התשובה אינה ברורה.

בת"א (ת"א) 15091/06 ממשלת ארצות הברית של אמריקה נ' אסוואק (נבו), קבע בית המשפט:

"נקודת המוצא של המשיבה בכתב התביעה הינה קיומו של הסכם בינה לבין המבקשת והפרתו של ההסכם בידי המבקשת. ...בתגובתה לבקשה, טענה המשיבה (התובעת) כי אין תוקף לתניית השיפוט (ולתניית ברירת הדין), שכן עמדת המבקשת מבוססת על טיוטת הסכם שלא נחתמה (קרי: ההסכם לא נשתכלל).

עמדת המשיבה אינה מקובלת עליי. בע"א 2036/94 טרבלסי נ' טרבלסי, פ"ד נג (1) 457, 463 (1999), מצינו כי "בחתימה כשלעצמה אין קסם". מכאן, שהעדר החתימה על ההסכם נשוא דיוננו, אינו מלמד על העדר תוקפו של ההסכם. יתר על כן.

בפרשת טרבלסי הנ"ל, נקבע (בעמ' 464) כי הגשת תובענה לאכיפת הסכם יש בה גילוי דעת בדבר תוקפו המחייב של ההסכם על כל המשתמע מכך. בדומה, בעניין נשוא דיוננו, הוגשה התובענה בהסתמך על קיומו של ההסכם, כאמור בסעיף 28 לכתב התביעה (המתוקן) שנוסחו הובא לעיל. המשיבה נאחזת בשני קצותיו של החבל. מחד - מייסדת היא את תובענתה בראש ובראשונה על קיומו של הסכם; מאידך – מבקשת היא לשלול את תוקפו של ההסכם, מחמת העדר חתימה עליו, מתוך מטרה להימלט מתוצאות קיומו של אותו הסכם, קרי: תניית השיפוט. אין להתיר למשיבה להישמע בטענות שאינן מתיישבות זו עם זו. הלכה פסוקה היא כי בעל הדין חייב להפעיל זכויותיו הדיוניות בתום לב. דומה שהמשיבה התנערה מחובתה זו עת הביאה בכתבי טענותיה השונים במסגרת התיק הנוכחי, טיעונים שאינם מתיישבים.

הואיל ונקודת המוצא בכתב התביעה (המתוקן) היא קיומו של הסכם בר תוקף - אין לשעות לטענת המשיבה הכופרת בתוקפו של ההסכם.

לפי דרך זו - על מי שמגיש תביעה מכוח טיוטת הסכם - לכבד את תנית השיפוט שבו (אם קיימת כזו כמובן).

לעומת הגישה הנ"ל, בר"ע 5394-04-13 היימן נ' המאפה ואח', בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי תניית שיפוט בהסכם שאינו חתום אינה מחייבת, ולפיכך דחה בקשה להעברת התיק לבית משפט אחר מחמת קיומו של תנית שיפוט בהסכם שעל פיו/מכוחו הוגשה התביעה.

יש להניח שהשאלה תוכרע ביום מן הימים על ידי בית המשפט העליון.

*האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ ואינו מתיימר להיות מעבר להצגה (ואף לא מלאה) של חומר משפטי עמו נפגש הכותב.