לכבוד השבת, פרק ראשון מלא מספרי : "הפרפר תיאמה והתנגה סנגה" ספר שבדיעבד התגלה כמגן אנושי. (נקודה) ביום קיץ חמים באחד מיערות האמזונס שבברזיל, בקע לו פרפר לבן עם פס זהב בוהק על כל אחת מכנפיו. הפרפר תיאמה שמו, חש צמא נורא. מזה חודש ימים הוא לא ינק אף לא טיפה. חודש ימים הוא שכב מקופל בתוך פקעת לבנה עם פס זהב בצדה. משב רוח פתאומי... וידידינו הפרפר החל את מעופו הראשון בנ...פילה חופשית מהירה כלפי מטה, מהענף הרם לעבר האדמה. "היי! אני חייב להניע את כנפיי ולא - אתרסק בנפילה!" רק חלפה לה המחשבה במוחו ולפתע הרגיש הפרפר כיצד הוא פורש את כנפיו לרווחה. רוח חמימה עצרה את נפילתו והחלה להרים אותו מעלה, מעלה בסיבובים אמנם, אבל בקצב קבוע. "היי!" חשב תיאמה. "כשהפחד חולף ואני מפקיר את עצמי לסביבה, אני מרגיש מין התעלות מוזרה. אולי כדאי שאתן לרוח לקחת אותי לאן שהיא רוצה?" רק גמר תיאמה את מחשבתו הראשונית והנה שוב הרגיש שהוא נופל. "מה זה? האם הרוח פסקה לנשוב? היי, אולי כדאי שאפסיק לחשוב על מה שיהיה ואנסה להזיז את כנפיי ולקבוע את גורלי ויעודי?" "יעוד? התעלות? מה קורה כאן? מניין קופצות מלים אלו לראשי? אוף! היכן אמצא כאן משהו טעים להרוות בו את צימאוני?" כאילו על פי סימן, החל תיאמה להניע את כנפיו מעלה מעלה מעל לעצים. "בן כמה אני?" מחשבה פתאומית חלפה בראשו. לא, זה לא ייתכן... ממתי חולפות מחשבות כאלו במוחו של פרפר? משהו מוזר קורה כאן… צינה פתאומית תקפה את תיאמה כאשר המשיך להגביה עוף אל עבר העננים. האוויר בגבהים מסתבר, קריר ודליל. "אוף! הצמא הזה לא נותן לי מנוח. היכן ביער הענק הזה שותים? אולי אשנה כיוון ואחזור לכיוון האדמה?" למטה בקרחת היער בין העצים, נגלה לעיניו מרבד צבעוני. שינוי זווית הכנף, סיבוב קטן ותיאמה נחת בשלום על עץ בקצה קרחת היער. תחנתו הראשונה מאז בא לאוויר העולם. הכל נראה לו יפה. פרחים פרחו בשלל צבעים, פרפרים בגדלים ובצבעים שונים ריחפו להם באוויר ויצרו מחולות מופלאים, מעין תפילה חרישית לבריאה. "היי, מדוע אני בקושי שומע? מה קורה פה?" הרהר תיאמה. ניעור קל בראש ושתי פיסות משי דק, שאריות מהפקעת הלבנה, נשרו מאוזניו וצלילי הסביבה החזקים הקפיצו אותו בבת-אחת. "היי, אני צריך לדעת להגביל את עוצמת הקול החודרת לאוזניי." חשב תיאמה. "אם אלמד לסנן את הצלילים שאני אוהב ועושים לי טוב מתוך הרעש הכללי. זה יאפשר לי להיות שמח. אבל קודם לכול, מה עושים עם הצמא הזה?" ערפלי הבוקר התפוגגו בעקבות קרני השמש הראשונות שהצליחו לחדור מבעד לסבך היער הצפוף. טיפה אחת של טל התגלגלה לה מקצה העלה לכיוון שבו עמד תיאמה. כיפוף קל, יניקה והטיפה נעלמה במעיו של הפרפר. "וואו! בזה הרגע גיליתי את סם החיים, את משקה הפלאים האבוד." חשב תיאמה לעצמו. כל הרגשת העייפות, הרעד המעצבן והרגשת החולשה שלו נעלמו במחי טיפה אחת. "האם זה המשקה היחיד בעולמי? האם יתרגשו עלי עוד הפתעות כאלה ואולי הפתעות טובות יותר בימים הקרובים…?" "אני חושב על ימים" הרהר תיאמה. "אך מי מבטיח לי שבאמת מדובר בימים? אולי מדובר בשעות?" צמרמורת חלפה בגופו והחלטה עצמאית לראשונה בחייו כפרפר התקבלה בראשו. "אם איני יודע מתי יהיה סופי? איך אדע כיצד להעביר את זמני? האם זה לא יהיה בזבוז להעביר את זמני המוקצב בבטלה ובחוסר מעש? "האם לא מוטל עלי למצות ולחיות כל דקה מחיי כאילו זוהי הדקה האחרונה לחיי? "מי יודע, אולי בעוד דקה או שתיים אפול טרף לציפור או ללטאה? הרי מכאן ממרומי העץ, אני רואה אותם צדים באכזריות פרפרים שמתעופפים להם בסביבה. "נניח לרגע שזמני לא מוגבל לשעות או לימים. הרי כל לימוד הוא לטובה ואף פעם לא מאוחר ללמוד, אפילו שניה אחת בודדה לפני עצימת העיניים האחרונה." הרהורי לבו שכנעו אותו שעליו לבצע מיד את החלטותייו. אין טעם לבזבז את הזמן! "במה להתחיל?" שאל תיאמה את עצמו. "הגיוני הפרפרי אומר לי: הצב לך מטרה והגשם אותה." תיאמה החל לחפש לעצמו מטרה ראשונה. הרהור נוסף עבר בראשו: "האם יש דבר שחשוב לפרפר החי על זמן קצוב, יותר מאשר חייו? כנראה שלא. לכן כיוון שאין ברשותי ארס וכלי שריון, עלי להתמזג עם הסביבה הקרובה בכדי שאוכל לשרוד בה." הפרפר המשיך להרהר: "יתרוני הבולט לעומת חיות הטרף, הוא שאני קל זעיר והרבה יותר חכם…" "אבל מה זה חכם?" שאל לפתע תיאמה את עצמו ומייד נענה: "זו היכולת שלך לאסוף נתונים ולעבד אותם ולמיין אותם על פי סדר מסוים ורק אז להגיע למסקנה המציבה בפניך פקודה, אותה אתה כפרפר חכם חייב לבצע ולא - אתה אינך חכם, אלא סתם בטלן שמדמה שהוא חכם." "טוב," החליט תיאמה. "בוא ואראה מה קורה שם בחוץ, מחוץ לפקעת הטובה והחמה." |