגעתי לדלת עבר זמן בלתי מדיד, ארוך לאין שיעור וקצר לאין שיעור, ובזמן הזה הראש רחש ממחשבות שעוד המשיכו את הכתיבה, כמו הרגעים הראשונים של ההתעוררות מחלום, כשבאיזה אופן משונה, נים לא נים, החלום עוד פועל, עוד מכתיב את חוקיו, והמיינד עוד לא משליט את הסדר שלו עד הסוף, ובכל זאת האברים פעלו את פעולתם, קמתי, התייצבתי, בהיתי קדימה, מניחה ללילה שמעבר לחלון לשיר לי את שיר הערש המשדל שלו, זמן לישון, זמן לישון, ובמקביל המיינד ממלמל, כמו ילד שנאחז ברגעי הערות האחרונים, וככה התקדמתי לעבר הדלת, היתה דממה גמורה של אישון לילה, השקט שאין בשום זמן אחר, שקט עמוק וסופי שבולע כל רחש.

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/9/13 08:35:

      לא חושבת שהזמן הוא המצאה. יש קודם ועכשיו ואחרי. האחרי הוא יש לא ממומש עכשיו.

      אולי אין שעון, כמו השעונים שלנו, בעצם- אין ספק שאין שעון. אבל יש מרחב של זמן. והוא מחוייב לסיבה ותוצאה. זה מה שקושר את הלפני לעכשיו ואת הבחירה של עכשיו שתפתח את המרחב של האח"כ.

       

      ויש מרחב שהוא חלל, שבו אדם מתרחש בכל האופציות האפשרויות שלו. גם אלו שמחוץ לגופו. המיינד שלו והפיצולים שלו. כל אחד מהם רואה תמונה. ועוד ועוד.

       

      ובתאום מושלם הוא מתרחש, או אולי נכון להגיד מסתנכרן, בהרמוניה מושלמת עם הזמן. 

      זה מוזר כי הזמן הוא באיזשהו אופן ליניארי. לאוו דווקא בקו ישר. מונע מסיבה ותוצאה. גם אם הקווים שלו נשברים, הם עדיין קווים. אפשר לעקוב אחריהם, להניח את האצבע על הזמן.

      והמרחב הוא לא ליניארי. הוא צורה מופשטת, כל מה שמכיל העולם של אדם, בכל הרבדים שבו. אבל המרחב כפוף לבחירה. לבחירה שלנו. לתמונה שנשים לפניו.

      והבחירה ניטלה ממך. הופתעת.

      ושם השבר.

      במרחב.

      אני לא בטוחה שזה שבר. אולי יותר כמו מעבר חד לתודעה אחרת, מיינד. הישאבות אליו. אחד מהרבדים שממילא מתקיימים בנו. 

       

       

      את מרתקת.

       

        21/9/13 07:59:
      וואו. הייתי איתך בכל נשימה. וגם כשעצרת אותה.
        1/8/13 22:55:
      ואילו השירים... איך פעם הייתי אומרת שאני עושה שיר בשביל לגור בו, באף אחד מהם אני לא יכולה לגור, מקסימום לרוץ בהם כמו על גחלים, או לעשות ספרינטים היסטריים, מסתכנים, כמו בבתים שתכף יקרסו עלי.
        1/8/13 22:53:
      עולה תמונה של ילד שצורח גבוה וממושך בהבעה של עונג עילאי, ראיתי ילדים ככה, אבל זו תמונה לא מדויקת בכלל, הגיע הזמן לחשוד קצת בתמונות האלה, שנשלחות מהמושעים. הרי מה שאני עושה כאן זה לא צרחה שמאפילה על היש, להפך, אני אשכרה הסמיטרריילר שכובש את היש, הופך את האדמה, דוחס אותה והופך אותה כי מתישהו ייבנה כאן כפר, אבל אף אחד לא מאמין בזה כבר מזמן, שום דבר לא ייבנה כאן, זה רק הסמיטריילר שייסע קדימה ואחורה ובמעגלים ויעשה קולות של חשיבות, כאילו העבודה שהוא עושה קריטית, בלעדיו אי אפשר לבנות כלום, רק לא להפריע לו, לא להטיל בו ספק, ובאמת אף אחד לא מעז, אבל כולם יודעים, ובעיקר הוא, שהוא תכלית עצמו.
        1/8/13 22:48:
      צריך לדייק. מה שאני עושה כאן זה עקבות של סמיטריילר על היש. אז למה זה נוח כל כך, טבעי כל כך, בעוד שהשירה מכניסה למצב של חרדה, גם כשהשיר עושה את השמחה הגבוהה הפראית של ההצלחה.
        1/8/13 22:41:
      כל ההבדל הוא שהשירה עושה מהדיבור יש. המסה, או הפרגמנט, או איך שלא אקרא לזה, עושה פעולה כפולה, משונה: היא הורגת איזה יש, מרסקת אותו לגמרי, ובו בזמן מייצרת משהו אחר, שהוא לא יש ולא אין, הוא הדיבור שהוא אין. אני עוברת שוב (ושוב) על השירים ב"כתב היד", שעוד צריך לחשוב למה עדיין קוראים ככה למצב הטרום-ספר, ובכל קריאה, עם כל ההבדלים בין אחת לאחרת, עולה גם דבר קבוע אחד: משהו תוקפני, לא בגלל אופי הדיבור בשירים, אלא מעצם קיומם השלם, הם יש, והם נובחים עלי. בהתחלה לא שמתי לב לזה, חשבתי שזו אני שנבהלת מעצם קיומם, כי כל כך הרבה זמן לא כתבתי שיר עד שנראה שלא אני כתבתי אותם, ובגלל הזרות, או הערבוב הזה של זרות ומין אינטימיות-של-צד-אחד, אני נהדפת. אבל מקריאה לקריאה הבנתי שזה דבר אחד: זה הטבע של השירה, שברגע שהיא "נגמרת", וזהו, זה ההבדל כנראה - השיר נגמר, ואילו הדיבור שכאן אף פעם לא נגמר, הוא תמיד שבר של שלם, משהו של בינתיים, עד שאבין משהו עד הסוף, והרי אני לא מבינה כלום עד הסוף, אז זה המימד המהותי של הכתיבה כאן, אי הבנה מתמשכת, ואילו השיר הוא אירוע סגור, אלוהים ישמור, זה מה שמבהיל בהם, אירועים סגורים שברגע ש"גמרתי" אותם - נשמטו בכוח מהידיים שלי וזהו, אני האויב. אני "פרע ההתפשטות", זה ביטוי מאחד השירים שנשאר לי, אולי זה יהיה השם של הספר ולא זה שבחרתי, אני פרע ההתפשטות והם הסופי, הח'ורי, וזה מה שמוזר, שהח'ורי הוא הסגור, הסופי, והעבד זה אני.
        1/8/13 13:41:
      --
        1/8/13 11:57:
      :) אני מדברת רק על השברים שבזיכרון, בזמן-חלל שאחרי, כי הרי בזמן-חלל עצמו, למשל בחצי שעה שלי או בנפילה של ד', לא היה שבר, או לפחות - הזמן-חלל האבוד של ההווה ההוא, שעכשיו הוא עבר, נמצא מחוץ להגדרה שלם/שבור. זה בדיוק הדבר המרתק: שלגבי הדבר שקרה, שלא היה מובחן לעצמו אם לא היו לו תוצאות שמכריחות אותך לטפל בו כ"מקרה", אין שום דרך להכריע אם הוא היה שלם או שבור. מי שצריך להכריע זה מישהו אחר, המישהו שזוכר, או המישהו שבולע מורפיום, או פשוט זה שזוכר. כשאני מניחה לחצי השעה שלי לצוף בזיכרון בלי להתערב, עד כמה שאפשר, היא מספרת סיפור חלק לגמרי, אם הייתי מציירת אותו הוא היה שכבות מקבילות של זמן-חלל שנעו בתואם מושלם ביניהם, בלי שום התנגשות. אני לא יודעת איך ד' היה חושב על הזמן-חלל שלו, התוצאות של הזמן-חלל-המרובד שלו יותר גלויות לעין, השביתו אותו לגמרי, אני מניחה שאצלו חייב להיות סיפור שבור פשוט כי גם ההווה שלו שבור - הוא מתחרפן מכל התוכניות שנאלץ לבטל, מהכאב, מכל השינויים שהזמן האבוד ההוא גזר עליו. אבל אם לרגע להסתכל על מה שקרה לו אז מצד השלם - הוא נע בכמה מישורים של זמן-חלל, ובאחד מהם הוא עלה על גזע עץ ועף.
        1/8/13 11:04:
      ברור שזה לא משנה, במיוחד במקרה של ד' שנתקל בגזע עץ ומאותו רגע לא זוכר, ואולי השאלה אינה מה נשבר אלא מי נשבר, זה שנוכח בחלל או זה ששרוי בזמן, ותסכימי שיש הבדל, במקרה של ד' לפחות, אם היה שרוי בזמן וצופה בזהירות בדרך ומתכונן מראש לעקוף מכשולים, במקום לחלום על הסיפור הבא נניח, אולי היה מתחמק מגזע העץ.
        1/8/13 01:21:
      מה זה משנה מה שבור, הזמן או החלל. שניהם לא שבורים כשלעצמם. זה בדיוק השבר. הזמן תפור מעצם טבעו, החלל שלם מעצם טבעו, זה רק הלזלזן שטוען, שבור. מצד הזמן, החצי שעה ההיא כמעט טבעה לגמרי, נמחצה בין מה שלפניה ומה שאחריה, הזמן אדיש אליה לגמרי. מצד החלל, היא מגלידה בלי הפסקה, כל עוד אני לא מפריעה. הלזלזן מיותר לגמרי, הוא יודע את זה, אני יודעת, אז בשביל מה הוא שם. את מי הוא משרת. מתבקש להכריע - הוא משקר, לא חשוב בשירות מי. השבר הוא הסיפור המוסכם, המצופה, הסיפור של התבנית הגדולה.
        1/8/13 01:07:
      ד' שבר חמש צלעות בשמונה מקומות ואת עצם הבריח. דיווש בשביל אופניים ועף בגלל גזע עץ שהיה מוטל שם. הוא לא זוכר איפה זה קרה בדיוק ולא את הנפילה עצמה. סיפרו לי שעשרה אנשים התגודדו עלי, הוא מספר לי בכמעט גאווה, אבל אני זוכר רק שניים. הוא זוכר שצרח. שעה וחצי צרחתי. אחר כך אומר, שעה צרחתי. אני שמעתי אותו פעם צורח. זה היה יום אחרי השבעה של אחותו, על המיטה שלי. פתאום התחיל לצרוח ולא יכל להפסיק, לא העזתי לנחם. הוא התנודד קדימה ואחורה וצרח כל הדרך למרפסת, שם חנה את האופניים שלו, אלה שמהם יעוף בדיוק שנה אחרי, וחיכה לידם מקופל וצורח בזמן שפתחתי את השער, אז עוד פתחתי את השער בלי לחשוב על מה שמעבר לשער, והמשיך לצרוח גם כשהוריד אותם לכביש וגם כשהלך לידם מקופל לגמרי, וגם אחרי שטרקתי את השער ולאורך כל הרחוב, רק כשהצרחות שלו גוועו, בגלל המרחק, לא כי חדל, עזבתי את השער ונכנסתי. הוא קורא לזה צרחות, אבל אלה יותר קולות חיה פצועה, ממש כמו הקלישאה, זה מה שעולה על הדעת. גם כשאני יושבת לידו עכשיו הוא צורח, בוכה, ממלמל שהכאב בעצם הבריח הוא כאב אחר, אני לא מבין, לא מבין, זה לא הכאב של אתמול, משהו קרה שם, אני אומר לך רחל, ולוקח עוד מורפיום. אחרי כמה דקות, כשהוא מצליח לשכב בתנוחה שלא לוחצת, אנחנו כבר עמוק בתוך דיבור על כתיבה. אנחנו לא אותו דבר בעניין הזה, הוא אומר כמו תמיד. אני מחפש את הטריק של הצורה שתכריח סיפור חדש, את קוראת לזה עם ידיים, מה שזה לא יהיה. אני משכנעת אותו להשתין לבקבוק הקולה הריק. אחר כך מקרבת אליו את המאפרה, את בקבוק המים, את המורפיום, המונית תכף תגיע, אני חושבת על השביל החשוך שמחכה לי עד אליה.
        26/7/13 22:04:

      עוד תמונה אחת כמו בסרט אלם, קצה הזמן ההוא, הדלת פתוחה, השער פתוח, בחוץ חושך גמור, בכף ידי המפתח שהוא הניח בתוכה במין מחווה מיותרת, את הגוף אני לא זוכרת, כלומר תחושת הגוף, כובד הגוף, אותם אני לא זוכרת, רק את הרחוב שמעבר לשער הולך ומתקרב ואותי טורקת, האם גם נעלתי, לא זוכרת, טורקת, חוזרת, טורקת את הדלת השנייה, נועלת, מנסה לסובב את המפתח פעמיים, לשווא, חושבת כמה הניסיון הזה נפסד, לנעול עכשיו, ובכל זאת נועלת, זה היה כנראה הרגע שבו החוץ כולו הפך למרחב מסוכן, ועדיין אני משאירה את הדלת פתוחה.

        26/7/13 21:50:
      זה הרי מובן מאליו. ההצעה של הזמן (ומה הוא הזמן אם לא חלל; כל כולו שרירות של המיינד האנושי) היא אותה הצעה שאני דוחה תמיד בשתי ידיים: לבלוע הכל אל הסתם, להינגף מפני הרגע הבא וזה שאחריו. כל מעשה הכתיבה הוא מלחמת מיינד במיינד, המיינד המפוצל במיינד האחד, כמו נשלחות שוב ושוב שתיים אחורה, להעיר את האחד, לסלק אותו, להתנחל במקומו במלים כתובות. אלא שהפעם קשה יותר. הזמן התפצל מחוצה לי, על ידי אחרים, לוזלז לפני שעשיתי בו מעשה. לכן אולי נולד הדחף העיקש להוציא ספר, שכבר כמעט מוכן, להכניס ידיים בתוך הבלי ידיים, לארוז לז משלי, כמובן שרק לעת עתה הוא שלי, תכף יופקע ממני.
        26/7/13 14:18:
      בדיוק ההפך: הזמן לא שבור. הזמן בלע לתוכו את החצי שעה בלי קול. החלל שבור.
        25/7/13 23:45:
      לנכס אותו כדי לשחרר אותו, להחזיר אותו למצב הטבעי שלו, שבו הוא נמצא כל הזמן ממילא, רצף הזמן, ולאו דווקא הליניארי, הסיבתי, אלא רצף הזמן השעוני, הקלנדרי.
        25/7/13 23:40:
      הלכתי לחפש במילון את השורש של תאונה, והלב נבהל. השורש הוא א.נ.י. אין שום אפשרות לחשוב על זה כרגע. רק עולה על הדעת זה: אם ברגיל הכתיבה משמשת אותי כדי להתפצל, לשחרר את הדברים מאחיזת עצמי, כאן הכתיבה כולה מגויסת כדי לנכס, מעולם לא היתה המלה האלימה, הכלכלית הזאת, מדויקת יותר, לנכס חזרה את הזמן ההוא.
        25/7/13 23:36:
      מהרגע הראשון קראתי לזה תאונת דרכים, ורק עכשיו תפסתי כמה מדויקת ההגדרה הזאת, מעבר למסומן המיידי של הביטוי, התנגשות בין שני כלי רכב, או בין רכב להולך רגל. ובכל זאת מעניין שככה חשבתי על זה מלכתחילה, תאונה, אירוע לא צפוי נטול זדון, התנפצות של זורוף, נסיבות, כאילו שיחררתי את שני הצדדים. ובאמת קשה, הכי קשה שאני מכירה, להכיר בזדון. כלומר, ממילא "זדון" תמיד יהיה לזלוז בדיעבד, פרשנות תלוית מפרש, בעוד שבזמן הדברים עצמם אין אלא הדברים עצמם, מנוערים מכל פירוש, או יותר נכון - מכילים בו בזמן את הפירושים כולם.
        25/7/13 14:29:

      אולי זה היה ככה גם קודם, אבל עכשיו זה מובהק יותר, הקיום המפוצל. תפסתי את זה ברגע סתמי: צעדתי בסמטה לעבר הכביש הראשי, ממול קרנה חנות בגדים מוארת, מאחור הלך ונסתם בחושך הקפה שזה עתה יצאתי ממנו, מתחתי כאילו מדרכה, אבל למעשה כל צעד יצר בור, הרחוב היה גלוי ומואר, אבל אני ראיתי אותו מוכה צללים, עוד לפני שחציתי את הכביש כבר הייתי בחנות הבגדים, כלומר איזה היטל שלי היתה שם עד שלרגע עצרתי במחשבה שאולי אין טעם להיכנס, אני הרי כבר שם. היטל אחר עוד השתהה על כיסא בית הקפה, כבד ומהסס, כאילו נטשתי אותו שם. הרחוב כולו, שאני מכירה היטב, היה מעוקם לגמרי סביבי, כמו פתיל שהסתבך. לא נותר אלא לסמוך על מה שהיה מחוץ לתחום: השערה שרירותית שאני הולכת קדימה יציבה. בו בזמן הראש שלי היה מפולש לגמרי, כל מחשבה זרמה ממנו מיד החוצה, בלי שהות, והתממשה לתמונה. ובכל זאת: לא חרדה, לא סבל ממוקד, גם לא פיזור דעת, אלא הדבר עצמו ממש: נוכחות מוגברת בכמה מישורים, אבל בלי שום דרמה, כאילו אין שום אפשרות לקיום אחר. וגם: מין מבוכה, כל האנשים שהלכו ברחוב היו עשויים ברגע אחד להתהפך עלי, להפיל אותי, לחסום לי את האוויר. כאילו זו היתה האפשרות הסבירה, וכל רגע שהיא לא התממשה היה רק השהיה, עיכוב. וגם זה היה לגמרי מינורי, הלכתי וניסיתי בכל כוחי לשחזר אפשרות הליכה אחרת, איך הלכתי פעם, לא מזמן, איך הלכתי, בשום אופן לא הצלחתי להיזכר.

      פרופיל

      ק'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין