כותרות TheMarker >
    ';

    אוף... תמיד / יש לי מה להגיד

    תגובות בטן. אולי אז אצליח לשתוק יותר ולהתרגז פחות

    0

    שתים דובים, עונג צרוף.

    8 תגובות   יום רביעי, 24/7/13, 21:52

     

    http://cafe.themarker.com/image/2859075/
     

    הייתי בין ראשוני הקופצים על "שתים דובים"* מאת מאיר שלו. בשעתו הכרתי כמעט על פה את "רומן רוסי" ו"עשיו", בשעתו "עשיתי צימס" מהם בקורסים של ד"ר יעל רנן , ע"ע, (אחד מהם דן במיתוסים החבויים ברומן, והשני, שכחתי) .

      

    השפה ב"בביתו במדבר" הצחיקה אותי ואת בני משפחתי והזכירה לנו ביטויים משלנו, היו שנים רבות בהן חזרתי אל קטעים ממנו כאל מקצת הסיפורים המכוננים "שלי". גם מ"יונה ונער" נהניתי מאד.

      

    המדקדק בפרטים יבין, שאיני "מכורה" לשלו. מעריצה את מירב ספריו לילדים, מרבה לקנות אותם לילדים בכל הזדמנות. חושבת ש"איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני" , פרי עטו, זה הדבר הכי מצחיק בעולם- לילדים בוגרים ומבוגרים. "הדבר היה ככה" הוא בעיני יצירה "מעין  אוטוביוגרפית" המזמינה חוקרים לחטט בה בהקבלה לשני ספריו הראשונים שהזכרתי כאן, ועוד היד – הברוכה, הכותבת, של שלו נטויה. אינשאללה.

     

    http://cafe.themarker.com/image/2654339/
     

    אלא שאינני מעריצה עיוורת, ואל "שתים דובים" נגשתי באהבה מראש אבל גם בעין ביקורתית. ספר מתח ראשון. די עמוס.

    כאן המקום לציין שבעיני מותחן ("בלש", ספר ריגול, מותחן היסטורי, לא משנה) הוא פסגת היצירה. אמונה על אריסטו ותביעתו – שעל כל תפנית בעלילה להיות "מפתיעה" אבל גם "מסתברת",

    אני מוכרחה להודות: רוב הזמן הדרישה הזאת מושגת בספרו של שלו. כלומר יש מתח, אבל כל מה שקורה "מסתדר" עם שורשי העניין. אין להקל בכך ראש, אין הרבה כאלה בעברית, להוציא יצירותיהם של אידלמן ואשרי; אני עצמי ערכתי עשרות טיוטות של מותחן רומנטי שסופו של יום גנזתי, ולא בלי כאב לב).

     יש להניח שגם ידו של ייבין – העורך – הייתה בדבר. אפילו ה"סיגור" מתקשר כדבעי לפתיח, ושניהם "מקושטים" בתיקוני-לשון, עריכת עברית מדוברת, שהיא אותנטית וגם מצחיקה.

     

    עוד מטעמים הם, השפה, השפה! בכאב פיסי כמעט בכיתי את שפת הזוגיות של המספרת ואיתן (שהיה שלה ואחר כך לא ואחר כך כן, מה לעשות שהיא מגלה לנו זאת "על ההתחלה", כמעט), כרַכוּת השיבוש שיש ב"מותם" במקום מותן, ורכה (בלי דגש) ובמקום רכּה.

    עוד למשל, דליה, גיסת המספרת, המקנאה באימה היפה והאנינה מציינת כי היא "משומרת כלַעֲנַה" . איך אמרתי, עונג צרוף.

     

    http://cafe.themarker.com/image/2140256/

     

    המספרת, אוי. המספרת טרחנית. ועם זאת, אני מסכימה אתה בדברים רבים. מן הסתם גם אני טרחנית. עוד יותר ממנה (נו טוב, עורכת מזדקנת...)

    http://cafe.themarker.com/image/2173319/

    http://cafe.themarker.com/image/2631084/

    בראיון "מאיר שלו יוצא לנקום", מיה סלע, גלריה, הארץ, 5 ביולי 2013 

    http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.2063168

    אמר שלו כי המספרת מייצגת אותו ישירות (אוי כמה מזכיר את מדאם בובארי סה מואה, סליחה, לא יכולתי להתאפק).  ואז הזדהותי כפולה. כשרותה אומרת את תחושותיה בדבר אמונות טפלות המרוכבות ב"דתיות" שאינן אלא טמטום, אני כל כך מזדהה... ממש עד העצמות.

     

    והטבע. הרוחש. אוי, אפשר פשוט להריח אותו, לחוש בנוכחותו... מדויק? לא תמיד:

    פה ושם עברו בי מחשבות טורדניות ממש משידיעותיי – מניסיוני- אודות עורבנים

     

    http://cafe.themarker.com/image/685678/

     לא עלו לגמרי בקנה אחד עם המסופר. אבל זה הרי בידיון. ובכלל מי אמר שכול העורבנים וכול העורבים מזן חד המה (שוב, אני עצמי בעיצומה של כתיבה (ועיצוב)  ספר לילדים אודות "מני גוזל העורבים" וסרט כמו - תיעודי בו צפיתי לפני יומים טורף כעת את מלאכתי).

    מצחיק, אבל במהלך הקריאה עצבן אותי פרט קטנטן, מדוע הם שותים שם לימונצ'לו,

     

    כשזה לֶמונצ'לו... הליקר האיטלקי המופק מקליפת לימון מעוברַת כאן עד כאב, וחבל.  

    http://cafe.themarker.com/image/1114103/

    הספר אלים. נו טוף, והחיים לא?

     

    צבעוניותה של המציאות מוחשת בפרטים הקטנים: תיאור הרטייה הצבעונית-רקומה של סבא זאב, כמו גם בד הרקמה המצויץ עליו הוא יושב במחסן שלו, שתיאורו מופיע פעמים – בתכנון וביצוע נקמתו השניה, ובסוף הספר . וכאן איני מפרטת בכוונה. כך גם לא אספר מקצת העלילה, חבל לקלקל. ספר על אהבה ועל נקמה ועל המושבה, ספר "שלוי" ביותר, שלו למתקדמים.

     

    בכול זאת ביקורת, קצת בכוח: חסרה לי זווית הראיה של סבתא רות. לשלו ולייבין (העורך) הפתרונים – אולי זה היה יוצר עודפות, אבל בעיני היא נותרה דמות עלומה.

    בספר כמה קטעים אלימים מאד, בנוסף לזוועת ההכשה, אבל האלים ביותר הוא מעשהו של סבא זאב בצעירותו, ולרווחת הקוראים דווקא לא אציין למה הכוונה. אמנם, חשדתי שכך עשה, אבל עלי להתוודות כי משנתאשרה ציפייתי – לא יכולתי לישון...

    קראתי לאט למשוך עוד ועוד את העונג, וחזרתי "בכייף" לקטעים בתירוץ שנדמה כי שכחתי משהו, ועכשיו הספר בידי בתי ואני מתגעגעת אליו.  

    משהו בכתיבה של שלו כמו השתחרר, וכוונתי לנוכחות ממשית יותר של אירוטיקה (בכוונה איני אומרת "סקס", שלטעמי מוציא ת'חשק). אם אינני טועה, הוא כמעט ונמנע מתיאורים כאלה. לטעמי (הבעייתי כנראה), מפורשות-יתר הורסת מתח אירוטי. אבל שלו כן משלב, נדמה לי שכאן לראשונה, ועוד מפי מספרת, פה ושם איזה פרט "בוטה". ואז הסקס-אירוטיקה מוחשים יותר. אבל פחות או יותר במידה, אין גודש טרחני שלדאבוני הרבה מקובל על רוב הכותבים היום ופשוט...מקלקל. (רבותי, כמו יותר מדי עור ומחשופים, בדיוק כך! יש לחשוף מעט ולכסות הרבה – אחרת – הרגתם את העסק!)

    נו אז ב"טבלת המבקרים" לא התלהבו והלינו על "השפה הספרותית". עם כל הכבוד לג'ודי והחבר'ה שם, לא כולנו מדברים רק בז'רגון הווטסאפי-טוויטרי שלהם. שלו כותב בעברית, "ברוך השם" (סליחה, מאיר).

    ביצירה פתוכים כמה סיפורי ילדים, טובים עד מצוינים. בעיני הגאוני שבהם הוא הסיפור "נטע ומלאךהמוות". חייכתי ובכיתי.

    • שתים דובים ולא שנים, "השגיאה" במקור, כי בתורה (כן הת' שב"תנ"ך) מותר להטות הן בזכר והן בנקבה: ימים – וגם ימות, ושפתנו היתה אמורה לחקות את שפת המקרא ולהתיר בננים ובננות, וחבל שבמקום זאת מכלים את ימינו בהצקות של היפרקורקשן. וד"ש לפרופ' אנסון רייני שלמדני שפות שמיות עתיקות.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/10/13 18:50:
      יפה.יפה.(כדי לסמן טריטוריה שאוכל לחזור בזמן פנוי)
        23/8/13 19:18:
      מסכים עם כל מילה, ספר נפלא, סופר מעולה.
        11/8/13 11:28:
      * אהבתי את האיך בו כתבת ושילבת את הכל. עם זאת, אל תחשבי שאינני שמה לב, התמונה של אוריקי אינה עדכנית ! שערוריה.... אוהבת את התמונות !
        26/7/13 11:45:
      ערכת מטעמים ממילים, מתכנים וממחשבות. עונג צרוף לקרוא את רשמייך הקולחים באופן עשיר ומשעשע.
        25/7/13 14:46:
      ביקורת מענינת על ספריו של מאיר שלו
        24/7/13 23:38:

      מחזיקה את עצמי  מגניב או במילים אחרות משתדלת נורא חזק שזו תהיה תגובה קצרה צעקה

      כי כן. עונג זו לגמרי ובדיוק המילה.

      ספר נפלא! נפלא! נפלא! 

      מאיר שליו, נראה לי לפחות, כאחרון השלווים. ומבחינתי זו בכלל מחמאה גדולה. כי אנשים שלווים, אנשים שהחיים עוברים על ידם, אותי באופן אישי קצת משעממים. כי הם לא ממש מרגישים, לא רק את עצמם, אלא גם אנשים אחרים.

      אבל אני לא באה לנתח אף אחד ואף אחת בכלל.

      והספר כמו שכתבת עונג גדול.

      רותה שאת כבר אמרת עליה מזמן שהיא טרחנית הצליחה להצחיק אותי, בעיקר בסיפורי ילדים שלה, וגם לא מעט בהגדרות שלה על אנשים. 

      אני אפילו זוכרת כמה משפטים אלמותיים משם, כמו את הפרצוף של הבורדר קולי שנכשל בטסט של משאית (ויש בהחלט מצב שאני לא מדייקת לגמרי גם)

       

      אני יכולה להמשיך ללהג כאן, אבל מעדיפה לעצור לעת עתה.

      אולי עוד מילה על העורבים כי אותם אני אוהבת נורא. לא מאד נורא. וגם שם הם היו יותר מחכמים.

       

      מה הספר עשה לי בבפנוכו אולי אני אספר לך ולא ככה כאן. זה כן גם 

      תודה גדולה! חיוך

        24/7/13 22:43:
      טעימות נפלאות ..:-)
      גילוי נאות - "טעימות מהטבע" היה מותג אורגני שניסיתי להרים פעם, וכשל. זה רק בענין הלמונצ'לו... אז הספר נפלא. תקראו, תהנו. לא מקבלת אחוזים (לדאבון לב).