הנה זה בא. עוד פחות מ-12 שעות אני אעמוד מתחת לחופה ואשבור את הכוס עם בחירת לבי.

האחת שהצליחה לגרום לי לוותר על חיי הרווקות הפרועים, ולמסד את הקשר לעולמי עולמים.

אני מאושר ומתרגש מהיום הזה מן הסתם. זו האישה שאני אוהב יותר מהכל. זו האישה שרמה לי להרגיש דברים שבחיים לא הרגשתי. ובשבילה אני מוכן לעשות הכל!

אני מתסכל על ההורים שלי ותוהה מה טיב הקשר בין בני זוג אחרי 10 שנים? אחרי 20 שנה? אחרי 50 שנה?! בטבע זה בקושי קורה. מונוגמיה לכל החיים. בהנחה שמוצא האדם מן הקוף מדוע אנחנו שונים מהם בקטע הזה?

איך אייל גולן הסביר את זה? "אני אוהב שניצל, אבל מידי פעם גם בא לי פרוסה עם ממרח שוקולד."

ואני לא מדבר רק על הנושא הפיזי. אלא גם על הרוחני.

שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום כוונות לבגוד, או לפזול או ללכת לרעות בשדות זרים. אני פשוט עדיין לא סגור על זה שזה עובד לכל החיים זה הכל. הלוואי שאני אתבדה, הלוואי שאני טועה, הלוואי שבע"ה יהיו לנו ילדים מקסימים וזה ישנה את כל התמונה. הלוואי!

האישה שאיתי יודעת בדיוק מי אני. והיא הסכימה לקחת אותי למרות כל הפאקים שלי.

אני יוצא לדרך הזאת מחוייב ושלם.

הלב שלי דופק.

אני מקווה שהכל ידפוק כמתוכנן.

לא הייתי רוצה להיות עוד אחד מהסטטיסטיקה.

שלכם, גבר שהולך לאיבוד.